באר משה (דנשבסקי) ב קסב

למיתה ובאותו מקום נמצא מת אח"כ, מחזקינן שהוא אותו האיש שנעשה בו המעשה קרוב למיתה, ואפשר שאותו מקום היה אין השיירות מצויות, והא דלא אמרינן הוא שאבד הוא שנמצא כמש"כ לעיל, הוא מחי למת שכל החיים אין עומדים למיתה, אבל במי שידענו שנעשה בו קרוב למיתה באותו האיש מחזקינן שהוא המת שנמצא, ובפרט אם נאמר שבאותו האיש הנמצא מת ניכר בו נשיכת נחש, מסתבר לומר שאין לנו להחזיק לשני מאורעות קשות שאין מצוין כל כך, ואולי הוא אתרא דלא שכיחי שיירתא ולכך לא חיישינן לאחר

ואין להשיב על זה מעובדא דגברא חרוכא (ביבמות קט"ו א') דאע"ג דאמרה חזו גבראי ונעשה בו מקרה דאכילת אש שהוא קרוב למיתה, ואפ"ה חיישינן לאחר על אותו הגברא חרוכא ואמרינן דתרי גברי שלט בהם אש ואחד ניצל ואחד נשרף, באמת זה לא קשה מידי לא מיבעיא לשיטת רש"י שם דפסתא ידא דשדיא היה של איש אחר ודאי דלק"מ משם, אך אפי' לשארי מפרשים אשר מפרשים הגמ' שלא היה מוכח בהחלט שהפסתא דידא היה של אחר, מ"מ אתי שפיר הא דחיישינן שם שמא אחר הוא הנשרף אליבא דר' חייא בר אבין, משום דשם הוה כשיירות מצויות לפי שהרבה אנשים באים להציל, ואולי לא צלחה לאחד וקלטתו האש, וכן הא דחיישינן לנפל במים שאין להם סוף שאם העלוהו מן המים באם שלא הכירוהו, שמא אחר הוא, הוא ג"כ מטעם זה דמים שאין להם סוף חשיב כשכיחי שיירתא דהא מצוי נופלים בנהר, וגם ממקום אחר יש לחוש שבא לכאן, אבל במקום דלא שכיחי שיירתא לא חיישינן לשני מקרים של מיתה ותלינן בחד, וזה נראה לענ"ד לומר שזהו סברת רבא שאמר שם "חדא דאמרה חזו גבראי כו' ועוד גברא חרוכא דשדיא ופסתא דידא, למאן דלא מפרש דהפס יד היה מבורר שהוא של אחר, והאי חדא ועוד יתפרש שניהם ביחד, וכעין זה איתא (בכתובות פ"ה ב') בתוס' ד"ה ועוד, וה"פ חדא דהא אמרה חזו גבראי הרי הוכחה שבעלה שלט בו האש, ועוד דהא גברא חרוכא דשדיא, פי' כיון שזה נודע לנו ע"י שאמרה חזו גבראי שהיה במקום סכנה ששלט האש, הגם שיש לחוש שאמרה בדדמי ואפשר שניצול מהאש, וע"ז קאמר ועוד הא גברא חרוכא דשדי כו' וכיון שנמצא אחד מת מהאש, ובעל האשה ידענו ע"י אמירתה שהיה שם במקום מסוכן מהאש, לכן תלינן שהוא האיש שאמרה עליו אשתו חזו גבראי, ולא חיישינן שמא הוא ניצל ואחר נכנס ג"כ במקום המסוכן מהאש ומת מהאש, **(הגה"ה ומה שהוסיף רבא לומר ופסתא דידא דשדיא לכאורה זה אין מעלה כלל להוכחה שהוא הנשרף, נראה לע"ד לומר שהענין של הפס יד שהיה מושלך ולא היה חרוך זה היה מצד שהיה בקצה האש שרצה להציל עצמו מהאש אך קלטתו האש ולא היה ביכולתו לצאת וידו שהוציא לחוץ נשארה חוץ ממקום האש שאין חרוך והאשה כשאמרה חזי גבראי ראתהו בקצה האש נבער, ולכן מקום הוא להשערה שהוא כמו שאמרה האשה ולכן נפרד הפס יד מהגוף ולכן סברא שיש בזה הוכחה יתירה שבעלה נשרף כמו שאמרה שאם הוא ניצל לפי שאמרה בדדמי ובעלה ניצל אח"כ א"כ שבאחר אירע ג"כ באופן הזה וסברא שלשני מקרים קשים שאין מצוים לא חיישינן ותלינן שהוא בעלה כמו שאמרה.)** ורב חייא בר אבין דפליג משום דסבר כיון ששכיחי בני אדם אשר באו להציל לכן חיישינן שמא אירע איזה סיבה גם לאחר שקלטתו האש, ולכן יש לחוש על בעלה הנאבד שניצל מהאש, עכ"פ היוצא מזה שבארנו שכל שנודע לנו שבבעל של האשה שאנו דנין עליה נעשה בו ענין קרוב למיתה, וגם נמצא איש מת מעין סוג המיתה כזו שאין מצוי, ובמקום שאין השיירות מצוין תלינן שזה אחד הוא, וא"כ יש מקום להיתר לענין נ"ד ע"פ עדותו של זוסמן הנ"ל שאמר שהגיד לו הבחור שותפו **(הגה"ה ומה שאנו רוצים כאן וכן באות א' לסמוך על עדותו של הבחור שנסע להיות שותף עם אברהם ליב הנאבד, אף שעסקו לא כדת הוא וגזלן דאורייתא פסול לעדות אשה עיין (רדב"ז חלק ד' סי' ר"ה) שדעתו שכל כה"ג צריך התראה וכל שלא התרו בו לא מיפסל ועיין בפ"ת (חו"מ סי' ל"ד ס"ק ט"ז) מה שהביא בשם גליון הגהת הגאון ר' ע"א אך בנידון דידן בלא"ה נכון דהא אז בעת שהגיד לפני העד זוסמן לא כיון להעיד והרי יש לו דין מסל"ת ודו"ק.)** שהכוהו עד למיתה ממש לאומדן דעתו, ולמחר שמע שנהרג שם אחד, ולמש"כ והעליתי שכל שנעשה באחד מאורע קרוב למיתה, ואח"כ נמצא ידיעה לנו שיש מת במאורע כזה, יש לנו לסמוך על מה שאנו תולין שזה אחד הוא הנודע לנו, ממעשה דצלמון, א"כ גם בנ"ד יש להקל מחמת זה, אף מ"מ בשביל שאנו מדמין, לא נוכל לעשות מעשה להקל מחמת זה, דיסוד הראיה ממעשה דצלמון יש לומר אולי זה עדיפא, כיון שאמר על עצמו "והרי הוא מת" חשבינן הרגשתו בעצמו, קרוב לודאי שמת, שמסתמא לא יחזיק אדם על עצמו בהחלט במהרה רק יזעק לרפואה, וכיון שאמר שהוא מת מסתמא הרגיש בנפשו סימני מיתה, משא"כ בנ"ד בהעדאת העד ששמע מהבחור עליו שמת מהכאתו, יש לומר שדמיונו כוזב לו, ועוד יש לומר על מעשה דצלמון אולי ראו מרחוק תמונת איש שצעק על עצמו, וראו שלא הלך משם עד שהלכו ולא הכירוהו, וא"כ אין ראיה משם כלל

