באר משה (דנשבסקי) ב קעא

סעי' נ"ה) שתי דיעות איך קיי"ל להלכה, וא"כ בנ"ד שאין לנו שני עדים כשרים שיעידו על מותו הוה זה רק כע"א, ובע"א במלחמה הוה בעיא דלא איפשטא, וקיי"ל להלכה בע"א במלחמה דבעינן דוקא שיאמר וקברתיו, כמובא (סעי' נ'), עוד יש לדון מצד הערעור שאחד כתב מכתב ערעור שלא מת כאשר הועתק בהגב"ע מכתב של המערער ויש לדון אם יש לחוש לדבריו, כאשר נדבר להלן בזה בעז"ה

והנה קודם יש לדון מצד עצם הדין גם לולא הערעור, מחשש של דבר, ולכאורה נראה לענ"ד שיש להקל מצד דעד אחד במלחמה הוא ספיקא דדינא, ואם דבר הוא כמלחמה, הרמב"ם פסק (בפ' י"ג מהל' גירושין הלכה ז', לפי הגירסא שלפנינו וכן הוא גירסת הה"מ) שדבר אינו כמלחמה, וא"כ לגבי עד אחד בדבר הו"ל תרי ספיקי והיה לנו לפסוק להקל בע"א במקום דבר, אך מה נעשה, שהר"ן בתשו' (סי' ג') כתב שע"א גבי דבר בעינן שיאמר וקברתיו, ואם הר"ן לא סמך על הני תרי ספיקי דדינא, שמא עד אחד במלחמה הדין להקל, ושמא דבר אינו כמלחמה להקל בלא אמר וקברתיו, וכמו שהביא הר"ן דעת החולקים על הרב אלפסי וסוברים דע"א במלחמה אע"פ שלא אמר וקברתיו נאמן, ומ"מ לא סמך הר"ן להקל מצד הני תרי ספיקי דדינא גבי ע"א בדבר, מאן חשיב ומאן ספין להקל נגדו, מ"מ נראה שכאן בנ"ד שכתב מו"ה ליב הנ"ל במכתבו אלי המועתק בקונ' הגב"ע ששמע גם מא"י מסל"ת, ובא"י המסל"ת הביא רמ"א (בסעי' נ') שיש מקילים בזה והוא המרדכי בשם רבינו שמחה ור' נתן וראבי"ה "ויעוין בט"ז שכתב שראה בילדותו תשובה אחת בעגונה אחת שנשאל לפני זקני הדור מה"ר יצחק ב"ר בצלאל והרש"ל וסמכו על דברי המרדכי אלו להקל, ובאמת מה שמביא הט"ז שראה תשו' אחת בילדותו, נראה שהיא התשובה המובא בספר ב"ח החדשות (סי' ע' וסי' ע"א), ושם יש בסי' ע' תשובת מהר"י ב"ר בצלאל שהביא לדברי המרדכי אלו, ובסי' ע"א הביא שם המהרש"ל בתשו' דברי המרדכי, ומש"כ הט"ז שראה שם בתשובת רש"ל שלא סברת הכרס הוא כ"א יש לזה הוכחה מן התלמוד, וכתב ע"ז הט"ז שלא ידע מאי ראיה יש לו, וכאשר זכינו לראות תשובת רש"ל הלזו שם בספר תשו' הב"ח החדשות, נראה ברור הדבר שמחמת שלא היה אז למראה עיניו הק' של הט"ז תשובה הנ"ל ע"כ לא ברירא ליה אז דברי הרש"ל, כי באמת מש"כ הרש"ל שיש לו ראיה מן התלמוד הוא על נידון שלו שם שענין הגדת מיתתו היה שאינו תלוי בדין מלחמה, רק על ההכרה שאח"כ ועל הקבורה יעוש"ה. ולענין עצם הדין של המרדכי ומהרש"ל שכתבו שלא שייכא האיבעיא דע"א במלחמה בא"י שאין נאמן אלא במסל"ת וסברת הלב היא כו', כתב רש"ל שם ואפילו את"ל מנין לנו להתיר מכח סברת הלב, ונאמר שאף הגדולים לא פסקו להלכה למעשה כן רק שהסכימו שסברת הלב כן הוא, ומהני הך סברא לצרף עם טעמים אחרים להתיר עכ"ל רש"ל, מ"מ יש לומר שמספיקא לא נפקא, וא"כ בנ"ד שיש עוד ספק שמא דבר אין כמלחמה ובפרט שהרמב"ם פסק כן וכן פסק המחבר בשו"ע, וא"כ שפיר יש לצרף לד' המרדכי שכתב שע"פ סברת הלב שבמסל"ת אין שייך בדדמי, וכן כתב המשאת בנימין (בסי' צ"ח) להקל במסל"ת במת בדבר בלא וקברתיו, כל שאומר סתם שמת שאפשר שגם הקבורה ראה יעו"ש, וה"נ בנ"ד המסל"ת שכתב ששמע מהם אין מבורר זה שלא ידעו מן הקבורה שאפשר שגם מן הקבורה ידעו

