באר משה (דנשבסקי) ב קסט

שנמצא, משא"כ בהני עובדי דאבא יודן ועוד, בכולהו אנו מחזיקים אותם בחייהם של אלו האנשים שהם היו מי שהיו מוחזקים בהם שהם שם, וכן הא עובדא דיצחק ריש גלותא ג"כ בחיים מחזיקים שהוא האיש יצחק שמוחזק אצלינו מקודם, ואח"כ כשנתברר עליו שמת ממילא מוחזק האיש הנ"ל למת, משא"כ הא דגברא חרוכא שבאנו ע"י האומדנא להחזיקו שלא ניצל, ולזה אין מועיל האומדנא, וכמו דחיישינן במים שאין להם סוף אף שהוצאנו מת אחד מן הים, כל שלא נודע לנו ע"י סימנים או ע"י הכרה שזהו שאנו דנין עליו, כן נראה לענ"ד

וע"ד ההכחשה שהיה בין שני העדים ששמעון אמר שבלבו נפל הכדור, וחיים אמר שצוארו נחתך לו, ופלפל כת"ר בחכמה במחלוקת הפוסקים בשני עדים אחד אומר מת ואחד אומר נהרג שבאה"ע (סי' י"ז סעיף ע'), ואף שא"א להקל נגד הני רברבי המחמירין באחד אומר מת ואחד אומר נהרג, מ"מ כתב כת"ר שבנ"ד יש להקל מתרי טעמי, חדא ששמעון אמר אח"כ ומתרץ דיבורו שלא ראה בבירור, רק מצד האומדנא שהיה הדם על הכתונת שיער בהשערתו שהכדור נפל בלבו, ועוד דאפשר ששני כדורים נפלו עליו בלבו ובצוארו, ודברי כת"ר נכונים בזה שבנ"ד גם המחמירים יודו בזה שלא חשוב הכחשה בדבר שאפשר לטעות, וכמו שאמרו חז"ל בגמ' בין חיטי לשערי טעי אינשי (ב"ב נ"ו ע"ב). אמנם לענ"ד נראה שבנ"ד בלא"ה לא תהיה המחלוקת של אחד אומר מת ואחד אומר נהרג, דטעם הדבר שבאחד אומר מת ואחד אומר נהרג סברי המחמירים דהוי הכחשה נראה להסביר, דאחד שאומר מת על מטתו הלא מכחיש ואומר שלא נהרג, ומי שאומר נהרג הלא אומר ומכחיש שלא מת על מטתו, ולכן הוה עדות מוכחשת וא"א להשיאה על פיהם, ולכן נראה לענ"ד דהני מילי שכל עדותן היה רק זה הדבר שזה אומר שמת על מטתו וזה אומר נהרג ובזה אנו באים להתירה, והוא דומה לאחד אומר בסייף הרגו ואחד אומר בארירן, שעיקר החיוב בא על מעשה ההריגה וכיון שמעשה ההריגה מוכחש זה מזה אין לנו עדים על ההריגה, וכן בחזקה באחד אומר חטים ואחד אומר קטניות דלא טעי אינשי כיון שנבטלו עדותן ע"י הכחשה שכל אחד נכחש מן חברו אין לנו במה לדון ע"פ עדותן, אמנם כאן בנ"ד שעיקר עדותן שראו אחד מת בלא חיות מסיבת המלחמה וטלטלוהו וקברוהו, וא"כ מה איכפת לן בהכחשה שזה הכחיש לחברו שאמר שבלבו נפל הכדור וזה הכחיש להשני שאמר שבצוארו נחתך, לוא יהיה ששני הדברים אין אמת מחמת ההכחשה זה לזה, מ"מ בזה ששניהם אמרו ומודים שטלטלוהו מת מן סיבת המלחמה ונקבר, ונהי שהוכחשו בסיבת ההריגה מ"מ ע"ז שאומרים שקברוהו בזה לא הוכחשו, וכמו דאיתא (ב"ב ל"א) דאמר רב נחמן נהי דאתכחיש באכילה באבהתא מי אתכחיש וקיי"ל כרב נחמן דסבר כרב הונא שכל זוג עדים מהמוכחשים כשרים כל אחד בפני עצמה להעיד, וממילא אמרינן דכשרים אפי' לאותה עדות במה שלא הוכחשו, וא"כ נראה באומר אחד מת ואחד אומר נהרג ואחד יאמר שהיה בעת הקבורה שראהו וקברו בודאי שנאמר בזה הדין נהי שאתכחיש במיתה בקבורה לא אתכחיש, ואם הדין כן באחד מהעדים אומר קברתיו אף שהוכחש בעדותו על המיתה שמת, הא על הקבורה לא היה בזה הכחשה מהשני, וא"כ מהימן לומר וקברתיו דהא לא אתכחיש בהא שאומר שקברו וא"כ כיון שגם באחד מן העדים שאומר וקברתיו סגי לן ואמרינן נהי דאכחיש במעשה המיתה במעשה הקבורה הרי לא הוכחש ועפ"ז מתירין להאשה, וכש"כ היכא ששני העדים אומרים עדותן על מעשה הקבורה, וא"כ אפי' לרב חסדא שפוסל שני עדים המכחישים זא"ז להעיד לעלמא מ"מ אחד מהן כשר ממ"נ, וכיון ששניהם מעידים על מעשה הקבורה, ובזה לא אתכחיש ולכן שפיר מועיל העדות בזה, אך אין אנו צריכים לזה כי קיי"ל כרב הונא וכרב נחמן דאף לאותו עדות אמרינן שבמאי דלא אתכחיש מהימני

