באר משה (דנשבסקי) ב קסד

אין דומה לנפילה דיחיד משום דנפילה לא שכיח דמזהר זהיר ביה, כדאיתא בגמ' (יבמות קט"ז א'), ומ"מ במקום דשאלה לא שכיח גם הבית מאיר מודה ג"כ דדמי זה לנפילה דליחיד לא חיישינן, ובנ"ד דהוה דבר דלא שכיח השאלה, חדא דהא הוה שאלת כל הבגדים שלו, ועוד דבכתונת כתבו כמה מהפוסקים שהוא דבר דלא מושלי אינשי, ולכל הפחות הוא מידי דלא שכיח, ובמידי דלא שכיח גם הבית מאיר מודה דלא חיישינן ליחיד כמו נפילה אליבא דאביי דחייש לנפילה ומ"מ ליחיד לא חיישינן. והחתם סופר (בתשו' סימן ס"ה) הוכיח מן דברי התוס' (גיטין כ"ח א') שחלוק נפילה דיחיד משאלה דיחיד, מדמקשו התוס' אהא דמצא בחפיסה כו' הא דלא חיישינן לשאלה שמא השאילו לאחר ותירצו שמיירי שבחפיסה אבדו, והא אכתי קשה ניחוש שמא מצאו אחר והניח בו גיטו וג"כ אבדו, אלא ודאי שהוא משום דלנפילה דיחיד לא חיישינן, וא"כ למה הקשו התוס' וניחוש לשאלה הא זה שאלה דיחיד, אלא ודאי דשאלה דיחיד אין דומה לנפילה דיחיד, עכ"ד. ולענ"ד יש לתרץ שמדברי התוס' לא קשה מידי על החכ"צ הנ"ל, דאין הכי נמי דשאלה דיחיד שוה לנפילה דיחיד, ומ"מ בגט חיישינן משום שאפשר בגט אחר וכמו שכתב החכ"צ בעצמו שם בתשו' הנ"ל, ומה דקשה אהא דחפיסה ניחוש שמא מצאו אחר והאחר אבדו ג"כ, נראה לענ"ד שמתרי טעמי לא קשיא, כיון דאבדה מצוה לטפל בשמירתה לכן לא חיישינן שמא המוצא אבדה אבדו אח"כ שנית, ב) כיון דמוצא אבדה אסור להשתמש באבדה ואפילו לצורכה ולצורכו ג"כ אסור, וא"כ היאך נחוש לנפילה דלמא אחר מצאו והניח בו גיטו הא זה הוה דבר שיש בו סימן, וא"כ אסור להשתמש בה והיאך יניח בו גיטו, ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן

יב) ובעצם דין וסברת החכ"צ שדן לדמות שאלה דיחיד לדין נפילה דיחיד, תמהו עליו רבותינו הגאונים הנו"ב בתשובתו (במה"ק סי' נ"א והג' רע"ק איגר בתשו' סי' ק"ז) דהא מוכח, מרבה שלמד הדין דלא חיישינן לנפילה אפי' לנפילה דרבים מהא דשני יוב"ש מוציאין שט"ח על אחרים, מכלל דלא ס"ל לחלק בין רבים ליחיד שאם חיישינן גם ליחיד היה לנו לחוש, ונראה לענ"ד לתרץ דינו של החכ"צ, וראשונה אתפלא על מש"כ הגאון בנו"ב (שם בסי' נ"א) וז"ל, גם אם נגרוס רבה מ"מ מוכח דרבא לא חייש לנפילה דרבים, דהא סבר שם בגט פשוט (דף קע"ג) אותיות נקנות במסירה ואין צריך להביא ראיה, ורבא לא חייש לנפילה וכיון שרבה הסובר כן הוצרך להביא ראיה, א"כ גם רבא צריך להביא ראיה לדבריו וראייתו יהיה מהא דשני יוב"ש כמו שרבה הביא מכאן, ואיך מביא ראיה מנפילה דיחיד, א"ו דרבא סבר שאין חילוק בין נפילה דיחיד לנפילה דרבים, עכת"ד בקצרה. ולענ"ד ע"כ צריך לומר שאליבא דרבא אין להביא ראיה ממשנה דשני יוב"ש לדינו שאמר באותיות נקנות במסירה שא"צ להביא ראיה ולא חיישינן לנפילה ופקדון, דהא התוס' כתבו (ביבמות קט"ז א') ד"ה מאי דהוכחת רבא מחבי בר ננאי כו' דאגבה בהו רבה בר אבוה זוזי, הוא משום דלא חיישינן דלמא מסר לו השני, ובחשש מסירה יש לנו לחוש באמת שאין זה נפילה ולא דיחיד, דהא בכונה מוסר את השטר למי ששמו כשמו וכמש"כ החכ"צ בעצמו בתשו' הנ"ל, ואפ"ה סבר רבא דלא חיישינן ובזה באים עליו מטעמא כאן נמצא עתה וכאן היה ובתחלה נכתב על שמו, וא"כ בטעם זה יספיק לנו למתניתין ששני יוב"ש מוציאין שט"ח על אחרים שגם אם חוששים לנפילה מ"מ כאן נתלה שמתחלה נכתב על שמו ושלו היה מתחלה, וא"כ איך ילמוד רבא לדינו באותיות נקנות במסירה שאנו רואין שלא על שמו נכתב שלא ניחוש לנפילה, א"ו שגם שרבה הוצרך יא ראיה מ"מ רבא אמרה למלתיה בלא ראיה רק מסברא אמרה שאין לנו לחוש לנפילה אפילו לנפילה דרבים, ולכן שפיר יש לנו לומר שבזה רבא יודה לסברת אביי שגם אם היינו חוששים לנפילה יש לחלק בין נפילה דרבים לנפילה דיחיד

