באר משה (דנשבסקי) ב קעד

לומר שדבריו הראשונים אינם אמת, וא"כ יקשה על הר"ן בתשובה (סי' מ"ז) הנ"ל. ונראה לע"ד שטעמו של הר"ן בשיטתו שיכול לומר על אמירתו שחוץ לב"ד מבודה הייתי והולכין אחר אמירתו האחרונה, הוא משום שמגלה בזה שאמירתו הראשונה לפי שאמר חוץ לב"ד היה שלא בדקדוק, וכלשונו של הר"ן שם בתשובה "לפי שאין אדם מדקדק בדבריו במה שאומר חוץ לב"ד" הגם שאנו דנין בעדות אשה להתיר ע"פ אמירתו חוץ לב"ד, ואין אנו צריכים לחזור ולדרוש ממנו וכדמוכח משבועות (ל"ב ע"ב) ואין אנו חוששים שמא אמר זה שלא בדקדוק, מ"מ כל שחוזר אח"כ ואומר שדבריו הראשונים לא כן הוא אנו תולין שאמר דבריו הראשונים שלא בדקדוק, משא"כ באמר בני הוא וכן באומר עבדא מיצר מאה, שבזה אנן סהדי שאין אדם אומר על עבדו שהוא בנו וכן אנן סהדי שאין אדם קורא לבנו עבדא מיצר מאה, ואין מקום לתלות שלא אמר דבריו הראשונים לנכון ולכן אין מועיל חזרתו משא"כ בענין עדות על אחר הגם שנאמן על זה גם שלא אומר בב"ד, מ"מ כשחוזר מעדותו אח"כ, אז תולין שעדות הראשונה היה שלא בדקדוק, הגם שאין אנו חוששים לזה לכתחלה, מ"מ כין ששינה מדבורו אח"כ חוששים ותולין שדבריו שאמר חוץ לב"ד אינם נכונים. ומ"מ מחוור הדבר לומר שכל שנאמן בדבריו שאמרן חוץ לב"ד הגם שלשיטת הר"ן אין בזה משום חוזר ומגיד, מ"מ נראה לענ"ד דבעינן שיאמר אמתלא מדוע אמר שקר בתחלה, וכמו שמצינו בכתובות (דף כ"ב א') גבי אמרה מקודשת אני וכן באמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני, ובזה חלוק מדין עדות בב"ד ששם גם אמתלא אין מועיל לחזור ולהגיד כדאיתא בסנהדרין (מ"ה ב') ואין לך אמתלא גדולה יותר מהאומרים אנוסים היינו מחמת נפשות, ואפ"ה אין נאמנים בשכתב ידן יוצא ממקום אחר משום שאין חוזר ומגיד, ובאמת כל ראייתו של הר"ן הנ"ל בתשובה (סי' מ"ז) הנ"ל הוא מברייתא, דאיתא שם העדים שהעידו בין לטמא בין לטהר, בין לרחק בין לקרב, בין לאסור בין להתיר, בין לזכות בין לחייב, אם עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו מבודין אנו נאמנים כו', וכלל כאן כל עדות אף אותן שאין צריכים ב"ד שהרי שנינו בין לאסור בין להתיר ואפ"ה אמרינן כל שלא נחקרה עדותן בב"ד יכולים לומר מבודין היינו. והנה בברייתא קתני בין לאסור, ובמקום שאמרו לאסור ודאי שצריך אמתלא, וכמו שמצינו באמרה טמאה אני, וא"כ נוכל לומר שבעדות אשה שאמר שלא בב"ד שמת בעלה ואח"כ חזר בו ואמר שלא מת צריך אמתלא לומר מדוע אמר מקודם שקר, ובלא אמתלא לא יהיה נאמן לשנות דבריו הראשונים. אמנם באמת אין ראיה מהא דטמאה אני דבעי אמתלא, שיש לומר שבאמת לענין השינוי מן הדברים שאמר מקודם לענין עדות על אחר הן לאיסור וכדומה במקום שמועיל אמירה של אחר, כל שאמר מתחלה שלא בב"ד ואח"כ חזר ואמר ששקר אמר מתחלה מהני גם בלא אמתלא, ויכול לומר מבודה אני פירושו שמתחלה היה בדאי ואמר שקר ורק עתה אומר אמת, רק בהא דטמאה אני ובהא דמקודשת אני שיש על האומר דינא דשויא אנפשא חתיכא דאיסורא, בהא בעינן אמתלא להסר מעליו החתיכה דאיסורא שעשה על עצמו, אבל לענין עדות אין שייך זה לגבי אחר, ולכן כל שחזר בו מהני גם בלא אמתלא, ובאמת כן משמע דעת הר"ן מדבריו שם בתשובה הנ"ל ד"ה ובודאי, שמשמע שגם בלא אמתלא יכול לומר מבודה הייתי, ומ"ה מסתברא לענ"ד שבזה יהיה חלוק בכל מקום שאומר מבודה הייתי בין אם אומר אמתלא בין אין אומר אמתלא, היינו שכל שאומר אמתלא מחשיב את האמירה אחרונה לעיקר ומבטל הראשונה לגמרי, שהרי רואין אנו ששמואל שאל מרב, לבד ענין החתיכה דאיסורא שעליה שצריכה אמתלא שגם לגבי דידיה בעי אמתלא והוא מדקאמר הגמ' ואפ"ה לא עבד עובדא בנפשיה, ואם היינו אומרים שלענין עדות אין צריך אמתלא ויכולה לחזור על נאמנות שלה מה שלא אמרה לפני ב"ד רק מצד שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא, למה החמיר על עצמו, הלא כל האיסור אין שייך רק עליה ולא עליו כי אצלו אף אמתלא לא צריך, ומדקאמר בתר דאמר לנו רב אף בזו אם נתנה אמתלא נאמנת, משמע דשמואל שאל לרב גם על עצמו אם מהימנא בדבריה האחרונים, אם יש בזה כיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד, משום דהתורה האמינתה במה דאמר רחמנא וספרה לה וכי היכי דמהימנא להיתירא ה"ה לאיסורא, דבאמת לענין שויא אנפשה חתיכה דאיסורא אם מהני אמתלא, הלא שפיר מצינן למידק אם באשת איש מהני אמתלא כש"כ באיסור נדה, אלא נראה לומר דס"ד לומר שבנדה נאמנות שלה הוא לבד שויא אנפשה חתיכה דאיסורא, שהלא גם להקל היא נאמנת מצד גזיה"כ וספרה לה, וס"ד שחשיב כמו עדות הגדתה ואין חוזרת ומגדת, ע"ז קאמר שגם בזו מועיל אמתלא, ועל זה לא עבד שמואל עובדא בנפשיה, וכן מצאתי להשב שמעתתא (שמעתא ו' פ"ח) שביאר כן דברי הגמ' הנ"ל, וכיון שביארנו שגם לענין הגדה לגבי אחר במקום שמהימן באיסורין גם באומר חוץ לב"ד, אם חוזר בו צריך אמתלא, ובלא אמתלא אין נאמן בדבריו האחרונים לעקור דבריו הראשונים, כי היכי שמצינו גבי איסורים, וא"כ הלא מסתבר שכל שמשנה דבריו הקדומים שצריך אמתלא ובלא אמתלא אין יכול לשנות מה שאמר מקודם. מיהו יש לומר דהני מילי דבעי אמתלא הוא דוקא במקום שדבריו הראשונים המה להחמיר, בזה חוששים לדבריו הראשונים כל שלא אמר אמתלא, אבל במקום שדבריו הראשונים שאמר חוץ לב"ד הם להקל ודבריו השניים היה להחמיר, אפשר שגם בלא אמתלא חוששים לדבריו השניים ג"כ, אך הראיה שהביא הר"ן מהתוספתא א"א להוכיח מינה להחמיר בלא אמתלא, דהא הברייתא סתמא קתני ולא חלק אם הוא להתיר מה שאומר מבודה או להקל, והיכא שהוא להקל ודאי שצריך אמתלא, א"כ יכול להיות שגם אם הוא להחמיר ג"כ צריך אמתלא. אך גם אם נאמר שלהחמיר בדבריו השניים אין צריך אמתלא, מ"מ לא יהיה העדות רק ספק, אם עדותו הראשונה אמת או עדותו השניה, ובהצטרף עוד איזה עדות אף אחד יחשב עדותו השניה כחד לגבי תרי, דקיי"ל גבי עדות אשה הלך אחר רוב דעות גם בפסולי עדות

