באר משה (דנשבסקי) ב קסה

ששמו כשמו וכמש"כ הח"צ בתשובתו הנ"ל, ולכן כיון דלא חיישינן בגט גם לחשש דיחיד מעלינן לדרגא חד בממון דלא חיישינן למסירה הגם שאין זה חשש דיחיד, ולפי מש"כ מוכח מדברי התוספות שמה שאין אנו חוששין לחששא דיחיד הוא גם בדבר המצוי לחוש, ולאו דוקא בנפילה משום דמזדהרא ביה, דהא כתבו התוס' אליבא דרבא שגם שיש לחוש לנפילה בגט משום דלא מזדהרא ביה ואפ"ה לא חיישינן, וע"כ זה הוא משום דהוה חששא דיחיד

ולפי דברינו הנ"ל יתורץ ג"כ למה הוצרך אביי להוסיף בדבריו אי לנפילה מזהר זהיר ביה, שמשמע דלכך לא חיישינן משום דמזהר זהיר ביה, אבל לולי זה היינו חוששין גם בחששא דיחיד, וכמה שדקדק מזה הבית מאיר דלא כסברת החכ"צ לענין שאלה דיחיד, ולמש"כ אתי שפיר דאביי לטעמיה דפליג שם על רבא (בגיטין כ"ד ב') שאמר זאת אומרת שני יוב"ש מוציאין שט"ח על אחרים, ודאי דמיירי בעדי מסירה ור"א הוא, והנה מה דמהדר רבא למידק מהא מתניתין דגיטין זאת אומרת שני יוב"ש מוציאין שט"ח על אחרים, הא משנה מפורשת היא (בב"ב קע"ב א') שנים שהיו בעיר אחד כו' דמדייק (שם ע"ב) רבה ממתניתין דהתם, דהם על אחרים מוציאין שט"ח, וגם אביי מודה שם לדיוק זה, ואם משום דשם הברייתא פליגא אמתניתין וסברה דאין מוציאין על אחרים שט"ח ולכן מדייק ממתניתין דגיטין, מאי אולמא משנה זו דגיטין ממשנה דב"ב. ונראה לענ"ד דממתניתין דב"ב לחודא היינו אומרים דמתניתין דב"ב פליגא בהא עם הברייתא, דמתניתין סברה דאותיות נקנות במסירה, והברייתא סברה דאין אותיות נקנות במסירה, ורבא בעי למפשט דאפילו אם אין אותיות נקנות במסירה דהכי סבר רבא לדינא כמש"כ התוס' ביבמות, ג"כ הדין בשני יוב"ש שיכולין להוציא שט"ח על אחרים ולא חיישינן דלמא מסר, ובגט לא חיישינן לנפילה הגם שיש מקום לחוש לנפילה, ואביי פליג בהא התם בתרווייהו דיני, בשטר סובר שאם הדין שאין אותיות נקנות במסירה יש לחוש למסירה, ובגט דלא מזדהרא ביה יש לחוש גם לנפילה דיחיד, ולזה קאמר אביי שפיר הכא למאי ניחוש לה אי לנפילה מזהר זהיר ביה ובאופן זה דלא שכיח אין לנו לחוש לחד אפילו באיסורא, נמצא יוצא מזה שבארנו בע"ה שאדרבה מוכח מזה דלרבא אלים טפי הסברא דלא חיישינן לחששא דיחיד מאליבא דאביי, ונמצא קם דינא של החכ"צ דלא חיישינן לשאלה דיחיד. וכן מדברי הבעה"ת המובא בתומים (סי' נ' ס"ק ד') שכתב בטעם דשני יוב"ש מוציאין שט"ח על אחרים משום דלא חיישינן לנפילה דיחיד, וביאר התומים דבריו שלכך הוצרך לטעם זה דלנפילה דחד לא חיישינן משום כי היכי דלא יוכל הלוה לטעון שלאחר הוא אפי' במקום שיש לו מיגו יעו"ש, א"כ רואין אנן שיש חילוק בין נפילה דיחיד לנפילה דרבים

