באר משה (דנשבסקי) ב קסח

ריעותא, ושנבוא בזה להוציא מן החזקה שהוחזקנו בחי בבעלה של אשה זו שלא ידעינן בו ריעותא של מיתה, הלא חזקה זו עדיפא ואיך נוכל בהחזקה של חיים שבמת הנמצא שיש בה ריעותא, לבטל בזה החזקה שאין בה ריעותא של שינוי, ואין לומר שכיון שמ"מ אחד מת, זה או זה הורע בזה חזקת חיים של האיש שאנו דנין עליו דמאי אולמא האי או האי, ז"א, דניחזי אנן אם אחד יסע למרחק לעיר אחרת וישלח גט לאשתו או שישלח חטאתו שמעמידין אותו בחזקת קיים, ואם יבואו אנשים משם ויאמרו שיודעים שמת שם איש אחד בעיר ההיא שהיה שם השולח הגט או החטאת, הכי נחוש מחמת זה להגט או להחטאת, הלא בודאי נאמר מה לנו מה שאיש מת שם מ"מ אותו נעמידו בחזקת קיים שלא איתרע החזקה של השולח בזה, וא"כ ה"נ בנ"ד באיש המת הנמצא כיון שההכרה של אחר ג' ימים אין נחשב הכרה כלל ממילא לא הורע חזקתו של בעלה של אשה זו שאנו דנין עליה, ואותו חזקה של הנמצא אם כי מעמידין בחזקת חיים לאחר עת מיתתו, מ"מ הא איתרע חזקתו שהוא מת לפנינו ולא אלימא כל כך וזהו הטעם של המחמירים בספק של ג' ימים, אמנם לפ"ז בענין נ"ד שאתרעי חזקתו של בעלה שאנו דנין עליו שהרי נעשה בו מעשה שעלול למיתה, בזה שפיר יש לומר שבחזקת חיים של ההרוג שקברוהו, נבוא להרע חזקתו ונאמר שעכשיו תוך ג' ימים מת וממילא מתברר שהוא מת

ובענין הגב"ע שכתב כתר"ה שהעידו שני העדים ששמעון העיד שהערץ אלינסאן הלך עמו יחד מוויטעפסק לאיגליצקע פאלק 1 באטילאן 3 ראטע והלכו למלחמת פלעוונא ושם נהרג הערץ הנ"ל וזאת לא נודע לו מאיזה עיר היה הערץ הנ"ל, והעד חיים הוסיף בעדותו שקראו אליוסאן, ואמר שהוא היה מכירו מוויטעפסק שהיה איזוואשציק אצל כזית ונמסר עמו ביחד לאנ"ח והעיד עליו ג"כ שהוא היה באיגליצקי פאלק 1 באטאלין 3 ראטע ושם בפלעוונא נהרג, ונקבר על ידו עם עוד יהודים אחרים, וחקר כת"ר בזה שלא אמרו שם אביו, והנה בעדותו של העד חיים אין לפקפק כלל שאומר עליו הרבה סימנים המבררים שהוא בעלה של אשה זו וגם אומר עליו שנמסר לא"ח לפאלק זה אשר אשתו אומרת ג"כ שהיה באותו הפאלק וכתבה אליו מכתב וגם קבלה משם מכתב ממנו, ובראטע אחת אין נמצא סך מרובה מיהודים שנחוש שמא יש שם אחר ששמו כשמו ואולי בעלה אחר הוא ואותו שהכירו וקברוהו אחר הוא, ויהיה נצרך לומר ששנים היו שם בשם הערץ אליוסאן ושניהם מוויטעפסק ולפי משמעות עדותן של השנים הנ"ל לא היה שם רק אחד בראטע הנ"ל, וא"כ אין לנו שום ספק על עדותן, לא מיבעיא על עדותו של חיים שהוא נותן בדבריו ברורים על הערץ אליוסאן בעלה של זו, ובפרט שנבדק בפנקס הפריזיו ולא היה עוד אחר ששמו הערץ אליוסאן באותו השנה, וא"כ נודע שהוא היה שם ואותו הכיר העד חיים לאחר מותו וקבר אותו, ואין זה נוגע כלל להא דיבמות (קט"ו ב') ביצחק ריש גלותא אם חוששין שם לתרי יצחק, דשם מיירי לשיטת הרמב"ן וסייעתו שאין העדים יודעים אם זה שהיה עמהם שהלך מקורטבא לאיספמיא, זהו שהיה מוחזק לאנשי קורטבא שדר בעיר הנ"ל, ובקורטבא היה ידוע להם רק אחד ששמו יצחק ריש גלותא, ומן הליכתו בדרך מקורטבא לאיספמיא זה לא נודע לאנשי קורטבא אם זה הדר בעירם הלך בדרך, ולכן פליג אביי בזה וחייש לתרי יצחק, ורבא התיר מטעם כאן נמצא כאן היה ולא חייש לאחר, אבל בנ"ד כיון שנמסר לאנ"ח היות שם וזה ידע העד חיים שהוא היה, שם ומה יהיה נצרך עוד, וגם לאביי דחייש לתרי יצחק הכא אין לחוש כלל, אחרי שנודע שהוא הנמסר בוויטעפסק הוא שהיה בפלעוונא והוא שנהרג ונקבר, ובוויטעפסק לא נמסר רק אחר בעלה של זו וגם אין לחוש שמא ברח הוא ולא נמסר להפאלק ואחר בא על מקומו, חדא שזה ידוע ששום אחד לא יתקבל מעצמו בלתי שיתקבל ע"י הקאמיסיע, ועוד שהעד חיים אומר שמכיר אותו שהיה איזוואשציק אצל כזית בק"ק וויטעפסק, ואצל כזית לא היה אחר בשמו הערץ אליוסאן או אלינסאן איזוואשציק, וגם עדותו של שמעון מועיל ג"כ אחרי שנודע ע"י אשתו שבעלה היה בפאלק הנ"ל 3 ראטע ושם לא הוחזק רק אחד ששמו הערץ אליוסאן וכיון ששמעון מעיד שאותו הערץ אליוסאן או אלינסאן [כי מדברי העדים ניכר שמה שזה קרא אליוסאן וזה קורא אותו אלינסאן חד הוא ולא דייקי במבטא וכעין זה נמצא בתשו' הר"ן (בסי' ל"ג וסי' ל"ד)] שהיה שם בפלעוונע באותו הפאלק, מת במלחמה וקברוהו, הרי יש לנו עדות על מיתת בעלה של האשה זו אלא שאין אנו צריכין לזה שבעדותו של חיים מבורר הדבר ע"י הכרתו מוויטעפסק ושם וכמבואר לעיל

