באר משה (דנשבסקי) ב קעה

עדים שאין כשרים לשארי עדות שהמה עד מפי עד וגם כולם העידו בשם אנשים שהסיחו לפי תומם שלא כוונו להעיד, ורק מו"ה ליב ב"ר יהושע כיון להעיד על מיתת אחיו בשלחו לפני ב"ד מכתבו, ויש לדון עליו אם יש לו דין עד כשר או דין עד פסול מחמת שהוא קרוב להמת שהוא אחיו הגם שבאותה העדות שהוא מעיד שמת לגבי האשה הוא קרוב ונתרחק, ונמצא מיתתו של אחיו והתרחקותו באים כאחד בעדותו, מ"מ יש לו דין עד פסול שהרי ע"פ עדותו שתהיה מותרת להנשא תקח כתובתה וזה נוגע לקרוביו הוא בן אחיו, וא"כ לא נשאר לנו עד כשר רק יעקב בן יוסף טארלינסקי שהוא כיון להעיד בכתבו ששלח לב"ד דפה להעיד שהוא מכחישו, וע"ז יש לנו שתי ריעותות חדא שאין מקוים לנו כת"י כ"א ע"י הקרוב הפסול להעיד מה"ת, שנית, שהוא רק חד לגבי חד ועוד קרובים מסייעים לו ובכגון זה מסתפק רע"א בהגהותיו באה"ע (סי' י"ז סעיף ל"ז) אם עד כשר וגם אשה מעידים שמת ועד כשר אומר לא מת, צ"ע לדינא אם נימא כיון שעדים המכחישים זא"ז הם כשרים ממילא מסייע האשה לע"א שאומר שמת ונחשב רוב דעות, או דכללא הוא שא"א לדחות עד כשר אלא ע"י שני עדים כשרים, אבל בלא"ה הוה פלגא ופלגא ויעוש"ה בהגהותיו שם שנשאר בספק בדבר זה. מ"מ לדינא נראה שאין לנו לחוש מטעם חשש שיטת ר"ת להחמיר על האשה העלובה הנ"ל, חדא דהא לעיקר דינא קיי"ל כשיטת רש"י והרמב"ם דקיי"ל מפיהם ולא מפי כתבם וא"כ יש לזה דין עד פסול שרק בעדות אשה כשר, וא"כ הולכין אחר רוב דיעות המעידים שמת וכן כתב רש"ל ביש"ש (פ' ד' אחים סי' י"ג), שנית, כתב רש"ל שמנהג שנהגו לשלוח כת"י של העדים שזה רק בדיני ממונות מצד תקנתא, אבל במקום איסור כגון לעדות אשה שזינתה וכדומה אין לנו לדון ע"פ הכתב, וכן הרשב"א הכריע ג"כ דעדות שבכתב אין כשר אף היכא שראוים להעיד בע"פ כאשר כתב (בסי' אלף ר"ט) ולשיטת ר"ת יש להסתפק אולי הדין כשיטת ריא"ז שאמרינן גם בעדות שהעיד שלא בפני ב"ד ועד מפי עד כיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד ובטלה העדות האחרונה לגמרי

יב) ולבד זה בעיקר הערעור א"א לתת לו דין עד כשר דהא במכתבו של המערער הוא אברהם בן ישראל יוסף המוזכר בגב"ע לא נכתב שם שראהו חי וגם לא הוזכר ששמע מן אחד שראהו חי, רק שכתב בזה"ל "מיר זאגין אז ער איז ניט גישטארבין" ניכר הלשון במשמעותו שמצד אומדנא אומר כן ובאמצע מכתבו כתב "מען זאל זיך ניט מאכין גרינג ווארום מען ווייס ניט צוא ער לעבט צוא ער איז גישטארבין" הרי נכתב שספק הוא אצלו אם חי הוא או מת ובסוף מכתבו כתב בזה"ל, "און מען האט איהם גילייגט צוא וויסין א"י, ווען ער וואלט גיווען א איד וואלט מען עם אויך גילייגט צוא ווישין אידין, נאר דאס איז ניט ער נאר א א"י אבער ניט ער" ניכר ג"כ שחוזר לומר מצד האומדנא וכיון שכן אין לו דין עד כשר כלל רק גרוע מן עד מפי עד ולכל היותר אין לו רק דין עד מפי עד לפי אמירתו, גם אם היה אומר באמת זאת ע"י איזה בירור וידיעה שהוגד לו, דזאת ידענו שבאותו היום שנכתב עליו שמת שהוא יום א' דסוכות שהוא 20 סעפטעמבער למספר של חו"ל לא היה אז הכותב המערער הנ"ל שם, רק רחוק היה משם, וא"כ כשיש הרבה מכחישים אותו גם שאין עדותן כשרה רק בעדות אשה, הוא העד מאקס פראנק שכתב בלשון ברור שמת, וכן העד יעקב טארלינסקי, וכן גיסה של האשה מו"ה ליב שכתב שזה נודע לו ברור, מלתא דפשיטא שכגון זה הוא הדין דהלך אחר רוב דיעות, ומה שהשנים אין מקוים לנו מכתבם זה אין מרע לנו, חדא שבשעת הדחק סמכינן גם על כתב שאין מקוים, וכמבואר בחלקת מחוקק (ס"ק כ"א) בתשובתו שם, שנית שר' ליב מקיים כתב ידם וכשנצטרף