באר משה (דנשבסקי) א צב

הביא הרמב"ם הא דאמר רב חסדא ורבה בר רב הונא שאין נותנין לה ימי טוהר שמא הרחיקה לידתה, ונאמר זה בספרו לבית יעקב (דף ל' ע"א), ויסוד דבריו הוא שלמ"ד מעיין אחד הוא נחשב הזמן לקבוע, אבל למ"ד שני מעינות הן שאין תלוי בזמן לבד רק בהמעיין חשוב זה רוב כי המעיין הטמא מרובה הוא מהטהור. ולענ"ד יש לדון ע"ז, והוא דעיקר הדבר אם הזמן חשוב קבוע לענין הא דלידה, יש לדקדק בזה, והוא שמצינו בשקלים (פ"ז מ"ב) והובא בפסחים (דף ז' ע"א ובב"מ כ"ו ע"א) מעות שנמצאו בהר הבית לעולם חולין, ופירש"י בפסחים שם ואפילו בשעת הרגל משום דאזלינן בתר רובא דשתא ואמרינן לאו האידנא נפל, הרי מוכח מזה לכאורה דבזמן ג"כ חשבינן רוב. אמנם באמת ז"א שנהי שהזמן בעצמותו קבוע נחשב מ"מ המעות הנמצאים המה פירשו שפירשו מן הזמן ולא נודע באיזה יום פירשו שלא בפנינו והרי הוא כפירש מן החנויות שלא בפנינו דאמרינן בזה כל דפריש מרובא פריש. אמנם יש לעיין בהא דאיתא בנדה (נ"ג א') במצא כתם של שני גריסין שאם לא בדקה בין השמשות לכו"ע חוששין משום זוב משום שחוששין שמא כתם גריס אחד ראתה בין השמשות שנחשב כשני ימים והשני ראתה ביום השלישי וכן פסק הרמב"ם (מהלכות א"ב בפ"ט הלכה י"ג), ואמאי חוששין לזיבות הא הזמן המסופק לנו שמא הביא לידי זיבות הוא רק שעה קטנה בין השמשות המורכב משני ימים וכל הימים המסופקים לנו המה רוב נגד השעה של בה"ש, ולמה לא אזלינן בתר רוב הזמן ונאמר שראתה בזמן הבא מרוב הימים שלא בין השמשות ולא נעשית זבה, וצריך לומר משום שהתלוי בזמן לא אזלינן בתר רובא משום דחשוב קבוע, ואין להקשות גם אם הוא נחשב קבוע והוה כמחצה על מחצה מ"מ הא זה הוא ספק בכתמים ולהקל בעינן למיזל בו, זהו גם בלעדי דברינו קשה למה חוששין מספק בהספק שבכתם זה, וצ"ל דאימתי מקילינן בספיקא בכתמים רק שהספק הוא בגוף הכתם אם הוא דם נדה או לא שמא ממקום אחר הוא, אבל כל שהחזקנו בכתם זה שבא מגופה מן דם נדה אז מחמירין בו כמו בדם נדה דאורייתא וחוששין בו משום זיבות מספק, אכן זה תיקשה למש"כ מקודם שכל שפירש שלא בפנינו גם בספק התלוי מצד הזמן חשוב פירש מן הקבוע והתם הכתם פירש מן האשה שלא בפנינו שלא נודע לה בעת שנפרש הכתם מגופה בזמן ראיתה של הכתם, ולמה לא ניזל בו בתר רוב הזמן ולומר שלא היה הראיה בין השמשות

ע"כ נראה לענ"ד לומר דאימתי אמרינן בפירש שלא בפנינו אזלינן בתר רובא דוקא כשאנו דנין על הדבר הנפרש ממנו כמו בתשע חנויות או בהא דתשע צבורין של מצה וכדומה שאנו דנין על החתיכה הנמצאת מהו הוא, וכן בהא דמעות הנמצאים בהר הבית אנו דנין על המעות מה הן אם חולין או מעשר, אבל כאן אין אנו דנין על עצמותו של הכתם הנמצא מהו הוא שהלא בין אם הוא דם נדה או דם זיבה, הכתם טמא שהוא דם נדה שמטמא, רק אנו דנין על האשה הזאת מתי ראתה, וכיון, שהדין הוא רק עליה לדון באיזה זמן ראתה חזר דין זה לקבוע שדנין על האדם מאיזה מקום לקח, והלא כאן אנו דנין על האשה שספק לה באיזה זמן ראתה אם בין השמשות או בכל היום לפניו או לאחריו, נחשב זה שפיר קבוע וגם נחשב זה קבוע הניכר במקומו שהרי מהו הקבוע הוא הזמן אם בין השמשות או כל היום ובאותו הזמן אין מסופקים מה הוא והעת בעתה היא ניכרת וידועה

