באר משה (דנשבסקי) ב קסא

לא חייש גם באיסורא במקום שהשיירות מצויות היכא שלא הוחזקו, והכא לא הוחזק אחר שהניח שם עוד חפץ באותו המקום, ואפ"ה חיישינן לאחר גם בממון, וא"כ ע"כ צריך לחלק שבמקום שהחשש הוא רק לאחד שמא יש אחר ששמו כשמו, סבר רבה דלא חיישינן לאחר כיון שזה ודאי היה שם ואחר ספק, אין ספק מוציא מידי ודאי, משא"כ במקום שהחשש הוא לרבים שרבים ראוים להיות מניחים חפץ בזה המקום חיישינן גם בממון לאחר, וא"כ איך נעשה פלוגתא רחוקה כל כך, דאליבא דרבא דאמר מקום הוה סימן די לנו שחולק רק בזה על רבה שהוא מחשבו לסימן, ולמ"ד סימנים לאו דאורייתא ודאי דראוי לחוש בזה באיסורא שלא לסמוך על סימן מקום, ונאמר כי היכי דאתרמי האי מקים לדידך ה"נ אתרמי לחברך גם במקום שאין השיירות מצויות. ולכאורה אפשר לומר ולדחות זה, משום דאיתא שם (בב"מ כ"ג ב') לישנא אחרינא אמר רב מרי מ"ט דמ"ד מקום לא הוי סימן כו', ופשטות הגמ' מתפרש דרב מרי אליבא דלישנא אחרינא סבר דמקום לא הוה סימן בכל מקום, אמנם מלשון פירש"י מוכח שהלישנא אחרינא קאי ג"כ על רקתא דנהרא, רק הנ"מ בין הני תרי לישני דללישנא קמא רקתא דנהרא לא הוה סימן משום דאמרינן כי היכי דאת אנחת וכו' וכגירסת הרא"ש, ועוד כמה מהראשונים המובא בס' שטה מקובצת, או כגיר' ספרים דילן כי היכי דאתרמי האי מקום לדידך כו', ומ"מ אם מצמצם המקום אז הוה סימן, אבל ללישנא בתרא דרב מרי אף אם מצמצם המקום לא הוה המקום סימן ברקתא דנהרא, וא"כ נוכל לומר בטעמא דרבה דאמר מקום לא הוה סימן, לא משום דאמרינן כי היכי דלדידך אתרמי כו', דזה באמת אין אומרין כן משום דאין ספק מוציא מידי ודאי, רק הטעם הוא משום שהאובד מתיאש ואין סומך על סימן המקום, משום שחושב שהמוצא לא ידקדק בסימן המקום וכל שהמוצא רואה שאין סימן בגופו יטלנה ולא יכריז עליו, מ"מ נראה לענ"ד שהרא"ש מפרש האי לישנא בתרא דאמר רב מרי מ"ט דאמרי רבנן מקום לא הוה סימן, שקאי על כל מקום, דאם נאמר דקאי על רקתא דנהרא דוקא, והוסיף בלישנא בתרא שגם אם מצמצם המקום לא הוה סימן, הו"ל להרא"ש להביא את לישנא בתרא דרב מרי בפסקיו, דהא הרא"ש פסק בכמה דוכתי הכי, ובפרט שהוא ממונא והוא לקולא להחזיק בידי המוצא האבדה, וכיון שהרא"ש לא הביא בפסקיו לישנא בתרא דרב מרי, מכלל דמפרש דהאי לישנא בתרא דרב מרי קאי אכל מקום דלא הוה סימן, ולכן אין לו להביא אותו דהא אנן קיי"ל כרבא דמקום הוה סימן, וא"כ מוכח לשיטת הרא"ש שטעמא דמ"ד מקום לא הוה סימן הוא, משום דאמרינן כי היכי דלדידך אתרמי ה"נ אתרמי לחברך האי מקום, ולא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי, וא"כ גם החולק וסובר דמקום הוה סימן, די לנו שמעלינן ליה לדרגא שחשוב סימן, אבל לא נאמר שזה חשוב חזקה אלימתא דאמרינן עלה אין ספק מוציא מידי ודאי שיועיל גם באיסורא זה אין סברא לעשות פלוגתא רחוקה כל כך

