באר משה (דנשבסקי) א צג

כנגד זה ונעשה זה לספק [ויעויין ביו"ד (סי' פ"א ובט"ז סק"ג) בשם הרשב"א במשמרת הבית], ואף המקילים בחלב הנחלב מקודם ג' ימים ואין חוששין לאסור מספק החלב למפרע, התם הוא מפני שהחלב בעצמו הוחזק בהיתר לאכלו ולכן אין אוסרין אותו אח"כ מספק

אמנם מעתה יש לדון בענין הא דמפלת יד חתוכה היאך מיירי, אם באופן שעכשיו בעת הפלת היד לא היה למראה עין של הרואה בעת שהפילה רק היד, רק שמסופקין למפרע מתי היה הפלת שאר כל הולד עד רובו אם סמוך מקודם או הרבה קודם, ולכן דומה זה לכתם שאמרינן שמטמאה למפרע אף לחולין ואף יותר מעל"ע, יהי' קשה לפ"ז למה פליג רב יוסף ומקשה ע"ז מהא דהמפלת ולד ואין יודע מהו למה לא תני ולנדה וניחוש שמא הרחיקה ראיתה, ולמש"כ דילמא מיירי התם שאפשר אשר בעת הפלת הולד שהרגישה אז יצא אז כל הולד וכפשטא דמלתא וא"כ אין זה דומה להא דיד חתוכה וכמש"כ. ונראה לישב ולומר דהכי מקשה מדקתני סתמא המפלת מיירי בכל גווני גם במקום שבא ידיעתינו בהפלת ולד רק מצד יד או רגל חתוך וכדומה וא"כ דמי זה להא דהמפלת יד כו', אך אכתי צ"ע למה יחלוק רב יוסף על עצם הדין ומקשה ממתניתין ומשמע דלא מסתבר לנו הכי לומר כן, למה זה שאני מכתם שחוששים אנו למפרע עד מקום שאפשר להסתפק ומקולקלת למנינה מחמת זה וכש"כ הכא שהוא לענין איסורא דאורייתא

ונראה לענ"ד לומר שסברת רב יוסף הוא משום ששם בכתם או בשארי ענינים הדומים לזה שאנו מסופקים למפרע אין שם רגלים לדבר על יום האחרון יותר מעל ימים הקדומים ולכן שפיר חוששין למפרע מספק, משא"כ כאן בלידה במפלת יד חתוכה כו' רגלים לדבר שסמוך לזה הפילה כל הולד שאין מצוי הדבר שיתעכב ימים רבים ולכן ראוי לאוקמי אחזקה דמעיקרא ולומר שעתה ילדה כל הולד סמוך להפלת היד וכו'

ועפ"ז נראה לענ"ד לישב דברי הרמב"ם שלא הביא הא דאין נותנין לה ימי טוהר אימא הרחיקה לידתה, ע"פ מש"כ שסברת רב יוסף דפליג ארב חסדא ורבה בר רב הונא משום דאיהו סבר שמשום שמצוי יותר שהפלת כל הולד יהיה סמוך להפלת היד זה לזה, ומעתה נאמר שזה יהיה תלוי בפלוגתא דרב הונא בחולין (דף י') בשוחט בסכין בדוק ונמצאת פגומה שגם בשיבר בה עצמות אסור ואף שעצם ודאי פוגם מ"מ חיישינן למפרע שמא בעור נפגמה, וא"כ נאמר דרבה בר ר"ה בשיטת אביו קאי וסובר כוותיה דרב הונא שגם בשיבר בה עצמות חוששים למפרע ולכן סובר שהסברא שמצוי יותר שתפיל כל הולד בבת אחת אין מכרעת שלא לחוש למפרע, ואף רב חסדא דפליג התם ארב הונא הוא רק משום דסבר סכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי וכמו שכתב התוס' דאיכא ספיקי טובא ולכן מיקל גם בלא שיבר בה עצמות, אבל לולא סברא זו היה סובר כרב הונא רביה שסובר מה שמצוי יותר להפגם מחמת ששיבר בה עצמות לא היה מכרעת שלא לחוש למפרע, ולכן חוששין כאן להרחיקה לידתה, אבל אנן קיי"ל כרב הונא בלא שיבר בה עצמות ואין סוברין להאי סברא דבהמה לא אתרעאי, ואפ"ה בשיבר בה עצמות לא קיי"ל כרב הונא ותלינן במצוי לפגום מחמת זה ולכן אין חוששין מחמת זה שנמצא פגום לאורועי חזקה קמייתא, וע"כ כאן שכתבנו שמצוי יותר שיהיה יציאת כל הולד בפעם אחת סמוך זה לזה אין לחוש למפרע לאורועי החזקה דמעיקרא שהיתה מעוברת וכסברת רב יוסף ולכן לא הביא הרמב"ם דין זה

