באר משה (דנשבסקי) ב קסג

במים שאל"ס שהוא דרבנן, לשארי עדות אשה שלא חילקו חז"ל בזה, ואם סימנים דרבנן אין מועיל סימנים, רק ההיתר בהא דב' ת"ח דמועיל סימנים, הוא משום שכאן נטבעו שני הת"ח, ולחוש דהנך אזלי לעלמא ועל מקום זה נזדמנו אחרים בסימנים כאלו זהו חששא רחוקה דלא חיישינן גם בעדות אשה, ולכן סבר רב חסדא לדמות הא דשומשמי לכאן דלא חיישינן להזדמנות שוה כמו שהיה מתחלה שניחוש לומר הנך אזלי כו' ומדוקדק לשון רש"י שכ' "דתרצינא דקאמר סימנים" גם בסברת רב חסדא, וכן משמעות נוטה בלשון הגמ' דקאמר רבא מי דמי התם קאמרי סימנים, ומלישנא מי דמי, משמע שרבא לא חידש בדיחויו שדחי לדברי רב חסדא רק מה שאומר שאין דומה להתם, וא"כ הוא סעד גדול לשיטת החכ"צ שאין לנו לומר שזה הלך מכאן ואחר בא על מקומו בסימן כזה שהיה במי שהלך מכאן משום דזה הוה חששא דחד ולא חיישינן לחששא דחד. אמנם להתוס' שחולקים על רש"י ומפרשים דמיירי בסימנים מובהקים דוקא א"כ מוכח דלא סברי להאי סברא שגם בסימן אמצעי חוששים דילמא אתרמי על מקום זה בסימן כזה, מ"מ י"ל שבמקום שאין השיירות מצויות גם התוס' יודו דאמרינן סברא זו גם בסימנים אמצעיים, רק מה שהתוס' הצריכו כאן לסימנים מובהקים משום שבמים חשבינן לשיירות מצויות, ולדעת התוס' מוכרחים לומר לפרש הא דרב חסדא שם בגמ' שמפרש עובדא דשני ת"ח שהותר בלא סימנים רק רבא הוא שחידש זאת ובאמת כבר כתבנו שמחוור יותר לפרש הגמ' כמו שבארנו לשיטת רש"י

ט) עוד סניף להתיר בענין נ"ד ע"פ מה שהעיד ר' ליב ב"ר מרדכי מסניגאן שהכירו בט"ע שהועד עליו שראהו בחצי שעה אחר שהוציאו אותו מהמקום שהיה מוקבר, וכן העיד אחיו של הנהרג שמו יוחנן, שלא היה נתפח כלל בעת שהוציאוהו ממקום שהיה מוקבר, והנה ע"ז לחוד אין לסמוך כלל דהא היה לאחר שלשה ימים וגם הוא היה חבול בפניו, מ"מ יש לצרף להיתר דהא דעת הריטב"א דחששא דשינוי פרצוף הוא חששא מדרבנן, וכן איתא בהרב המגיד (פ"ג דגירושין הל' כ"א) וז"ל, ואיכא למימר כיון דמכירין אותו חזקה שזהו הוא אלא דחשו רבנן כו', וא"כ הוה זה ספיקא דדינא, וא"כ בהצטרפות סימן אמצעי יש לדון דהוה ספק ספיקא לגבי דאורייתא, ספק אם הכרה לאחר ג' ימים מועיל מה"ת, וספק שמא סימנים דאורייתא דהא הוא בעיא דלא איפשטא, וספק ספיקא כזה מועיל מדינא שיהיה מותר לגמרי, וכמש"כ הש"ך (ביו"ד סי' ס"ו) שכל שלגבי דאורייתא הוה ס"ס ולגבי דרבנן הוה ספק אחד דשרי יעו"ש, והגם שיש חזקת איסורא דאשת איש מ"מ ספק ספיקא מספיקי דדינא מועיל נם במקום חזקה, וכמש"כ הפמ"ג (ביו"ד סי' י"ח) בש"ד בסוף סימן הנ"ל, בשם כנה"ג ובשם הג"ה אלפסי, הן אמת שמתשובת הרא"ש המובא (בטור אה"ע סי' קי"ח) [יעו"ש בפרישה שמפרש שם דברי הרא"ש] מוכח שגם בסימנים מובהקים קצת היינו סימנים אמצעיים טובים, מ"מ לא סמכינן להתיר זה במקום שהכירו לאחר ג' ימים ולא סבר לה להאי ספק ספיקא שכתבנו, ואולי ס"ל להרא"ש כשיטת הסוברים דהכרה לאחר ג' ימים הוא פסול מה"ת להעיד בעדות אשה, עוד יש לומר שגם אם יסבור הרא"ש דהכרה לאחר ג' ימים הוא רק פסול דרבנן כדעת הריטב"א והרה"מ, מ"מ אתי שפיר שהחמיר שאין סימנים מועיל בזה שמשום חומרא דא"א לא חילקו בזה, וכיון שלדינא נקטינן דלא סמכינן אסימנים באיסורא דאשת איש, ה"ה גבי הכרה לאחר ג' ימים אין סומכין בזה אף שיש סימנים, וכמו שמצינו בגמ' יבמות (דף קכ"א) דמפשט פשיטא להגמ' שגם במים שאין להם סוף שהוא רק מדרבנן ואפ"ה לא סמכינן אהכרה דלאחר ג' ימים ואין חילוק בזה, מדפשיט הגמ' מההוא דטבע בדגלת ואסקוהו לאחר חמשה ימים, והגמ' לא משני משום דשם סמכו אהכרה גם לאחר ג' ימים משום דמים שאל"ס הוא רק מדרבנן, ורואין אנו שהגמ' סבר כיון שתקנו חכמים דלא סמכינן אהכרה לאחר ג' ימים אין חילוק בין היכא שמעידין עי"ז לבד ובין היכא שטבע במים שאין להם סוף וידוע זה לנו שנטבע האי גברא, וה"נ יש לומר שאין מועיל סימנים אמצעיים בצירוף הכרה דלאחר ג' ימים, מ"מ אהני לן מש"כ שבארנו שיש כאן ספק ספיקא לגבי איסור תורה, היינו הספיקא דאחר ג' ימים אם הוא מה"ת והספיקא דשמא סימנים דאורייתא, שלכל הפחות ידענו שיצאנו מחשש איסור תורה, וא"כ כיון שע"פ שורת הדין מותר מה"ת מטעם ספק ספיקא ע"י אלו שני הספיקות, א"כ יש לנו לסמוך על דעת החכ"צ בתשובתו שהחליט שכל מקום שאין השיירות מצויות וידענו שהיה שם ונמצא הרוג בסימן שהיה נמצא בהנאבד שיש להתיר, ובפרט בנ"ד שיש לנו הסברא שנעשה בו ג"כ הכאות גדולות שהיה בהם חשש מיתה ע"פ עדות העד מפי עד שהעיד ע"ז, וא"כ יש לנו סעד גדול מה שהוכחנו סברת רש"י בזה סוג הענין שהיכא שטבע במים שאל"ס ואסקוהו ונמצא בו סימנים שמועיל סימן אמצעי שאין לנו לחוש שמא הראשון אזיל לעלמא ואחר נזדמן כמותו בסימן אמצעי וכמש"כ לעיל (באות ח'), וכיון שבארנו שהכרה לאחר ג' ימים בצירוף סימן אמצעי טוב יצאנו בזה ע"פ שורת הדין מאיסור תורה, וא"כ יש לסמוך על דעת המקילים הוא סברת דעת החכ"צ, וכמו שהוכחנו שכן הוא דעת רש"י, והראנו בע"ה שכן מחוור בפשט הגמ'