ו) אך לפ"ז באמת נשאר דברי הרא"ש בקשיא, כיון שבארנו החילוק בין הא של רבה גבי סימן מקום חיישינן לדלמא אתרמי נמי לחבריה, ואלו בגט של יוסף בן שמעון לרבה לא חיישינן לאחר, כל שאין השיירות מצויות כל שלא הוחזקו שני יוב"ש, ואלו הכא גבי מקום לא הוה סימן כלל גם במקום דלא שכיחי מניחים שם, דהא במקום דשכיח כגון רקתא דנהרא לכו"ע לא הוה מקום סימן כדאיתא שם (כ"ג ב'), וא"כ פלוגתייהו גם בלא שכיח מניחים, וא"כ נחשב זה אין השיירות מצויות ואפ"ה לרבה לא הוה מקום סימן וא"כ ע"כ צריך לחלק דלכך סבר רבה דלא הוה מקום סימן משום דהוא חשש של רבים, משא"כ בגט הוה חשש דיחיד ולכן בחשש דרבים חיישינן גם במקום שאין השיירות מצויות, וא"כ בהא עובדא שנתלוה בדרך עם הכותי שהוא חשש של רבים, למה לא נחוש שמא אותו שנתלוה עמו מכאן הלך לו ואחר נתלוה עמו ומת. והנראה לענ"ד לומר בסברת הרא"ש שמטעם אחר אתי עלה, והוא שבמקום שידענו שהלך בכאן אותו פלוני שאנו דנין עליו ואח"כ נמצא הרוג באותו המקום אין כאן חזקה לתלות עליו שהוא הנמצא, משום דאטו מתחלה בא בדרך הזה על אופן שישאר כאן, הלא הוא הלך על דע שלא להשאר כאן ואין כאן חזקה שהוא הוא הנמצא, ואם מפני שנאבד זה אין עושה לנו הוכחה שהוא הנמצא כאן, ולכן שפיר חיישינן לאחר, משא"כ בעובדא דיהודי שנתלוה עמו בדרך כפי מה שביאר הרא"ש, זאת ידענו ע"פ עדים שהלך מכאן על דעת להתלוות עמו בכל הדרך, וא"כ אין לנו מקום לעשות חשש עליו שהוא הלך באמצע דרכו מן הכותי זה ונשתנה דעתו ורצונו, ואחר בא על מקומו זהו חשש רחיקי, ואין לנו להפקיע חזקתו שעמד מקודם שיהודי זה מתלוה עם הכותי, וזה דומה להא דאמר רבא דלא חיישינן לתרי יצחק, ועדיפא מזה דאפי' לאביי דסבר דחיישינן לתרי יצחק, דשם מתחלה לא נודע לנו אם יצחק זה ישאר באספמיא, או יצחק אחר בא לשם, משא"כ בהא דיהודי שנתלוה הוחזק מתחלה שהוא יהי' מתלוה על כל דרכו, ולכן אח"כ כשאמר הכותי שהמתלוה עמו מת, שפיר תלינן עליו דהוא הוא מי שנתלוה עמו מכאן, ומעתה אין לנו הוכחה מעובדא דיהודי שנתלוה לענין של אם ידוע לנו שהיה במקום הזה ונאבד ונמצא שם הרוג, אפי' במקום שאין השיירות מצויות דלא הוה רק כדין סימן מקום לכל היותר

אמנם בזה צדקו דברי החכ"צ דהיכא שיש סימן אמצעי בגופו של הנהרג וידענו שהוא היה באותו המקום, והמקום הוא אין שיירות מצויות, כיון דזה הוה חששא דיחיד וא"כ לא חיישינן, אם נאמר דגבי עיגונא קיי"ל כרבה דבמקום שאין השיירות מצויות אפי' הוחזקו לא חיישינן לאחר, ואם נאמר דחשבינן מה שהיה כאן לסימן מקום דלרבא דקיי"ל כוותי' בממון דהוה סימן ולא חיישינן דלמא אתרמי נמי לחבריה, וא"כ אי סימנים דאורייתא יועיל גם באיסור דא"א, ואם סימנים דרבנן למאן דסבר ששני סימנים אמצעים מצטרפין שיחשבו כסימן מובהק, כפי דעת המשאת בנימין וסייעתו כמובא (בט"ז ובבאה"ט ס"ק ע"ה) ויעויין בפ"ח (ס"ק ק"ו) וא"כ יש לחזק דינו של החכ"צ לבד טעם סברתו דקיי"ל כרבה, רק מטעם שיש כאן הצטרפות שני סימנים, היינו הסימן מקום והסימן אמצעי שבגופו דנחשב זה לסימן מובהק ע"פ דעת המ"ב וסייעתו, ובפרט בנ"ד שהשני סימנים אינם מסוג אחד זה בגופו וזה במקומו, וכבר העיר בס' מראות הצובאות (ס"ק צ"ח הובא בפ"ת ס"ק ק"ו) חילוק כזה, וא"כ אפשר שגם החולקים על המ"ב וסייעתו בצירוף שני סימנים אמצעים יודו בזה. היוצא מכל זה בנ"ד הסימן מקום שהיה כאן אברהם ליב ונתפס שם, והשמועה שנשמע ביום מחר שנהרג יהודי גנב, בצירוף סימן אמצעי שנמצא אח"כ בגופו, יועיל בזה להתיר אשתו, משני טעמים, א' מסברת החכ"צ הנ"ל ושנית מצד שני הסימנים שיצטרפו להיות זה סימן מובהק

ז) עוד נראה להעיר היתר בנ"ד ממתניתין (יבמות קכ"ב א') במעשה דצלמון באחד שאמר איש פלוני בן פלוני נשכני נחש והרי אני מת והלכו ולא הכירוהו והשיאו את אשתו) והתעוררתי בעצמי בזה ומצאתי שכבר קדמני הגאון בעל מראות הצ' הובא (בפ"ת ס"ק צ"ב) שדווקא הלכו, אבל לא הלכו אין סומכין ע"ז לומר שבודאי מת ע"י נשיכת הנחש, דהא יש רפואה לנשיכת נחש כדאיתא (בשבת ק"ט א') וא"כ אכתי יש לעיין כשהלכו ומצאו שם מת ולא הכירוהו, למה לא ניחוש שמא האיש שצעק נשכני נחש כו' הלך משם ומצא רפואה לנשיכתו, ואותו שנמצא שם מת אחר הוא, אלא ודאי דאמרינן כיון שאותו האיש היה שם ונשכו נחש שהוא קרוב