יא) ואחרי כל האמור נשוב לנ"ד על דברי הערעור שכתב הבחור אברהם בן ישראל יוסף הנזכר בקונטרס הגב"ע בזה"ל "אז איר זאלט אזוי גוט זיין אוועק געהן צום רב און עם זאגין אז מיר זאגין אז שעבתי איז ניט גישטארבין דאס האט מען אויס גיטראכט אזוער איז גישטארבין" הנה יש לדון על אמירתו כדין עד פסול לכל העדיות רק לעדות אשה, דהא מן הדין בכל העדיות מפיהם ולא מפי כתבם, רק בעדות אשה דאקילו בה רבנן וא"כ קיי"ל בפסולין הלך אחר רוב דעות ויש לנו הרבה המכחישים דבריו, הוא ר' ליב ב"ר יהושע אחי המנוח הנ"ל ור' יעקב טארלינסקי שכתב מפורש במכתבו המועתק בגב"ע שכתב בזה"ל "אז מיר אלע ווייסין אז שבתי באלטרעמאנסקי איז גישטארבין [וזה אנו יודעים שכיון על שבתי זה שאנו דנין שהרי ניכר מתוך מכתבו שכתב שהראה לו ר' ליב ב"ר יהושע מכתב שאברהם גאלד שטיין כתב אלי כו'] ומו"ה מרדכי הנקרא מאקס פראנק ועוד כל העדים ששמעו מפי כמה אנשים שם שהגידו לפנינו בתו"ע המוזכר בקונטרס הגב"ע, וקיי"ל בפסולי עדות הלך אחר רוב דיעות וכמבואר (בסי י"ז סעי' ד') ותנשא לכתחלה

אלא שיש לחוש לשיטת ר"ת המובא בתוס' כתובות (כ' ע"ב) שיכול לשלוח כתב ידו לב"ד כיון שזוכר העדות וביבמות (ל"א ב') ד"ה דחזו, דלא ממעטינן מקרא דמפיהם ולא מפי כתבם רק אלם שאין ראוי להגיד, וא"כ כיון שהוא שלח מכתבו לב"ד יש לו דין עד כשר, ואין לנו רק כל הני