ועוד נראה לענ"ד לומר שמה שרבא סובר באותיות נקנות במסירה שאין צריך להביא ראיה, לא משום דלא חייש לנפילה כלל משום דלא שכיח דהא באמת גם לפקדון לא חייש רבא ובכאן אין מקום להסברא כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה, ורק טעמו של רבא, שבאמת הדין בכל המטלטלין הולכין אחר המוחזק בהם ואין אנו חוששים שמא בא לו בתורת פקדון או שמצאן גם אם יברר שהיה חזקת מרא קמא לאחר, וכמבואר (בב"ב דף מ"ו) בסוגיא דאומן ובב"מ ריש פ' שנים אוחזין ובכמה דוכתי כל שאין להמרא קמא עדי פקדון, והא דאביי סבר דצריך להביא ראיה הוא משום שהשטר אין גופו ממון רק צריך לתבוע בו, לכן א"א לגבות בו מהלוה בלא ראיה שהוא בעל דינו, ואין הכי נמי לגבי המלוה היה מועיל חזקתו על גוף השטר רק שאי אפשר לגבות בו וממילא נשאר זכות החיוב שעל הלוה בחזקת המלוה הקדום, וכעין זה כתבו התוס' (ביבמות קט"ז א') ד"ה אותיות בשם ר"י בסה"ד יעו"ש, ורבא סבר כיון דאותיות נקנות במסירה ממילא יש לו דין מטלטלים ממש שכיון שקונה אותו במה שנמסר לידו חשוב בו כמוחזק, וממילא מועיל גם גבי הלוה שכיון שיש לו בתפיסתו חזקת קנין נגד המלוה ולכן יכול לתבוע מהלוה ג"כ שהרי יש לו כח של המלוה שהוא בחזקת קנין נגדו ולכן סבר רבא דלא חיישינן לנפילה ופקדון: ואחרי שהעלינו שאין לנו הוכחה דרבא פליג אביי בסברתו דחייש לנפילה דרבים ולא במה דלא חייש לנפילה דיחיד גם אי חיישינן לנפילה דרבים, הדרינן לכללין דאביי נגד רבה הלכה כאביי דבתרא הוא, וכמש"כ הרא"ש בסוף פ"ק דב"מ, והא דקיי"ל בדינא בשטר שאין חוששין לנפילה, הוא מטעמא דרבא דאמר (ביבמות קט"ו ב') גבי יצחק ריש גלותא דאמרינן כאן נמצא וכאן היה מקודם, וכמו דאמר רבא ביבמות שגם למסירה לא חיישינן, גם למאי דקיי"ל אין אותיות נקנות במסירה

יג) עוד נראה לענ"ד להוכיח מד' התוס' שם (ביבמות קט"ו ב' וקט"ז א') שלדעתם מוכח שרבא סובר החילוק בין חששא דיחיד לחששא דרבים, שהתוס' כתבו (שם קט"ו ב') ד"ה והא, היכא פשיט רבא איסור מממונא כו' ועוד הא בהוחזקו מודה רבא כו', ותירצו דמדמי רבא ממונא היכא דהוחזקו לאיסורא היכא דלא הוחזקו, ושם (קט"ז א' ד"ה מאי) הקשו התוס' מהא דאיתא (בגיטין כ"ד ב') קטנה הוא דלא מצי מגרש גדולה מצי מגרש אמר רבא זאת אומרת שני יוב"ש מוציאין שטר על אחרים, ומאי ראיה מגט הא בגט אין לחוש דילמא מסרה לחברתה ובשטר יש לחוש, ותירצו ע"ז (לבד תירוצם דגרסינן רבה) שני תירוצים ותירוצם השני בשם רבינו אלחנן, דמדמי שטר לגט שלא נזהרים בו ויש לחוש לנפילה ה"נ בשטר יש לחוש דילמא מסר, וקשה לענ"ד לפי דבריהם שבהוחזקו מודה רבא דחיישינן באיסורא, והא כאן בגט הוחזקו והיאך מצי מגרש להגדולה כיון דיש לחוש שמא של השניה הוא וכאן הא הוחזקו, ואם נאמר שבגט שאני לפי שהוא בידה זה עדיפא לן שגם בהוחזקו אין לחוש גם באיסור, א"כ הדרא קושית התוס' דלעיל לדוכתא היכא פשיט רבא איסורא מממונא לענין דלא חיישינן לתרי יצחק, ואם משום דשם הוחזקו הא מוכח דרבא בעצמו סובר שמה שהוא מוחזק בהשטר שבידו גם הוחזק חשיב כלא הוחזק, וא"כ היכי מצי רבא ללמוד מזה דלא חיישינן לתרי יצחק דילמא בממונא שאני דקיל מאיסורא. ע"כ נראה לענ"ד לומר שסברת התוספות ששם בגיטין דהוה חשש דיחיד לכן לא חיישינן גם בגט דלא מזדהרא ביה ויש לחוש לנפילה, מ"מ מי יימר דאתי ליד השניה ששמה כשמה, ובשטר המסירה דחיישינן דילמא מסר ליוב"ש השני אין חשוב זה חשש דיחיד לפי שהוא מוסר בכוונה למי