ומעתה נחקור לענין הספק שמא הרחיקה לידתה שהספק הוא על זמן לידת הנפל מתי שיצא מרחמה, אם ביום שעתה הוא נשלם הי"ד יום מעת הלידה, או אולי היה בימים הקדומים מן היום הנ"ל עידן ועידנים, ואנו דנין על הלידה של הנפל מתי היה ובזה שפיר הוה הזמן קבוע כמו שהוכחנו מהא דחוששין משום זוב ודמי ממש להתם, וממילא אם יום ההוא שהיה בו הלידה הוא היום שמן יום ההוא הוא עתה ימי טוהר הדבר ברור שעתה הוא המעין טהור, ואם הלידה של הנפל היה בימים הקדומים שעתה כבר נשלמו הימי טוהר ממילא עכשיו המעין טמא בבירור, וא"כ הספק אינו על הדם רק על הזמן והוה זה קבוע וגם חשוב ניכר במקומו כי הימים ניכרים המה בזמנם מתי נשלם מן אותו היום הי"ד יום, אם יהיה בו לידה, ואין תלוי בזה שמעין טמא הוא יותר מהמעין טהור, וכמו בתשע חנויות אחד מוכרת טרפה ותשעה מוכרים כשרות, הגם שעצם הדין על הבשר הוא והבשר הוא רוב, מ"מ כיון שאנו דנין על החנויות על מקום קביעותן נחשב זה קבוע כשפירש ע"י אדם ואין יודע באיזה חנות פירש, ה"ג כשילדה ואין יודעת באיזה יום ילדה הגם שנמשך מענין זה הספיקות על המעינות ודו"ק. ויסתעף מזה דין אחד אם בחנות אחד היה שיום אחד בשבוע נמכר בו בשר טרפה ובכל הימים מכרו בשר כשר ואחד לקח בו בשר ואין יודע באיזה יום לקח מן החנות ההיא הבשר, אם ביום שהיה נמכר בחנות ההיא בשר טרפה או בשאר הימים המרובים, שיש על הבשר דין קבוע משום שהספק בא על האיש לוקח הבשר באיזה יום לקח והוי זה ספק גמור, ודומה זה לתשע חנויות שלקח מאחד מהם ואין יודע מאיזה חנות לקח הגם שהוא לא ידע בעת קנייתו הבשר שיש חנות אחת מוכרת בשר נבלה רק כל שלאחרים היה ידוע מיקרי זה קבוע מ"מ, וה"נ דכוותה בלקח ואין יודע באיזה יום לקח

ובדבר עיקר קושית כת"ר בגמ' דנדה הנ"ל למה חיישינן שמא הרחיקה לידתה נוקי אחזקה דמעיקר והשתא איתרע וילדה, כמו דאמרינן דיין שעתן והשתא ראתה, ואפילו להני תנאי דפליגי אשמאי וחוששין למפרע מעל"ע או מפקידה לפקידה, הוא רק לחומרא גבי קדשים, ובאמת לענ"ד רואין אנו חילוק גדול בענין זה, והוא כל שנעשה עתה מעשה וסתמא עכשיו נתהוה הדבר אכן יש אפשרות שנעשה מקודם כמו ראיית נדה שנוכל לומר עתה בעת הרגש ראייתה אז יצא הדם מן המקור וגם יש להסתפק שמא יציאת הדם מן המקור לפרוזדור היה מקודם ג"כ וכמו דאמר הגמ' הגס הגס חזיתה, בזה מן הדין מוקמינן אחזקתה דמעיקרא, ואמרינן עכשיו ראתה, ורק חומר הוא לגבי קדשים לחוש למפרע אבל לגבי חולין מוקמינן אחזקתה הראשונה, וגם לקדשים גופה לענין מנין פתח נדותה מוני ג"כ מיום הראיה ואינה מקולקלת למנינה, ודין זה הו לכל דבר בין לחולין בין לקדשים לענין פתח נדתה מונין לה מיום הראיה, וכשתראה ביום י"ח לראיה זו לא נצריך לה לשבת ז' ימי נדה רק מחליטים אנו שראיה הראשונה היה התחלתה בעת הראיה ולא קודם, וסתמא קאמר הגמ' בנדה (דף ו') אינה מקולקלת למנינה משמע שלכל מילי אינה מקולקלת אף לקדשים, אבל כל שידענו שעכשיו בעת היציאה והידיעה לא נעשה הדבר רק הספק הוא אימתי היה או רגע קודם או שעות או ימים מקודם, בזה נראה לענ"ד שחוששין אנו אף לחולין עד מקום שאפשר להסתפק וכמו שמצינו גבי כתם שמטמאה למפרע עד מקום שאפשר להסתפק וכדאיתא שם (בדף ו' ע"א), ועיין רש"י שם ד"ה ואינה מקולקלת וז"ל, אבל גבי כתמים לא ידעינן אימת נפיק מינה עכ"ל, ויעויין (בדף נ"ג ע"ב) פלוגתא דרבי ורשב"א, ונראה דאף ר' שמעון בן אלעזר שאמר שלא יהיה כתמה חמור מראייתה יודה ג"כ לסברת החילוק שכתבנו, רק שסובר דכיון שכתמים דרבנן לא תיקנו חז"ל להחמיר יותר מאלו היה אז ראיה גמורה, אבל בחשש דאורייתא שפיר כו"ע סברי שכל שלא ידעינן אימתי נתהוה הדבר בזה חוששים למפרע עד מקום שאפשר להסתפק, משום דחזקה הקדומה והחזקה דהשתא עומדים זה