באר משה (דנשבסקי) ב קעג

לדעת הריא"ז שגם בלא התירוה להנשא אין נאמן להכחיש גם לעד אחד האומר בשמו יעו"ש

הן אמת שלע"ד יש לדון בדבר זה, שאולי מה שסובר הריא"ז שאין יכול העד הראשון שאמר שלא בב"ד שמת להיות חוזר ומגיד, הוא דוקא במקום שהתירוה להנשא ומתרי טעמי נימא הכי, א) אפשר יש לומר שאימתי אין חוזר ומגיד על הגדתו שאמר חוץ לב"ד, כאשר נגמר ענין הגדתו היינו שהתירוה להנשא ע"י העדות שהועד בשמו, אבל כל שלא התירוה להנשא ע"י זה לא מיקרי נגמר הגדתו ויכול להיות חוזר ומגיד, וכעין זה מצאתי להר"ן בתשו' (בסי' ל"ד) וז"ל, כל שנגמרה עדותו קרוי שהגיד, וכתב שם לענין דיני ממונות שאין צריך חקירה ודרישה שכיון שנגמרה עדותו ואין אנו צריכים עוד לדבריו הרי הגיד ושוב אין חוזר ומגיד, ויעוש"ה בדבריו שכתב שהאי עד שלא נחקרה עדותן שנאמר בברייתא הוא רק במקום דבעי חקירה, אבל כל זמן שלא התירוה להנשא ולא נאמרו דבריו לפני ב"ד ע"י האחר מיקרי לא נגמרה עדותו, הגם שהחלקת מחוקק (בס"ק י"ז הנ"ל) כתב שאין סברא לחלק דמה תועיל עדות של העד השני שלא יוכל הראשון לחזור מדבריו כו', מ"מ לפי מה שהבאתי מלשון הר"ן בתשובה (סי' ל"ד) שפיר יש מקום לומר כן. ב) יש לומר דאה"נ שיסבור הריא"ז שכל שהאמירה היה חוץ לב"ד גם במקום שאין צריך להגיד בב"ד מ"מ יכול לומר מבודה הייתי, וכשיטת הר"ן בתשו' (סי' מ"ז), אך זה יסבור הריא"ז שהאמירה האחרונה אין מבטלת לגמרי את האמירה הראשונה, אך חשיב האמירה השניה נגד הראשונה כחד לגבי חד והוה ספיקא איזה אמת אם הגדה הראשונה או הגדה השניה, וכל שהגדה הראשונה נגמרה בהיתר שהתירוה להנשא יש להאמירה ההיא דין שנים ואין יכול להכחישה ע"א היינו האמירה השניה

ח) אמנם באמת מש"כ באופן הא' אין נראה לומר כן שכל זמן שלא התירוה להנשא מיקרי לא נגמר העדות ויכול לומר מבודה הייתי, כיון דלא מיחסר אצלו בעצם עדותו מעשה, ודמיון ראיה נראה לענ"ד להביא מהא דכתובות (י"ח ע"ב) דעדים שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ואומרים כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו, שאין נאמנים לומר רק אנוסים היינו מחמת נפשות אבל אנוסים היינו מחמת ממון אין נאמנים, משום כיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד ואף דהעדות לא נגמרה עד שמתקים העדות בב"ד והנה שם בגמ' ללישנא קמא דאמר רמי בר חמא ל"ש אלא אם אמרו אנוסים היינו מחמת ממון אבל אם אמרו אנוסים היינו מחמת נפשות הרי אלו נאמנים, ופריך רבא ע"ז כל כמיניה כיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד כו', ואם נאמר שכל זמן שלא נגמר הדבר גם שלא יחסר להעד גופא לומר רק נצרך לאחר לגמור הדבר מקרי לא נגמר העדות, הא מצי הגמ' לשנויי דמיירי רמי ב"ח כשאפשר לקיים ממקום אחר והעדים אומרים בעת מעשה שמוכנים אחרים לקיים כתב ידן ועדיין לא קיימוהו, ואז אומרים אנוסים היינו מחמת נפשות ולפי שעדיין לא נגמר עדותן שצריך קיום לכן לא נחשבים חוזר ומגיד, אלא מוכח מזה שכיון שהעדים גופייהו אין נצרכים לומר עדותן רק שאפשר לקיים כתב ידן ע"י אחרים, אמרינן בזה כיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד אף באנוסים מחמת נפשות שיש להם אמתלא טובה על מה שחתמו מקודם, וא"כ ה"נ בעד מפי עד בעדות אשה כיון שהעד הראשון אין צריך לבוא לב"ד רק השני, מיקרי נגמר עדותו ואין חוזר ומגיד, וא"כ מסתברא שפיר בשיטת הריא"ז שגם קודם שהתירוה להנשא אין חוזר ומגיד לומר שקר העדתי, אך אפשר שנאמר כפי האופן השני שכתבתי בד' הריא"ז, שקודם שהתירוה להנשא מיקרי שני העדיות כחד לגבי חד וכמש"כ מקודם

