באר משה (דנשבסקי) ב קעו

טעמי שכתבנו נראה לענ"ד שיש להתירה להאשה העלובה אשת המנוח מו"ה שבתי במו"ה יהושע נ"י באלטערמאנסקי מכבלי העיגון, ויש להתירה ע"פ ב"ד של שלשה כדין אשה הניתרת עפ"א מחמת שהוא ע"פ עדים עד מפי עד ומפי כתבם, ומחומר הנושא כתבתי כל זה להלכה, ולמעשה הצעתי כל הדברים לפני הגאון הגדול פאר דורינו מרן רבינו יצחק אלחנן זצ"ל אז בתחלת שנת תר"נ והסכים להיתירא של האשה הנ"ל, והתרנוה בב"ד של שלשה. ואחרי שהתרנוה להאשה הנ"ל באו אח"כ שני עדים שהיו שם באמעריקא בעת מיתתו והעידו שיודעים בבירור שמת באופן שאין בזה פקפוק וחשש, וכתבנו כל הנ"ל להתלמד במקום אחר: סימן ד כ"ח טבת שנת תרנ"ב באלטרומאנץ כבוד הרה"ג הגאב"ד כו'

ע"ד מה שנשאלתי מאת כת"ר באשה אחת שמת בעלה בלא בנים והניחה מעוברת ואחר ששה חדשים מהכרת עוברה ילדה ולד שנגמרו שערו וציפרניו וחי שמונה ימים ומת, ולבעלה יש אח באמעריקא ולא נודע מקומו, והאריך כת"ר בזה

והנה קודם אעריך על דברי כת"ר שכתב בזה ואח"כ נבוא לדבר בזה לדינא בעזהי"ת, וכאשר כת"ר העריך דבריו על (תשו' הגאון רע"א סי' פ"ט) שמסכים להגאון מהר"י מליסא שהוכיח מסוגיא (יבמות ל"ז) דאין הכרה פחות משלשה חדשים, ותמה כת"ר על מה שהביא ראיה מרש"י ד"ה וזו "דאי הוכר עוברה לא מספקא לן וע"ז הקשה כת"ר הא בזמן הש"ס היו יולדות לתשעה דוקא מלאים, א"כ אשה זו דמספקא לן במתניתין אם הוא בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון, ע"כ נתעברה קודם הז' חדשים שאנו מסתפקים להשני, שני חדשים קודם, ולפ"ז אם היה ניכר עוברה בכלות ג' חדשים להראשון הרי נכנס רק חודש אחד בספק עיבור ני, ובחודש אחד ודאי ליכא הכרה, אבל בשני חדשים מנ"ל דאין הכרה, עכ"ד כת"ר. ובאמת צדק בהערה זו, מ"מ אמינא לישב דברי הגאון רע"א שבאמת הא דאמרינן שבזמן הגמ' יולדת לט' אין יולדת למקוטעין לא מלתא פסיקא היא, דהא ר"י ס"ל (בנדה ל"ח א') יולדת לט' ג"כ יולדת למקוטעין וכן הוא לשון הגמ' בכמה דוכתי אפילו למ"ד יולדת לט' אין. יולדת למקוטעין" משמע שרק יש מ"ד הכי, אבל לקושטא אין הכרעה בזה, וסתימת לשון המשנה ספק בן תשעה לראשון או בן ז' לאחרון מביא אשם תלוי, דקדק הגמ' שיהיה אתי אליבא דכו"ע גם למ"ד יולדת לט' יולדת ג"כ למקוטעין, וא"כ מה זה שהחליט דאי הוכר עוברה לא הוה מספקא לן, הא משכחת דהוכר עוברה לסוף שלשה חדשים לזמן שאנו חושבים על עיבור הראשון, ויהיו שני חדשים ג"כ בספיקא דעיבור שני וכגון שילדה לסוף חמשה חדשים ויום אחד מעת ההכרה של העובר, ובזה אין לנו הוכחה מההכרה דמצי להיות הכרה ג' חדשים מהראשון, וגם בערך שני חדשים מספיקא דעיבור שני, וא"כ שפיר מדקדק מזה שא"א להיות הכרה בשני חדשים