להם כל העדיות הנשמע מרחוק עד מפי עד כאשר נכתב בהגב"ע, ממילא מוכחש הוא בעדותו שכתב הערעור, וממילא נשארה עדותו הראשונה של אותו האיש גופו במה שכתב קודם במכתבו הראשון כל החשבון מן הסחורה של הנפטר שנמכר בקארט (הוא הפאליצייא) ונכתב זה במכתבו שידוע לנו כת"י המועתק בגב"ע והחשבון מכוון ממש למש"כ מ' ליב אחיו של הנפטר מ' שבתי הנ"ל שניכו שם 50 טאלער ונשאר 58 טאלער כמבואר במכתבו של מו"ה ליב הנ"ל שהמה ניכו 50 טאלער עבור הוצאות "בעת ער איז גילעגין אוג נאך" והוא לא ביאר מהו "אונ נאך" אך הבחור אברהם הנ"ל ביאר במכתבו שהוא עבור קבורתו, וכיון שנכחש במה שכתב אח"כ במכתב הערעור וניכר הוא שכתב מצד שנאה בשקר, ממילא נשאר מש"כ במכתבו קודם, ומצטרף מכתבו הראשון שהיה שם מסל"ת לעדותו של ליב אחי הנפטר שבתי שכתב עליו שנקבר בין אין יהודים, וכן כתוב במכתבו הקדום של אברהם (שכתב אח"כ הערעור) שניכו מעות עבור קבורתו ויש כאן בעדותו המסל"ת שנקבר ג"כ, ובלא"ה ניכר הדבר מתוך מכתביו הקדומים שגדלה מאוד שנאתו על המנוח שבתי ועל האשה העלובה הנ"ל וכבר כתב רש"ל (בתשובה סי' ל"ג) לסניף דשונא גמור שהוא פסול לעדות היינו שונא גמור שהוא כאחד מן הרודפים ומבקש להתנקם ממנו עכ"ל, **(הגה"ה עוד נראה לענ"ד שבענין הכחשה בעדות אשה גם החולקים על הרש"ל בשונא גמור יודו כאן, דניחזי אנן הני חמש נשים שאין מעידות על האשה שמת בעלה שחוששין אנו שמצד שנאתם לה יעיד שקר בכדי להכשיל אותה, ובכל העדיות אמרינן לא נחשדו ישראל על כך, מיהו יש לומר ע"ז שלענין נאמנות של ע"א ושל אשה שאני דחששו גם לשונא שיעיד שקר, דהם אמרו שע"א נאמן והם אמרו שלא להאמין לשונא, אך הא קשיא דאמר ביבמות שבהכחשה חד לגבי חד אם צרה אומרת שלא מת לא מהימנינן לה וכאן הוא להקל הלא חד לגבי חד כשבאים בבת אחת מן הדין אסור ואין אנו אומרים לא נחשדו ישראל, אלא מוכח מזה שבכל הכחשה בעדות אשה כל שאין כאן עדות גמורה שמה"ת אין ע"א נאמן, בזה אמרו חז"ל שעדות שונא אין כלום ולא חשיבא הכחשתו לבעל העדות שמעיד להתירה, וה"נ בנ"ד כיון שאנו רואין ששנאתו גדלה מאוד שכתב שהוא מבקש רעתה אלא דמסתברא שעד כזה לא יחשב הכחשתו שהוא רק אחד, לבטל העדות המועיל להתירה ודו"ק:)** ובנ"ד שהוא הבחור אברהם כתב במכתביו הקדומים שאם היה שבפי בחיים היה הורגו בשוק ולא היה מביט על מה שהוא היה נהרג ג"כ רק שנקמתו היה לוקח מאתו ובמכתבו השני שפך חמתו גם עליה, וא"כ על עדותו השניה הוא הערעור יש לדון ע"ז בלאו הכי, ובפרט שלשיטת ריא"ז מן הדין אין חוזר ומגיד, ואף לשיטת הר"ן יש לומר כיון שלא הוזכר במכתבו שכתב הערעור שום דבר ממש"כ במכתביו הקדומים שמת ולומר שהשיג ידיעה שלא מת, ואם היה באמת אצלו איזה ידיעה חדשה שלא מת היה כותב זה, ומסייע כל זה להראות לנו שמחמת שנאה כותב זאת. וא"כ נחזור לענין נ"ד שלא מיבעיא אם בעדות אשה לא בעי קיום, א"כ הרי יש לנו עדים המכחישים למערער הוא מכתבו של מאקס פראנק ומכתבו של יעקב ב"ר יוסף טארלינסקי, שכתב מפורש להכחיש את כותב הערעור שיודע בבירור שכתב זאת מחמת שנאה, ויודע בבירור שמת וכבר כתב החלקת מחוקק (ס"ק כ"א) בתשובתו שם שבשעת הדחק אין צריך קיום, ואף למאן דסובר דבעי קיום, כיון שהוא מו"ה ליב הנ"ל שולח המכתבים והרי הוא מקיים אותם, חשוב כאלו הוא מעיד בשמם וגם מעיד בלעדם, וגם בזה דעת הב"ש (ס"ק קכ"ח) דאחד בשם רבים מהני להכחיש לאחד האומר בשם יחיד, וכיון שלא נזכר בדבריו שכתב לערער ששמע זאת מרבים ודאי דיועיל להכחישו, וכש"כ שבנ"ד עוד יש לנו עדות רבים המוזכרים בגב"ע ששמעו עליו שמת מפי רבים, ומכל הלין