וראיתי בדברי כת"ר שכתב שבהני תלת מילי דאבא יודן (ביבמות קכ"ב) כו' שהמיתה ברורה מקילין ע"י אומדנא והוכחה שהוא בעלה, וכתב כת"ר אך אחת ישאר לפנינו ההוא דאיתא (דף קט"ו) גברא חרוכא דשדי ופסתא דידא דשדיא, דהתם המיתה ברורה לפנינו שהרי גברא חרוכא דשדי ובעל אשה זו גני שם, וחיישינן לאחרינא דאתי לאצולי ופסתא דידא חיישינן דילמא נורא אתיליד ביה ומשום כיסופא ערק לעלמא כדאיתא התם, הרי אף שהמיתה ברורה חיישינן לגוונא רחיקא כו', ותירץ כת"ר ע"ז ע"פ דברי הא"ר כו' שמדחזינא פסתא דידא וגברא חרוכא, הוי הוכחה ששני בני אדם היו שם שהאור שלט בהם כו', ולכן שפיר חיישינן שנא נודע לנו מי המת מן שני האנשים ע"כ. והנה זה נכון ע"פ פירש"י שהפסתא של אחר הוא, אך הריטב"א בחידושיו מפרש לדברי הגמ' שלא היה שם ידיעה ברורה שהפסתא דידא היה של אחר והיה אפשר לומר שהפסתא דידא היה מן הגברא חרוכא או מן אחר וא"כ נדחה תירוץ זה, ולענ"ד נראה משמעות הסוגיא דשם כשיטת הריטב"א, שאם נאמר שזה ברור היה שהפסתא דידא היה של איש אחר וא"כ שני אנשים נחסרו שם ע"י השרפה ואחד נשאר בחיים שלא נחסר ממנו רק היד ואחד מת, היאך היה סומך רבא לומר שמותרת האשה, אחרי שאחד מן השנים שהיו שם שנחסרו נשאר בחיים והלא יהיה ספק שקול אם בעלה מת או לא, ואין לומר משום דקאמרה חזו גבראי והיא אומרת שבעלה נשרף בודאי, ונאמר שסברת רבא הוא אימתי אינה נאמנת לומר שבעלה מת בענין כזה רק במקום שמנגד לה חזקת חיים, משא"כ כאן שאחד מן שניהם מת ודאי יש לנו להאמינה שבעלה הוא המת, לענ"ד אין סברא לומר כן כיון שאחד נשאר בחיים ועדותה לא כלום שאומרת בדדמי ויעויין (במש"כ לעיל בסי' א' אות ז) ועיין (בנוב"ק סי' מ"ב) שמפרש ג"כ למלתא דפשיטא שאפשר להיות שהפסתא דידא היה של הגברא חרוכא, ואין כאן הוכחה שהוא של אחר. ומ"מ נלענ"ד לישב שיטת המפרשים דהפסתא דידא היה של אחר, מ"מ אפשר במציאות ואולי קרוב יותר שגם האיש שהפסתא דידא נשאר מ"מ הוא נשרף ג"כ בשלימות, ולכן אמר רבא ועוד גברא חרוכא דשדי, היינו שמן שני האנשים החסרים מסיבת האש אחד מת בודאי והשני יכול להיות שנשרף ג"כ באש, וא"כ אתרע חזקת חיים של בעלה, וע"כ סבר רבא למימר שתהיה היא נאמנת לומר במה שאמרה חזו גבראי, היינו דשלט בו האור ושנשרף כולו שם. ובעיקר הקושיא שדקדק כת"ר מדוע בהא דגברא חרוכא מחמרינן לחששא רחוקה ואילו בהא עובדא דאבא וכו' לא חיישינן שאחרים באו על מקומם והמה המתים, נראה לענ"ד לומר שכל שהחשש בעת המיתה שמא ניצל שפיר חיישינן משום דהטבע הוחק בהאדם לבקש הצלתו וללחום מלחמת קיומו, וחזקתו שהוחזק בחיים כאן לא יועיל האומדנא שמת כי לא הלך למקום הזה בשביל שימות כאן או יהרג, ולכן לא אמרינן כאן הוא שנאבד הוא