ח) והנה מש"כ לעיל בדברינו אות ו' להיתירא בנ"ד ע"פ דעת החכ"צ, שכל שידענו שהיה כאן הנאבד הנ"ל ונמצא אח"כ שם איש מת ובהנמצא יש סימן אמצעי בגופו שהיה זה להנאבד, שיש לסמוך ע"ז להיתירא, שאין אנו חוששין שמא הזדמן עוד אחר באותו מקום בסימן כזה, יש להעיר ע"ז מסוגיא (דיבמות קט"ו ע"ב) בעובדא דשני ת"ח דמסקינן שם בגמ' דאסקינהו קמן וקאמרי סימנים, והנה התוס' פירשו דהאי וקאמרי סימנים למ"ד סימנים לאו דאורייתא דמיירי בסימנים מובהקים, אמנם מפירש"י מוכח לענ"ד שיש לפרש דהאי וקאמרי סימנים לאו סימנים מובהקים הוא, דהא שם בגמ' איתא סבר רב חסדא למימר היינו שני ת"ח ולא אמרינן הנך אזלי לעלמא והני אחריני נינהו, ופירש"י שם וז"ל "היינו שני ת"ח דתניא לעיל והשיא רבי נשותיהן ע"פ נשים ותרצינא דאמרי סימנים ולא אמרינן הני אחריני נינהו וסימנים הכי אתרמי" וא"כ מוכח מפירש"י שגם לפי מה דבעי רב חסדא למימר ג"כ ידע דשם מיירי ע"י סימנים, ואם היינו מפרשים שהסימנים היו סימנים מובהקים, היאך קסבר רב חסדא למילף משם דלא אמרינן הנך אזלי לעלמא, הא סימנים מובהקים משיאין על פיהם גם שלא היה לנו שום ידיעה מוקדמת אם נהרגו או מתו אלו האנשים, רק כל שאנו רואין אנשים בסימנים מובהקים, מתים, שידענו ע"פ עדים, שהיה להאנשים בחייהם סימנים מובהקים מעידין עליהם, וא"כ מאי סבר רב חסדא למימר היינו שני ת"ח דלא אמרינן הנך אזלי והני אחריני נינהו דהכונה שהחזקה הראשונה שהיה בכאן גורמת, הלא סימנים מובהקים כעדים המכירים אותם דמי, וא"כ ע"כ מוכח לפי שיטת רש"י דהאי וקאמרי סימנים היינו סימנים אמצעים, ורב חסדא סבר סימנים לאו דאורייתא, ואסימנים לחודא לא סמכינן ורק הכא מפני שידענו שנטבעו כאן סמכינן על סימנים, וגם אין לומר שמפני שחששא של מים שאין להם סוף הוא רק מדרבנן שהרי אם ניסת לא תצא, ולכן מהני סימנים אפילו אם סימנים לאו דאורייתא שבמילי דרבנן מהני סימנים דרבנן, א"כ אכתי קשה מאי סבר ר"ח למימר היינו שני ת"ח להא דשומשמי הא אין כאן ראיה דלא אמרינן הנך אזלי לעלמא, שמשמע שזה גורם סברת ההיתר, הא עיקר הטעם הוא מפני שבדרבנן מועילים סימנים, אלא ודאי לדעת רש"י אמרינן שזה פשיטא ליה לרב חסדא שזה אין חילוק בין טבע