יד) ואחרי שבארנו וחזקנו ב"ה לדעת החכ"צ שלא ניחוש לשאלה דיחיד, וא"כ בסימן אמצעי בגופו וסימנים מובהקים או ט"ע בהבגדים מצטרפים יחד משום דלא חיישינן בכה"ג לשאלה, לפי שהוא שאלה דיחיד שיזדמן להשאיל למי שיש לו סימן אמצעי כזה, וא"כ תבנא לדינא לנ"ד שהאשה אשת הנאבד הגידה שמצאה בזה שנמצא ציפורני רגלים משונים שהיה כן בבעלה נקראים בלשון העולם (קאלטענאווטע נעגיל), וזה חשוב סימן אמצעי טוב בודאי, דהרי מובא (בבאה"ט ס"ק ע"ד בשם מהר"ם פאדווא) דציפורני אצבעותיו מקולקלים הוה סימן מובהק ויעויין בספר קהלת יעקב (סי' נ"ב) שהביא ג"כ לדבריו, ולכל הפחות הוה זה סימן אמצעי טוב הוא, ועוד דהא יש לנו שני סימנים גרועים היינו השינים גדולים וציפורני הרגלים שאין חתוכים, שזה באמת הוה סימן גרוע כחיוורי וסומקי לפי שמצוין אנשים בציפורני רגלים חתוכים ושאין חתוכים, מ"מ שני סימנים גרועים בצירוף הסימן אמצעי טוב בשינוי ציפורני הרגלים לדעת הרבה מחברים יחשב זה לסימן מובהק, וכדאיתא (בתשו' מהרי"מ סי' י"ח) שדעתו נוטה שסימן גרוע חד מצטרף סימן אמצעי שנעשה סימן מובהק, וכש"כ בנ"ד דאיכא תרי סימנים גרועים לבד הסימן האמצעי הטוב, ואמנם אפי' אם ניחוש לדעת החולקים שאין מצטרפין סימנים גרועים לסימן אמצעי שיהיה ע"י זה סימן מובהק, מ"מ מחזקים להסימן אמצעי שלא נחוש לשאלה של הבגדים לאיש כזה שיהיה נמצאים בו הסימנים גרועים והסימן אמצעי, כמו שהיה: בבעל הבגדים הנאבד. והנה בנ"ד בהבגדים היינו בהכתונת היא אומרת שיש לה בו סימן בהטלאי שהניחתה בהכתונת ומצמצמת המקום באמצעית הכתונת לצד פנים למטה בשוליו, וא"כ נראה דחשוב זה סימן מובהק וכמש"כ (הט"ז בס"ק ל"א), נוסף לזה היא אומרת שמכרת בט"ע שלה שהיא הכתונת שתפרתה וגם מכרת הטלאי שהניחתה שדרך הנשים להכיר מלאכתן שעסקו בזה, בהלעטניק אמרה שמכרת הקארט והקנעפליך שמזה הקארט תפרה בגד לבנה ג"כ, והגה סוג הקארט והקנעפליך אם נחשב זה כסימן אמצעי או רק כסימן גרוע, הנה איתא בספר קהלת יעקב להגאון מקארלין (סי' מ') דכשמייחד המין שהבגד נעשה מזה זה נחשב סימן ולא הוה זה כחיוורי וסומקי, ומביא ראיה לזה מהא דאמרינן (בב"מ כ"ח א') היא אומרת סימני החוט, ופריך הגמ' אילימא בחיוורי וסומקי דלמא בהדי דנקט ליה חזיתיה, משמע דלולי זה היה סימן והא חיוורי וסומקי לא הוה סימן אלא דמיירי שמייחד מין הצבע ע"כ דבריו, ולענ"ד אין זה במשמע כיון דסתמא קאמר הגמ' בחיוורי וסומקי בלשון אחד כמו דאמר הגמ' לעיל משמע דבחד גוונא הוא, ועיקר דינו ג"כ אין מסתברא כיון שממין סחורה אחת נעשה כמה חתיכות כאחת וכמה בגדים נעשים מסארט אחד וא"כ מסתבר שזה הוא סימן גרוע, ובעיקר הקושיא מסימני החוט נלע"ד לומר דהא דחיוורי וסומקי לא הוה סימן, הוא דוקא כשאנו דנין ע"ז לבדו, אבל כשהוא מצטרף לדבר אחר יש לו דין סימן, פירושו, כשהוא אומר שאותו הבגד יש לו חוט לבן או שחור זה הוה סימן לפי שלא כל הבגדים יש להם חוטים ואם יש להם אינם רק במראה הזה, ולכן בהצטרפות הוק זה סימן, וה"נ בענין הגט לא כל הגיטין יש להם חוט ולכן כשאומרת שלזה הגט היה לו חוט לבן נחשב זה סימן אמצעי, וה"נ כשאומרת שלזה הבגד מקארט זה יש קנעפליך כאלו הוה סימן ששניהם אין מוכרח שמצוי זה, ולבד זה הסימן משניהם כאחד הקארט וקנעפליך ביחד, יש עוד שני סימנים אמצעים טובים א' הפאטעיעמניק שתחת השחי, ב' שכל הקנעפליך שלו היו חסרים רק התחתון היה בו, וא"כ לדעת הרבה מרבותינו הפוסקים ששני סימנים אמצעים נחשבים כסימן מובהק, נחשב בנ"ד סימן מובהק כפי הרבה הסימנים שבהבגד לעטניק הנ"ל, וגם יש בו ט"ע של אחי בעלה וגם בהארבע כנפות יש בו הרבה סימנים טובים א) שבהחלק האחרון מן האר"כ היה בו ג' חתיכות, ב) שאמרה שהיה פאלב אחד ובו היה ג' או ד' תפירות לרוחבו, ג) שאמרה שהיה בו משיחה שבו היה מקשר במקום הקרס (העקיל) שנחסר מאתו, וגם אמרה וסיימה **(לפענ"ד נראה לומר שלגבי האר"כ י"ל שבירור סוג הסחורה יחשב לסימן ואף למש"כ לפקפק על דינו של הקהלת יעקב לפי שמסוג אחד נעשה כמה בגדים בעולם מ"מ עיקר סוג זה נעשה לבגדי נשים ויכול שלא נעשה מזה בגד ציצית וכל שלא נתברר שיש מזה עוד נחשב זה לסימן דו"ק:)** סוג הסחורה שממנו נעשה האר"כ וכל אלו הסימנים אמרה האשה טרם ראתה אותו, עוד אמרה בו סימן טלאי שהניחה אצל הפלאב באמצעיתו מסוג קארטון אחר שזה נחשב לענ"ד סימן מובהק אחרי שמצמצמת המקום עם סוג קארטון אחר והוה זה ודאי סימן מובהק, נוסף לזה אומרת שיש לה טב"ע בו, וא"כ כל הטב"ע שבכל השלשה דברים הכתונת והלעטניק