באר משה (דנשבסקי) ב קעב

יעלע פיבער אשר היה מסוכנת מאוד, מ"מ לא מיקרי זה דבר ובפרט שמחולי הנ"ל ר"ל היו המתים בערך שמינית מן החולים שם בחולי הזה, [וכפי שנשלח לנו גליון מכ"ע אחד שיצא שם באותו היום שמת שבתי הנזכר ונכתב שם שעד זמן זה היו חולים בס"ה 1464, ומתים היו עד יום הנ"ל 185 ובאותו היום היו חולים 131 ומתים 15] וא"כ הוה זה כחולי ממש, שרוב חולים לחיים, ומה שמצינו בנוסחי התפלות המסודרים לנו מקדמונים דבר ומגפה, נלענ"ד לומר שדבר הוא כאשר מתפשט זה ברבים, וכשיעור שגבלו חז"ל לת"ק רגלי אחד ביום, ובמגפה נכלל גם בפחות מזה כאשר מתים בחולי יום אחד מקרי זה מכת המגפה, ומעתה אין לחוש בנ"ד להצריך קברתיו, ולבד זה אין לחוש בנ"ד להצריך קברתיו לחוש שאמרו בדדמי, כיון שנכנס בהפאליציע והחזיקוהו שם במת ובודאי דייקי ולא אמרי בדדמי, וכמובא בפ"ת (ס"ק י"ג) בשם ישועות יעקב באחד שנלקח בצבא הקיר"ה ובא כתב כו' שנהרג שם וכן הובא בח"ס בג' מקומות שסמך על הערכאות אלא שבעובדא דהח"ס לא היה במלחמה, אך מעובדא דישועות יעקב נראה דהוה במלחמה (וגוף הספר אין בידי), ובנ"ד עדיף כיון שנכתב במכתב של מאקס פראנק שמת בהאספיטאל, ושם בודאי נכתבו המתים ומשם מוליכים לקבורה וא"כ אין מקום לחשש בדדמי, כן נראה לענ"ד

ו) ועתה נבוא לעיין מצד מה שכתב אברהם בן ישראל יוסף גאלדשיין לאביו שילך להרב ויגיד בזה"ל "אז מיר זאגין אז שעבתי איז ניט גישטארבין ער איז גאר אוועק נאך דיא טעקשעס" כו', ואביו הנ"ל כשהביא לידינו מכתב זה גזרנו עליו שיביא עוד מכתביו הקדומים, והמה באותו הכתב ממש של הערעור ושם נמצא בשני המכתבים הקדומים שממילא דרך סיפורי דבריו שמת שבתי הנ"ל, היינו במכתב הראשון מן 1 יאנוואר המועתק בקונטרס הגב"ע שם דבר הרבה אודותו ובמכתב השני מן 3 יאנוואר: הזכיר בקצרה בזה"ל אז ער וואלט גילעבט כו' ושם ניכר שיש לו כעס על המת ועל אשתו ובשני המכתבים היה מסל"ת שלא כיון להעיד רק כתב דרך סיפור דברים

ומעתה יש לדון על מכתב הערעור מצד שני דברים, חדא אם בטלים דבריו מחמת שמקודם כתב בעצמו שמת וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, ועוד שיש הרבה מעידים על מיתתו ואין דבריו של אחד במקום שנים. והנה מצד שכתב מקודם שמת תליא זה באשלי רברבי, הנה הר"ן בתשו' (סי' מ"ז) כתב שאף שהגדתו מועלת חוץ לב"ד, מ"מ אם אמרו אח"כ מבודין היינו נאמנים, והובא זה (בח"מ ס"ק ל"ז) וכן הובא זה בב"ש (ס"ק כ"ג) אמנם מדברי השלטי גבורים (ריש פ' האשה שהלכה בשם ריא"ז) שכתב ואפי' אמר לה ע"א הולכת לב"ד ומותרת עצמה ע"פ אותו העד שהעיד לה, ואע"פ שהעד כופר אח"כ ואומר שאין יודע לך עדות, וא"כ מוכח שגם אם יאמר ששקר העיד מקודם ג"כ אין נאמן לבטל דבריו הראשונים, דאם נאמר שבאמת יוכל לחזור מדבריו הראשונים, והכא הטעם מפני שהוא מכחיש שלא אמר לה מקודם א"כ היה לו להיות נאמן במיגו שהיה מודה לדבריה ואומר ששקר אמר לה, ולבד כל זה נראה לע"ד שגם לולא סברת המיגו ג"כ ראוי שיהיה נאמן, שהרי במכחישה ואומר שלא אמר לה וגם אין יודע מעדות זה, שני דברים נכללו בדבריו, מה שמכחישה ומה שחוזר ואומר שאין יודע מהעדות, ולכן גם שאין אנו מאמינים לו במה שאומר שלא אמר לה כיון שהיא אמרה משמו והותרה בב"ד, מ"מ נאמין לו במה שאומר שאין יודע עדות כיון שדבריו הראשונים לא נאמרו בב"ד, וא"כ מוכח דעת, הש"ג שכל שמודה שאמר מקודם ועתה חוזר מדבריו אין נאמן, משום כיון שמועילים להתיר הוה בכלל חוזר ומגיד