גם במש"כ כת"ר להקשות על דברי הגאון רע"א במה שדחה, ראית הגאון מהר"י ז"ל מליסא מפרכת הגמ' יבמות מ"ב) ותמתין משהו, וכי מטו ג' חדשים לבדקה, והגאון רע"א דחה זה ע"פ דברי הרמב"ן והרשב"א והריטב"א שפירשו הסוגיא דמיירי בלא שהה עמה בעלה הראשון רק יום אחד כו', וע"ז הקשה כת"ר אם מיירי בילדה לט' חסר הימים שהמתינה, וא"כ אין כאן רק חשש על השני שמא המתינה להתעבר עד שתהא זמן שבעה חדשים להאחרון, וא"כ אין להסתפק בהכרה שהיה בג' חדשים ע"י הבדיקה דפריך הגמ', דהא אין כאן רק חודש אחד להשני עכ"ד, ותמה אני על כת"ר הא זה גופא אמר הגאון רע"א בעצמו אח"כ בד"ה גם י"ל, שכיון שבעת שאין כאן רק חודש א' לספיקא דעיבור שני אין חשש, שבזה א"א שיוכר עוברה, ומה שלא חיישינן לשמא תלד לשבעה מעת שהיתה עם הראשון, ובזה יהיה הספק אם הוא מראשון והולד בן ז' חדשים שלמים או מהשני ויהיה ז' חדשים מקוטעים, וא"כ יהיה מוכרח להוכיח גם לשיטת הרמב"ן וההולכים בשיטתו שהגמ' מקשה היכא שלא שהתה עם הראשון רק יום אחד ונמשך אח"כ זמן מה שפירש, ותהיה מזה הוכחה ברורה שא"א להיות ההכרה שע"י הבדיקה בפחות מג' חדשים, נלענ"ד לומר בכוונת הגאון רע"א שבודאי לא נעלם ממנו דבר זה רק שסובר שמה שאנו חוששים לכתחלה על חשש הבחנה הוא רק שתהיה באמת יולדת לט' מראשון שכן הוא הרוב נשים, אך שאנן נסתפק שמא הוא בן ז' מהשני מצד סיבת מניעת ההכרה, שזה מזדמן שתצא מן הרוב, אבל לכתחלה לחוש שמא תהיה יולדת לז' מהראשון ומחמת זה יהיה ספק על השני שמא ילדה לז' מקוטעין, לזה לא חיישינן לכתחלה שמא תצא מן לט', ובודאי תלד לט', ולכן ממילא בהכרת ג' חדשים עם הימים שהמתינה סגי, שהרי ביולדת לתשעה מן הראשון לא יהיה לנו ספק רק שמא נתעברה אח"כ מהשני באופן שתהיה לזמן לידתה ז' חדשים, ובזה מועיל הבדיקה שהוחזקה מעוברת בג' חדשים להראשון, ועוד יש להטעים סברת הגאון רע"א שמה שלא חיישינן לשמא תלד לז' להראשון, ונסתפק גם להשני ליולדת למקוטעין ג"כ לז', משום דכיון שבין להראשון ובין להשני הוא רק יולדת לשבעה יש להעמידה בחזקת שלא נתעברה מהראשון, גם נאמר כאן נמצאה מעוברת וכאן נתעברה

והנה למש"כ באופן הראשון שהחשש של הבחנה שאנו חוששים שמא מעוברת היא, אין אנו חוששין רק באופן שתהיה לידתה ע"פ הרוב שתהיה יולדת לט', ומה שאנו חוששין שמא לא יהיה ניכר עוברה לשליש ימיה הוא מפני שזהו מיעוטא דשכיח, או מפני שאשה מחפה עצמה שלא תתראה מעוברת למען יירש בנה, ומ"מ בדיעבד כשנתהוה אח"כ ספק אין אנו חוששים בזה ואומרים כיון שלא הוכר עוברה איתרע לה רובא. והנה נוכל לתרץ בזה קושית התוס' שם (דף ל"ז) בד"ה רוב היולדת, שהקשו שאכתי יכול לבוא לידי ספק גם בהמתנת ג' חדשים, שמא נקלט העיבור סוף שלשה ימים והיא תלד לט' חדשים וג' ימים שיש להסתפק גם על השני, ולמש"כ נוכל לומר שלזה לא חיישינן שמא לא נתעברה עד סוף ג' ימים כי רוב מתעברות בעת מעשה, וכן מצאתי בס' קרן אורה על יבמות, ומעתה נכונים המה דברי רבינו הגאון רע"א שהוכחה זו שאמרינן שא"א שתהיה הכרה בפחות מג' חדשים, הוא רק לשיטת רש"י דמיירי ששהתה עם בעלה משך זמן, שאז יש לחוש שמא נתעברה איזה זמן קודם מיתת בעלה או גירושיה, ותהיה באמת יולדת לט' וזה יהיה שבעה חדשים לנישואיה האחרונים, ומאי מהני בזה בדיקת ג' חדשים אחר מיתת בעלה כשתלד לסוף ז' חדשים מנישואי השני, אלא ודאי שבהכרה שבג' חדשים ממיתת בעלה, מתברר שאינו מן השני שא"א שתהיה מהשני ויהיה הכרה פחות משלשה חדשים שלימים וזהו כוונת הגאון רע"א כן נלע"ד. ומש"כ כת"ר שכל זה אין מוכח כ"א בבדיקת דדין, אבל בהכרת עין אין הוכחה מפירש"י רק דליכא לספוקי בחודש אחד אבל בפחות משלשה חדשים אין הוכחה על הכרות עין, ולכאורה יהיה בזה הכרות עין נגד בדיקת דדיה דבר והיפוכו, שזה מוכח שהכרות עין מזדמן