י) עוד נראה לענ"ד להעיר בענין ההכרה בנ"ד דהא העיד אחי בעלה של האשה העלובה שאחר שהוציאו אותו מן החפירה נתמלא שם מים [הגם שאחי בעלה השני אמר לא ראה מים שם עד למחר אין לא ראינו ראיה להכחיש השני], וא"כ כיון שבהמקום הנ"ל נמשך מים והעפר שהיה מכוסה שם היה מעורב בלחלוחית מים, וכן העיד השני שהעפר שהיה מכוסה היה מעפר הסענאזענץ שידוע שיש בו לחלוחית מים, וא"כ יש לדון שיהיה לו הדין כמו הנמצא מונח במים שמצמת צמית שגם לאחר ג' ימים מועיל הכרה, ובאמת גם המכוסה בעפר צידד הכנסת יחזקאל (בתשובה סי' מ"ז) אולי אין בזה דין לאחר ג' ימים ויועיל גם לאחר ג' ימים הכרה, כש"כ הכא עדיפא בזה שהיה העפר לח ממים המתערב בהעפר, הגם שבנ"ד אין מקום קולא מצד המים דהא יש בו מכה ומיא מרזו מכה, אך יש לומר דהא היכא שהושלך מת במים כתבו האחרונים שאין כאן ריעותא דמים מרזו מכה לאחר מיתה וכמש"כ הבית מאיר, ומ"מ לענין לאחר ג' ימים מהני כמובא בפ"ת (ס"ק קט"ו) בשם הרשד"ם ומהר"י אדרבי ועיין בדבריו בארוכה, ואף שבנ"ד, ע"פ הגב"ע יש ספק אם הושלך במים מתחלה חי או מת, אך הא זה קיי"ל לדינא שכל הספיקות בהכרה דאחר ג' ימים תולין להקל, וא"כ תלינן שהושלך מת מתחלה תוך המים ואח"כ לתוך חפירה זו שנתכסה בעפר לח אם יהיה דינו כמים לענין מצמת צמית, שיועיל הכרה גם לאחר שלשה ימים, ואם שע"ז לבד היה קשה להורות להקל במלתא חדתא שלא מצינו לזה ראיה ברורה דמהני, מ"מ סניף הוא להקל ובפרט שהועד עליו שלא היה בו שום ניפוח אז בעת שהוציאו מהחפירה, ואם שאין לבנות היתר ע"ז, מ"מ סעד הוא לההיתר שבארנו לעיל באות ט' ובאות ו' כנ"ל

יא) עתה אבוא להעריך מערכה להיתירא בנ"ד ע"י סימני הבגדים והכרתם בצירוף הסימן שבגופו, וטרם כל אבאר במה שהחכ"צ בתשובתו (סי' קל"ד) כתב להתיר ע"י סימנים מובהקים או טביעת עין בבגדים וסימן אמצעי בגופו מטעם דהא דחיישינן לשאלה הוא לשאלה דרבים, אבל לשאלה דיחיד היינו לאיש שיש לו סימן בגופו כזה לא חיישינן, והבית מאיר חלק עליו בזה וסובר דשאלה דיחיד