אמנם אפי' אם נאמר שגם באמרו וקברתיו מ"מ היכא שזה אומר מת כדרכו על מטתו וזה אומר נהרג אין אומרים שלא נחשב מוכחשת, רק מחשיבים אותם מוכחשים בעיקר העדות משום שאנו אומרים זה אומר נקבר מת כדרכו וזה אומר נקבר הרוג וחשיבי עבור זה עדות מוכחשת, מ"מ נראה לענ"ד שבנ"ד שאני, ולא נחשב עדות מוכחשת, שבשלמא התם בנקבר מת או נהרג במקום שראו את המיתה מאיזה דבר בפרט והקבורה באה אח"כ מפני שמת מקודם, וא"כ עיקר עדות היא המיתה או ההריגה וכשמכחישים זא"ז, יש לדון שאפשר שחשוב זה מוכחשים בעיקר העדות, משא"כ בנ"ד שלא ראו העדים את עצם מעשה המיתה וע"ז לא העידו, רק עיקר עדותן הוא שראוהו מת בלי חיות כלל שטלטלוהו ממקום למקום וקברוהו, וסיבת המיתה ג"כ משתוים שהיתה ע"י מכת המלחמה, ולא היה נוגע לעיקר העדות לדעת ולחקור ע"י איזה סיבה היה מכת המלחמה בו שמת מחמת זה אם בלבו או בצוארו, וא"כ בהכחשה כזה אין לחוש כלל לומר שחשיבי מוכחשים בעיקר העדות, דודאי בעדותן שע"י זה המה מתירים להאשה היינו שטלטלוהו מת וקברוהו בזה משתוים המה וזהו עיקר עדות, ומה שאומרים נחתך בצוארו או נפל הכדור בלבו הוא רק הכחשה בבדיקות, ולא בדרישות בעצם העדות, וזה דמי למש"כ הגאון רע"ק איגר ז"ל (בסי' פ"ז) לענין הכחשה באיכות הקבורה שחשיב זה רק הכחשה בבדיקות, כיון שאין צריך לגוף העדות דסגי במה שיאמרו שטלטלוהו ממקום למקום, וא"כ ה"נ בנ"ד לא היה נצרך כלל לגוף העדות באיזה מקום נמצא בגופו מכות הכדורי מות, ורק בטלטלוהו מת וקברוהו סגי. עכ"פ בעיקר הדין בהיתירא של האשה חייענא שהיתה אשת הערץ ב"ר שלמה אליוסאן, הנני נטפל לעושי מצוה לאצטרופי להמתירין לה מכבלי העיגון, ונצרך להתירה בב"ד של שלשה הגם שיש כאן שני עדים אחרי שעדות שמעון לבד אין בו כדי להתירה כ"א בצירוף של העדות השני שהעיד ר' חיים הנ"ל מפני שהעד שמעון קרא אותו אלינסאן וגם אין מכיר אותו מקודם ולא ידוע לו שם אביו ושם משפחתו, ורק בצירופו של העד חיים, שמוכח זה שמה שהרבה קורין אותו אלינסאן הוא שינוי בעלמא במבטא, וגם הוא בצירוף הגדת האשה שקבלה מאת בעלה מכתב שהיה שם במלחמת פלעוונא באותו הפאלק, ויוכל כת"ר להושיב ב"ד של שלשה ולהתירה: סימן ג

ע"ד עובדא דאתא לקמן בשנת תרמ"ט בק"ק באלטרומאנץ שבאת ידיעה לאשה אחת שמת בעלה במגפה שהיה מסיבת החולי השלטת שם במקום רחוק באמעריקא ותוכן ענין הספיקות והחששות יבואר בתוך התשובה וענין הגב"ע שחיה מנידון זה נערך אצלי קונטרס מכל הגב"ע שהיה על ענין הנ"ל, ומה שנוגע לדינא יובן מתוך התשובה שכתבתי בנ"ד בעזר"ה

א) הנה יש לנו על מיתת הבעל שבתי ב"ר יהושע באלטערמאנסקי שמונה אנשים שהמה באמעריקא שכולם אמרו ששמעו שמת שבתי הנ"ל, יש שבא מהם מכתבים לקרוביהם לבאלטרומאנץ שנכתב שם, ששבתי בעל של האשה פלונית שהיא היתה בבאלטרומאנץ מת, ויש שבאו בעצמם מאמעריקא לבאלטרומאנץ, והעידו לפנינו ב"ד