ד) עוד יש להקל בנ"ד שאפשר לומר שחשוב לנו כמו שאומר וקברתיו, שבמכתביו של מו"ה ליב אחי הנעדר שאנו דנין עליו המועתק בהגב"ע שכתב שם "אז איך זעה מיט מיינע אויגין אז מיין ברודער האט גידארפט שטארבין איין יונגער מאן און פאר טויזינד מייל פון דער היים און ליגין צוא ווישין א"י מיט זייא אין איינעמען וויא טוט מיר מיין הארץ ניט ווייא?" כו', וא"כ הרי אומר ג"כ בדבריו שנקבר והגם שלא בירר לנו איך בא לו הידיעה מן קבורתו שנקבר בין הא"י, מ"מ אין אנו מחויבים לדקדק ידע זה במקום שא"א לנו לברר זה ותלינן שמסתמא נודע לו ידיעה המועלת, וכד' הב"ש בענין שמעתי שמת שהבאנו לעיל אך יש להעיר שאין דומה זה לשמעתי שמת, שבשלמא התם באומר שמעתי שמת בודאי שמע זאת ממי שיש לסמוך עליו דאל"כ מעצמו לא היה אומר על איש שבחזקת חי הוא שמת, משא"כ במה שאומר מעצמו בתוך מכתבו שנקבר בין הא"י יכול להיות שאומר זה מצד אומדן דעתו אחרי שאצלו ברור שמת א"כ בודאי נקבר, ושם ידוע זה שהיהודים לא קברוהו אז, מסתמא הוא נקבר בין הא"י

ה) אך נראה לענ"ד, שבנ"ד אין זה מיקרי דבר כלל, הגם שהיה שם המחלה שלטת ביתר שאת והרבה אנשים מתו שם ר"ל מזה, מ"מ כיון שהיה זה בגדר מחלה לא מיקרי זה דבר, וראיה לזה מהא דאיתא (במ"ק דף כ"ח ע"א) חלה יום אחד ומת רחב"ג אומר זו היא מיפת מגפה שנאמר בן אדם הנני לוקח כו' במגפה וכתיב ותמת אשתי בערב כו' הרי שמיתת מגפה הוא ביום אחד, וגם הת"ק דפליג ואמר חלה יום אחד ומת זו היא מיתה דחופה, נוכל לומר דלא פליג על ר' חנינא בן גמליאל שאמר שמיתת מגפה הוא ביום אחד, רק שסובר כיון שאין העת עת מגפה ורק אדם פרטי מת ע"י חלה יום אחד לא מיקרי זה מיתת מגפה רק מיתה דחופה, וא"כ חזינן שדרך מגפה ר"ל הוא שלא ימשוך החולי יותר מיום אחד, ואין לומר שדבר לחוד, ומגפה לחוד, ז"א דהא מצינו כמה כתובים כגון (בשמואל ב' כ"ג) שאמר הנביא גד לדוד ואם היות שלשת ימים דבר ואח"כ כתיב ויתן ד' דבר בישראל ובסוף נאמר ותעצר המגפה, וכן הוא בדה"י א' כ"א, ובאמת שם מגפה הוא שם המוכה פתאום הן ע"י דבר או ע"י חרב שזה נקרא בשם מגפה, כמו שמצינו גבי אבשלום (שמואל ב' י"ח) ותהי שם מגפה גדולה, מ"מ כיון שמצינו שהכתוב קורא להמתים ע"י דבר מגפה, הרי חזינן שמתים בדבר מיקרי מתים במגפה, וכן בתפלת שלמה המלך ע"ה (במלכים א' ט', ובדה"י ב' ו') נאמר שם רעב כי יהיה, דבר כי יהיה, ובסוף הכתוב מסיים כל נגע וכל מחלה, הרי שמחלה אין נכנס בשם דבר, וכן מצאתי עוד ראיה למש"כ בדברי הב"י (בהלכות תענית בסי' תקע"ו שמביא דברי הרמב"ם בפ"ב מהלכות תענית) "הרי שירד חולי אחד לאנשים הרבה והיו מתים מאותה החולי הרי זה צרת ציבור וגוזרין להתענות" וכתב הב"י ע"ז, ויש לדקדק למה לא חלקו בין אם מתו ג' מתים בג' ימים לת"ק רגלי כו' כשם שחלקו בדבר, ואפשר דשאני דבר שהוא שינוי אויר הממית בלי שהיית זמן כו', וא"כ אנו רואין שדבר מיקרי הממית בלי שהיית זמן והוא כמו שהבאנו ממ"ק חלה יום אחד כו', אבל כל שמשתהה החולי יותר מיום אחד מיקרי רק מחלה מהלכת, וא"כ כיון שמצינו שרק בדבר הוה מחלוקת אם הוא כמלחמה, וע"כ נראה שלא נסתפקו רק בדבר הממית מהר בלי שהיית זמן שזהו בדמיון כמלחמה וכשילוח נחשים ועקרבים משא"כ בנדון שלנו שכבר ניכר במכתבים שהיה שם רק חולי השלטת שם, וממנה היו מתים שם וגם על האיש שבתי שאנו דנין עליו, נכתב במכתב של פראנק שהיה חולה שני שבועות, א"כ לא מיקרי זה דבר, וכן נראה מדברי הגמ' (סנהדרין דף כ"ט ע"א) באיום העדים דאמר רבא אמרינן להו מפץ וחרב וחץ שנון איש עונה ברעהו עד שקר ופירש"י בעון עדות שקר דבר בא כו', הרי שהכתוב קורא לדבר חרב וחץ שנון שכל אלו המה ממיתים פתאום, וא"כ נראה שדבר נקרא הממית פתאום וכמו שהבאתי מדברי הב"י (בסי' תקע"ו באו"ח) ומכל זה נראה בנ"ד הגם ששם שלט החולי