מיהו לפ"ז יקשה לנו דברי הח"מ שכתב שם שאם שני עדים אמרו מפי עד אחד אין נאמן להכחישם, ובאומר שקר העדתי דעת החלקת מחוקק נוטה דנאמן לומר לפי שיטת הר"ן, וא"כ גם שמכחיש שני עדים נהי שאין נאמן לומר שלא אמר להם, מ"מ נאמין לו בזה שבכלל דבריו הוא שאין יודע מהעדות ובזה אינו מוכחש משני העדים דהא יכול להיות ששקר אמר לפניהם, וא"כ נראין הדברים שכל שמוכחש על עדותו במה שאמר לפניהם והוא אומר שלא אמר, אין נאמן גם בזה שעתה הוא אומר שאין יודע העדות כיון שמקודם אמר לפניהם שיודע מהעדות, והוא כענין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ואע"ג דאנן קיי"ל לדינא כרב נחמן דאמר (ב"ב ל"א) אאכילה דאתכחיש אתכחיש ואאבהתא לא אתכחיש, יש לומר ע"ז ה"מ גבי הכחשה דהתם דהוה תרי לגבי תרי שלא הוחלט העדות לשקר, אבל גבי אחד המוכחש משנים כיון שנתבטלה העדות במה שאומר שלא אמר לפניהם לגמרי, כן מתבטל ג"כ מה שאומר שאין יודע מהעדות, וא"כ לכאורה נסתר מה שהוכחתי בשיטת ריא"ז שאין נאמן לומר שקר העדתי שיש לומר שאין ה"נ דנאמן לומר שקר העדתי, אבל אין נאמן להכחיש העד אחד במה שאומר בשמו שהגיד העדות והותרה על ידו, וממילא בטלה מה שבכלל עדותו שאין יודע מהעדות מטעם עדות שבטלה מקצתה, ואין לומר דחד לגבי חד אין שייך לומר עדות שבטלה מקצתה, וכמו דקיי"ל כרב נחמן גבי תרי לגבי תרי שהבאנו לעיל, ז"א, כיון שהתירוה על ידו של המעיד בשמו שאמר כן לפניו ונתקבלה העדות של עד השני חשיב כשנים, ואין נאמן הראשון להכחישו וממילא נחשב כחד לגבי תרי במה שמכחיש להשני, וא"כ שפיר יש לומר שנחשב לענין מה שנכלל בדבריו שאין יודע מהעדות, עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, מ"מ פשטות דברי הריא"ז מראין, שדעתו גם באומר שקר העדתי ואין אני יודע מהעדות לחוד וזה לא היה מכחיש שאמר להשני, ג"כ אין נאמן הראשון לאחר שהותרה להנשא, וכן כתב הגאון ר"ע איגר (תשו' סי' קי"ג) שדעת הריא"ז, שכל שאמר דבר שנאמן ע"פ דין בעדותו גם שלא בב"ד אין חוזר ומגיד, וכן ממה שהריא"ז מביא ראיה (משבועות ל"ב ב') ג"כ מוכח שגם אם היה אומר אין יודע לך עדות לחוד ג"כ אין נאמן, דאל"כ למה צריך לאוקמי משביע ע"א כגון שלא אמר לדידה, הא אפי' אמר לדידה משכחת לה באומר אין יודע לך עדות לחוד, מיהו יש לדחות ראיה זו דהגמ' לא נקט באופן זה משום דלא שכיח שיאמר על עצמו שקר אמרתי, מ"מ לאמתת הדבר המחוור בכוונת ד' הריא"ז הוא כמו שנוטה ד' הגאון ר"ע איגר ז"ל, שלדעת הריא"ז אין נאמן לומר שקר העדתי מטעם שאין חוזר ומגיד

ז) אולם אם לא התירוה להנשא יש לעיין היאך הוא הדין לפי שיטת הריא"ז באומר שקר העדתי מה שאמרתי לפני העד, אם אנו אומרים אף בזה שאין חוזר ומגיד, מיהו כל שאמר לפני עד אחד והוא הגיד בשמו, יש לומר שקודם שהתירוה להנשא יש להעד הראשון להיות נאמן לומר שקר העדתי במיגו דאי בעי אמר לא אמרתי כלל להעד השני, דהא אז היה נאמן מצד דהוה הכחשה חד לגבי חד שקודם שהותרה להנשא אין יכולה להנשא וגם אם נשאת תצא, כדאיתא בשו"ע אה"ע (סי' י"ז סעי' ל"ז), אמנם כשאין שם מיגו כגון שהראשון הגיד ע"פ כתבו וכתבו מונח לפנינו בב"ד, או שהגיד לפני שנים שאין יכול להכחישם ואין לו מיגו, אין יכול לומר שקר העדתי מטעם שאין חוזר ומגיד, וכן כתב מפורש הגאון רע"א בתשו' (סי' קי"ג) ד"ה אמנם שבלא התירוה להנשא יכול הראשון לומר שקר העדתי מטעם מיגו שיכול להכחישו, אבל לולא זה אין נאמן מטעם שאין חוזר ומגיד, וכן כתב הש"ש (שמעתא ז' פ"ג) דלשיטת הריא"ז גם בלא התירוה להנשא ג"כ אין חוזר ומגיד, רק שהש"ש נוטה לומר