אמנם שיטת הר"ן בתשובה (סי' מ"ז) שכל שאומר חוץ לב"ד הגם שנאמן בעדותו ואין צריך להעיד בב"ד, מ"מ יכול לומר אח"כ מבודה הייתי כיון שלא אמר זה בב"ד, ולענ"ד צ"ע ע"ז מהא דאיתא ב"ב (דף קכ"ז ע"ב) אמר ר' יוחנן אמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אין נאמן, עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא נאמן דמשמש לי כעבדא קאמר, מיתיבי היה משמשו כבן כו' היה משמשו כעבד ואמר עבדי הוא וחזר ואמר בני אין נאמן, אמר רב נחמן בר יצחק דקרי ליה עבדא מיצר מאה, הרי אנו רואין שגם על אמירתו חוץ לב"ד אם שאין לנו להשוות שני האמירות שלו אין אנו מבטלים את אמירתו הראשונה מפני השניה, ולפי שיטת הר"ן היה לנו לילך אחר השניה כיון שאמירתו הראשונה היה חוץ לב"ד ואין לומר דהתם שאני לפי שהתורה נתנה לאביו נאמנות בקרא דיכיר ולכן אמרינן בזה כיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד גם באמירתו חוץ לב"ד, וכמו שפירש שם רשב"ם בדבריו וז"ל שם בד"ה נאמן "הואיל וזאת האחרונה אין פירוש כ"א הכחשה אין לנו לילך אחר טענה האחרונה דהודאת פיו האמינה התורה במאי דאמר בני הוא כדכתיב יכיר וכיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד עכ"ל, ז"א, חדא דהא בסיפא באומר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא דנאמן, משום דמשמש ליה כעבדא קאמר, ולולא זה אם לא היה מקום לפרש כן לא היה נאמן לומר בני הוא לבטל דבריו הראשונים ולומר ששקר אמר בתחלה, ושם אין שייך לומר שהתורה האמינתו במאי דאמר עבדי הוא, שרק ממילא הוא מבטל לאמירתו שלאח"כ שאמר בני הוא שהרי אמר מקודם שאינו בנו, א"ו שכל שדבריו מועילים גם באמירתו חוץ לב"ד אין חוזר ומגיד לבטל דבריו הראשונים, כל שאי אפשר לומר שלא יהיו סותרים זה את זה

ט) ובאמת דברי הרשב"ם בלא"ה צריך עיון לי, היאך כתב שהודאת פיו האמינה התורה דאמר בני הוא מדכתיב יכיר, הא לקמן (דף קל"ז ב') פירש רשב"ם בפירוש בד"ה ליורשו, שאין נאמן לומר בני הוא רק בנכסים שיש לו עכשיו מטעם מיגו דאי בעי יהיב ליה, והא דדרשינן יכיר בשצריך היכירא הוא דוקא גבי ענין בכורה ומצאתי שעמד ע"ז (הגאון מהרש"ש בהגהותיו בדף קכ"ז ע"ב) בסתירת דברי הרשב"ם הנ"ל, ותירץ הוא דבדף קל"ז כתב רשב"ם זה אליבא דרבנן, אבל לר' יהודה נאמן גם על בני הוא מדכתיב יכיר, ושם בדף (קכ"ז ב') יהיה אליבא דר' יהודה דקיי"ל כותיה, ולענ"ד צ"ע דבריו דהא התם בעל המימרא הוא ר' יוחנן ור' יוחנן פסק לקמן (קכ"ח ע"ב), דאינו נאמן כרבנן, ומחמת חומר הקושיא על דברי רשב"ם שלא יסתרו דבריו זא"ז, נראה לענ"ד לומר אשר כוונת רשב"ם שהודאת פיו האמינה התורת במאי דאמר בני הוא, הוא מטעם מיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה, ומה שאמר כדכתיב יכיר פירושו הוא שזה שנאמן בדבריו לומר בני הוא הוא דין אחר כמו דדרשינן מקרא דיכיר, וכונתו שלא נאמר שדוקא בענין הנאמנות מקרא שפיר אנו אומרים כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, משא"כ היכא שנאמנותו הוא מטעם מיגו דאי בעי יהיב במתנה, בזה לא אמרינן כיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד, וע"כ דייק ע"ז הרשב"ם כדכתיב יכיר, וכוונת דבריו מדפריך הגמ' לקמן יכיר למה לי משמע שדין אחד הוא לענין נכסים שיש לו אז, בין אם הנאמנות הוא מדכתיב יכיר ובין אם הנאמנות הוא מטעם מיגו, דאם יש חילוק בין זה לזה לענין חוזר ומגיד לא הוה להגמ' למיפרך יכיר למה לי, ואף שהוא קצת דרך רחוק להעמיד זה בכוונת דברי הרשב"ם, מ"מ מצד חומר הקושיא בסתירת דבריו נראה לענ"ד לומר כן בכוונת ד' הרשב"ם

י) והנה היוצא לנו מסוגיא הנ"ל דב"ב שכל היכא שנאמן בדבריו גם באמירתו חוץ לב"ד. אין חוזר ומגיד