וע"פ מש"כ נאמר דהא דאמר הגמ' בחולין י' ע"ב בהאי עובדא דרב יוסף דטריף עד תריסר חיותא ללישנא קמא אמרינן שהוא כרב חסדא ולבר מקמייתא וללישנא בתרא הוא כרב הונא ואפילו קמייתא, ולמש"כ דרב יוסף סובר שבמקום שמצוי להיות באחרונה אין חוששין למפרע לאורועי חזקה קמייתא, מעתה ללישנא בתרא נאמר דהא דאמר הגמ' לעולם כרב הונא שאין אנו אומרים סכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי ולכן ממילא מפרקת ועור שוין בענין האפשרות להפגים הסכין ולכן חוששין למפרע לאסור הראשונה, ובתירוצא קמא סובר הגמ' שמפרקת שכיח יותר לפגום מעור ולכן תולין במפרקת יותר מבעור וע"כ כולן טרפה לבר מקמייתא, והגמ' דמסיק בלישנא בתרא דשמעתא דרב דאסור כולהו הוא כרב הונא וסובר שמפרקת אין שכיח יותר, ודו"ק: סימן לה מה שכתבתי לגיסי הגאון אבד"ק דובראוונא שיחי' ע"ד שנשאלתי ע"ד המקוה של בריכה אחת אשר מתאספים בה מים מגשמים והפשרת שלגים ויש לה מוצא קטן אשר נמשך ממנה כעין נגר קטן וסופו ביער קטן ובעת היובש הרבה פעמים נפסק התחברותו אל הבריכה אם מותר לטבול שם בהבריכה אם יש לה דין אשבורן, ע"כ

תשובה. הנה דין זה מבואר היטב בשו"ע יו"ד (סי' ר"א סעיף ג') שהמחבר פסק כהרא"ש שאם יש מ' סאה אחר שיצאו קצתן דרך הסדק (היינו שעד מקום הסדק למטה הימנה יהיה מ' סאה) כשר ואם לאו פסול, וא"כ לפי דיעה זו אם שלמטה מן המוצא מים יש ארבעים סאה בהבריכה לבד המים ההולכים וניגרים אל המוצא מים כשר, אלא שהרמ"א כתב להחמיר לכתחלה, והמוצא מים היוצא מן הבריכה ודאי שנחשב כזוחלין דדוקא בנוטפין ממנו מעט מעט לא נחשב כזוחלין כמבואר שם (סעיף נ"א), והיינו דוקא נטיפות נטיפות שדרכם להיות ביניהם הפסק עת עת לא נחשב זוחלין, אבל מה שהולך וניגר מים בתמידות בלי שום הפסקה זהו נחשב זחילה, ועיין בהגר"א בביאורו שם ס"ק צ"ב שדעתו הגדולה להכריע בראיות המחזיקים שיטת הרא"ש יעו"ש

ואני בענ"ד נוטה להיות בזה מכריע, והוא דתרתי בעינן להסיר חשש זחילה. א) שיהיה ארבעים סאה שיעור מקוה עד נקב הנזחל. ב) שלבד שיש שם שיעור מקוה עד נקב הנזחל בעינן עוד בכל המים שבמקוה זו רוב מים הנמצאים בה שאינם נזחלין. ומקור סברתי בזה כי היכי שמצינו במעין שרבו בה נוטפין על הזוחלין שאין מטהרין בזחילתן ולא סגי במה שיש כאן שיעור מקוה כשרה מן המי מעיין אשר מטהרין בזוחלין, ואף שמעיין מטהר בכל שהוא א"כ נוכל לומר שאותו כל שהוא של המעיין המטהר בזוחלין יכשיר את כל המים הנוטפים הנמצאים במעין זה הנזחלין, ואפ"ה הדין לא כן הוא שכיון שיש רוב נוטפין על מי המעין הזוחלין אין מטהרין רק באשבורן כדאיתא במשנה ז' פ"א דמקואות, ה"נ כאן במקוה של מ' סאה מים נוטפין דקיימי באשבורן שאין נזחלין שאין בכחן להכשיר רוב המים שיש בהמקוה הנזחלין בה, שיש עליהם הפסול של זוחלין, ובזה יתכן כל הראיות שהביא הגר"א ז"ל שם ס"ק צ"ב לחזק שיטת הרא"ש שכל שיש ארבעים סאה שאין נזחלין מכשירים את המים שעליהם הנזחלין, ולמש"כ יש לומר דבכל המקומות שהביא הגר"א לראיה אל הרא"ש ז"ל נוכל לומר דשם מיירי כולהו באופן שרוב המים שיש שם המה שאינם נזחלים, ולהיפך להכשיר יש ג"כ חיזוק, כי היכי שמצינו שרוב המים הנזחלים של המי המעיין הכשירים בזוחלין מבטלין מיעוט הנוטפים הנזחלין אף שהמה פסולים בזחילה, ה"נ יבטלו הרוב מים שאינם נזחלין את המיעוט המים הזוחלין, ומ"מ