באר משה (דנשבסקי) א צא

להו שהיא דרשא גמורה נאמרה מה"ת על הפרישה של כל העונה סמוך לוסתה, אבל באמת דעתם שהוא למ"ד וסתות דאורייתא דתנאי פליגי בזה **(ואולי גם דברי ס' התרומה שהביא הב"י (בסימן קפ"ד) הוא ג"כ ע"פ דברי התוספות הנ"ל

)** וכן מוכח מדברי הרה"מ והגה"מ בפ"ח מהלכות א"ב שהביא דברי הרמב"ן ז"ל שכתב להתיר בחבוק ונשוק סמוך לוסתה מפני שאין כאן רק חשש דבריהם, ומשמע שעל איסור סמוך לוסתה קאי

ואחר כל אלה יצא לנו שדעת רש"י והראב"ד והר"ן והרז"ה והסמ"ג ורבינו ירוחם והרא"ש והתוספות והרמב"ן והרה"מ והגה"מ, וכן המרדכי שהביא בשם רבינו שמשון איש ירושלים ובשם השאלתות ובשם ר"י בעל התוס' להתיר תשמיש ביוצא לדרך סמוך לוסתה, וכן מביא הד"מ (בסי' קפ"ד) בשם הג"ה שערי דורא וכן מביא הראב"ד בשם בה"ג, וא"כ חזינן דכולהו הני רבוותא קמאי וקמאי דקמאי סוברים כולם דפרישה סמוך לוסתה הוא מדרבנן, ודעת הרא"ה דסובר דפרישה בעת וסתה הוא מה"ת הוא דעת יחידית לגבייהו, ומטעם זה הכריע הרמ"א להקל ביוצא לדרך בתשמיש סמוך לוסתה, הגם שרבים חולקים בזה, מ"מ הלא יש הרבה מתירים כמו שהבאנו, ולכן כיון שבארנו שזה כו"ע מודים שהוא מדרבנן ע"כ יש להקל בזה בפלוגתא דרבוותא מצד ספיקא לקולא, כי בדרבנן נקטינן דעת המקילים וכדאיתא בע"ז (דף ז' א'), ובאמת לא הוצרכנו להאריך בזה כי מי יבא לערער על הכרעת הרמ"א שפסק להקל ביוצא לדרך בסמוך לוסתה, אך יען שהנו"ב (בסי' נ"ה וסי' נ"ו) דיבר בזה ובא להכריע שפרישה סמוך לוסתה הוא מה"ת לכו"ע גס למ"ד וסתות דרבנן ונשען על דברי התוס' ביבמות הנ"ל ועל פשטות לשון הרמב"ם, ובאמת מדברי התוס' כבר הוכחנו להיפך ובדברי הרמב"ם אין לנו. הכרח ודאי שאין לנו כדאי מספק משמעות בד' הרמב"ם להוציא מודאן של כל הפוסקים הרבים הראשונים שזכרנו

ויסוד דברי הנוב"י הוא על הסברא שבזה חלוק קודם לוסתה מלאחר וסתה משום שזהו כמו דמחלק הגמ' בגיטין (דף כ"ח) בין שמא מת לשמא ימות וקודם וסתה כשמא ימות, והגאון מהר"מ אב"ד דק' ק"ב כתב שם להנו"ב דזה תלוי במחלוקת של הר"ת והר"מ מיוני אם מותר לקח אשה קטנה שאביה במדינת הים ולא חיישינן שמא יקדש אותה לאחר, ויעויין בנו"ב שם שנכנס לומר שגם הר"ת מודה בזה דסמוך לוסתה דזה דמי לשמא ימות, וסברת הנו"ב שעיקר סברת ר"ת הוא שבהא דשמא ימות לכך חיישינן משום דודאי ימות וכן יש לחוש לענין סמוך לוסתה שודאי תראה, אלו דבריו. ולא זכיתי להבין דבריו דא"כ מאי פריך הגמ' גיטין (כ"ח ע"ב) והא נאד דשמא ימות הוא ופליגי, ומאי קושיא הא אין דומה נאד להא דשמא ימות דאטו עומד להתבקע, ומוכח מזה כפשטא דמלתא דסברת שמא ימות חיישינן אין אנו באין עליה משום שודאי ימות רק מטעם דאין אומרים חזקה על העתיד להיות, וא"כ א"א לומר כפי' ד' הנו"ב בדברי ר"ת כמבואר למעיין

וגם לשיטת ר' מנחם מיוני דלפי דבריו בהא דסמוך לוסתה מלתא דפשיטא הוא דאיכא בהא חששא דשמא ימות, נראה לענ"ד לומר דהא דשמא ימות חיישינן הוא רק מדרבנן, ומה"ת צריכין אנו להעמיד, על חזקתו גם על זמן הבא וראיה לזה מהא דאיתא בגמ' נדה (ס"ז ע"ב ובדף ל' ע"ב), אבל אסרו חכמים לעשות כן שמא יבא לידי ספק איסור, ומבואר בדברי הרי"ף והרמב"ם דאתשמיש קאי ועיין בב"י שהאריך בזה (בסי' קפ"ג), הרי שמה"ת גם בתשמיש מותר ולא חיישינן שמא תראה ותסתור, הרי שגם על העתיד מוקמינן אחזקתה מה"ת. ואין לדחות דבאמת מה"ת נמי יש לחוש שמא תראה ותסתור באשה שהיא עלולה לראות, רק הא דקאמר אבל אסרו חכמים שאם ימי הספירה שלמו תוך י"א יום שהיא בחזקת טהרה שאין דמים מצויים בה אז ע"כ אין אנו חוששים גם לשמא ימות היינו לשמא תראה ותסתור, דא"כ אברייתא דטועה (בדף ל' ע"ב) כדפריך הגמ' "בעשרים וחד תשמש" למה להגמ' למימר ר"ש הוא דהוא רק איסור דרבנן הו"ל להגמ' למימר דאסור מדינא מפני שמא תראה, דהא שם הלא ידענו שאינה תוך י"א יום, וכבר חלף לה כ"א יום, א"ו דכל חששא דשמא ימות הוא מדרבנן. מיהא מהתם איכא למידחי דיש לומר דשם ודאי הוה דרבנן, דהא ודאי גם אם נאמר דשמא ימות חיישינן מה"ת מ"מ אינה רק ספק שמא תראה, וא"כ בהצטרפות עוד ספק הוה זה ספק ספיקא, וא"כ שם בטועה דאז ביום כ"א הוא רק ספק שמא יולדת נקבה בזוב היא, וא"כ מדינא לית לן למיחש שמא תראה רק מייתי הגמ' דהא מני ר"ש, דאמר אבל אסרו חכמים לעשות כן גם במקום שאין שם חשש מדינא

אמנם נראה לענ"ד להביא ראיה דחששא דשמא ימות הוא רק מדרבנן, מהא דאיתא בגיטין (דף פ"ד) גבי הרי זה גיטך ע"מ שתנשאי לפלוני שאם נישאת לאחר לא תצא ופריך רבא עלה "הכא בדידה קיימא לאיגרושי" ומשמע מזה דאי הוה קיימא בדידה לאיגרושי היה שפיר הדין דלא תצא, ואמאי לא ניחוש שמא תמות היא או שמא ימות הפלוני קודם הנישואין ולא יתקיים התנאי, אלא מוכח מזה דחששא דשמא ימות הוא רק מדרבנן ולכן אם נישאת לא תצא ע"כ פריך רבא מהא דבדידה לא קיימא לאיגרושי, הגם שיש לדחות ראיה זו די"ל דרבא פריך בפשיטות משום דע"ז הקושיא משום שמא ימות היה אפשר לתרץ ולאוקמי הברייתא כמאן דלא חייש לשמא ימות, דהא רבא אמר לעיל בגיטין (דף כ"ח), שמא ימות תנאי היא. אמנם מ"מ מדברי הרשב"א בחידושיו שם בגיטין (דף פ"ד) יש להביא ראיה שהוא מדרבנן, דהרשב"א כתב שם בגיטין וז"ל מדקאמר בדידה קיימא כו' דבעל מנת שתתני מאתים זוז אם נישאת קודם קיום התנאי לא תצא דהא אפשר לקיים התנאי בעומדת תחת בעלה, ואפשר שאסורה מדרבנן בביאה עד שתתן דהא מעיקרא גזרינן בה שמא לא תתן והשתא נמי אע"פ שאין מחמירין להוציאה אין מקילין בזה להתירא עד שיתקיים התנאי עכ"ל, והא הכא איכא חששא דשמא ימות הבעל הראשון קודם קיום התנאי ולא יהיה אפשר לקיום התנאי דהא קיי"ל לי ולא ליורשי הוה בתנאי, וכן יש לחוש שמא תמות היא קודם קיום התנאי, וא"כ גם אם נאמר שזה אין לחוש בה מה"ת שמא לא תקיים התנאי דאשה מזדהרת גם בתנאיה שלא יהיה עליה איסורא דאשת איש, מ"מ למה לא נחוש שמא ימות הוא או תמות היא, והיאך תהיה היא מותרת בביאה אם חששא דשמא ימות הוא חשש מה"ת, א"ו דכל חששא דשמא ימות דחיישינן הוא רק מדרבנן, והרשב"א שכ' ע"ז דהיא אסורה בביאה בלשון ואפשר שהיא אסורה מדרבנן, ולא נקט הטעם דחיישינן שמא ימות, יש לומר שרוצה לומר שיש כאן חשש איסור מדרבנן אליבא דכו"ע אפילו למאן דלא חייש שמא ימות, מיהו אם היה בזה חשש תורה הו"ל להרשב"א לומר שאסור זה מה"ת משום שמא ימות, רק משום דבין מצד חשש שמא ימות ובין חשש שמא לא תקיים התנאי הוא רק מדרבנן ולכן נקט בלשון ואפשר וכנ"ל: סימן לד אשר כתבתי להגאון המ"מ דווילנא שהוא עתה הרב הכולל בנויארק

ע"ד שדברנו במה שאמר כת"ר לישב דברי הרמב"ם בהא דנדה (דף כ"ח ע"א) בהא דמפלת יד חתוכה כו' שלא