באר משה (דנשבסקי) א צ

ביום שלאחר תשמיש וכמו שכתבו שם התוס' מהגמ' דעבר לילה אחת וכו' וא"כ אחר יום שלאחר תשמיש לא מהני נוחרת ואף בנוחרת טמאה, והנחירה אין מחזקת זה שהוא בא מסיבת התשמיש, וביום שלאחר תשמיש מהני נחירה, וע"כ משום דיום אחד הדבר מצוי שרואה מחמת מכתה וא"כ למה בעינן הוכחה של הנחירה דוקא ובאין הוכחה מזה טמאה מספק, אלא ודאי מוכח מזה שבספק אם יש מכה המוציאה דם אסורה ולא תלינן להקל שלא בשעת וסתה, וזה אין סברא לחלק שבמכה הידוע שיש לה אלא שהספק אם מוציאה דם עדיף לנו לתלות בה ממכה המסופקת לנו שמא חיתה, דמה בכך אידי ואידי יש לה ריעותא בגופה וספק אם דם יוצא ממנה מן הריעותא, וא"כ זה מוכיח לנו שכך הדין שכל כמה שלא ידעינן אם נמצא בגופה דם בודאי ממכה חוץ מדם נדה, אין אנו מקילין גם שלא בשעת וסתה, וזה אין סברא לומר שזה גופא חומרא הוא שהחמיר בדם בתולים יותר מבמכה, כמו דהאידנא לא תלינן בבתולים כלל, דלמשנה ראשונה בתר דינא אזלינן, ומיהו למש"כ הנו"ב לחלק באשה זקנה שפסק וסתה בה תלינן במכה גם שאינה ידוע אם מוציאה דם, אין להקשות ע"ז מהא דדם בתולים דמיירי בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות גם שדי' שעתה ואפ"ה אין תולין במכה שאין ברורה, יש לומר שבהא חמירא לן תינוקת שלא הגיע זמנה לראות מזקנה שפסק וסתה, מפני שתינוקת עומדת שתראה דם ותשתנה מדרכה עתה משא"כ זקנה אין עומדת להשתנות ולראות דם

ומ"מ לדעת רמ"א וההולכים בשיטתו לפסוק שתולין שלא בשעת וסתה באשה שיש לה וסת גם במכה שאין ידוע אם מוציאה דם, מוכרחים אנו לחלק בין אשה שהיה לה מכה, שמסופקין אם חיתה המכה, ובין אשה שיש לה מכה וא"י אם מוציאה דם, הגם שמצד הסברא אין מקום לחלק בזה ההכרח מכריח לנו לומר כן, ועוד שיש להסביר זה ע"פ דברי הח"ס בתשובה (סי' קנ"ג) שמה שקיי"ל להקל גם במכה שאין ידוע אם מוציאה דם לשיטת הסוברים כן, מ"מ בעינן שיהיה ידוע לנו שהמכה יש בה דם והיינו שהיא מסוגי המכות שיש בהם דם, וא"כ הכא במכת בתולים שמסופק לנו אם חיתה יש לומר שזה גריעא ודמי כמכה שספק לנו אם יש בה דם ולכן ראוי להחמיר בזה

היוצא מזה לענין נ"ד קשה להקל ממה שהיה בתחלה חוזק השבירה חזק מאוד לדון זה כמכה שאין ידוע אם מוציאה דם, ושהוא יהיה נחשב כודאי יש שם דם, דמ"מ עתה שנשתנה הדבר הרבה שהכפתור נחסר ממנה רגלים לדבר שנתרפאה קצת ובמקום שרגלים לדבר שנתרפאה ודאי שאין מקום להתיר גם בזקנה, ובפרט למה שהראנו שחשש שמא נתרפאה הוא חשש גדול שלא לתלות במכה מצד ספק זה ואם שנחשוב זאת למכה מה שעדיין יש לה חולי השבירה שנצרכת לטבעת, ולכן יהיה דין זה כמכה שא"י אם מוציאה דם ולתלות בה להתיר בזקנה, קשה לסמוך ע"ז דמי יהיה ערב לנו בדבר הזה ליכנס באיסור חמור גמור כנדה לומר שהשבירה הוא מכה שיש בה דם לכהפ"ח ועלול שיצא דם ממנה

ואף שהס"ט כתב (בסי' קפ"ח סק"ד) ד"ה אבל הואיל שגדול השלום לסמוך בזה אהיתירא שחולי השבירה נחשבת כמכה שא"י אם מוציאה דם, לענ"ד נראה שלא כתב זה רק לסניף להיתר לדעת שגם אם הדם היה בא מן המקור ג"כ טהור ע"פ שיטת הר"ש ז"ל וכעין ס"ס הוא וכמש"כ בראש דברינו, אבל במקום שאין היתר לצרף מה שנעקר מקורה וכמש"כ בשם הגרע"א בתשובה, קשה לסמוך ע"ז ולומר דהוה מכה מסופקת אם מוציאה דם שנקל מחמת זה באשה שיש לה וסת ושלא בשעת וסתה או בזקנה, לכן לפענ"ד קשה להקל בנ"ד עד שיבורר ע"י בקיאים שיראו מה הוא לה שאז אפשר שיתברר שיש בה קלקול המוציא דם, ולע"ע היא בספק נדה עומדת כן נראה לענ"ד: סימן לג מש"כ מכבר בענין הפרישה סמוך לוסתה אם מה"ת הוא או מדרבנן

הנה דעת הרבה מהראשונים ז"ל בא מפורש בדבריהם שהוא מדרבנן, דלדידן דפסקינן בנדה (דף טז) וסתות דרבנן גם הפרישה סמוך לוסתה הוא רק מדרבנן, הלא המה דעת רש"י והר"ן והרשב"א והראב"ד בבעה"נ שהתירו ביוצא לדרך גם תשמיש ממש סמוך לוסתה ולדידהו מלתא דפשיטא שהוא מדרבנן, וכן הוא דעת רבינו ירוחם וכן הוא דעת סמ"ג שמדינא הוא מותר רק כתב המחמיר תבוא עליו ברכה

אמנם גם החולקים בזה ואוסרים ביוצא לדרך לשמש סמוך לוסתה עכ"ז ס"ל ג"כ דהפרישה הוא מדרבנן, ואחד מהם הוא רבינו הרז"ה במה שהשיג על הראב"ד במה שמתיר בתשמיש ביוצא לדרך סמוך לוסתה, ואין נזכר בהשגתו רק מטעם הגירסא העיקרית בגמ' לא נצרכה אלא באשתו נדה, וכן מצאתי במשמרת הבית להרשב"א שהביא שם לדעת הרז"ה בפירוש שפרישת וסתות הוא מדרבנן, וכן הוא בפירוש בבעל המאור בשבועות שדרשא דוהזרתם אסמכתא בעלמא הוא, ועוד הסכים הרז"ה להקל במי שמסופק אם ראתה קודם הנץ או לאחר הנץ, והרי הוא משום דזהו הדין של פרישה הוא רק מדרבנן ע"כ בספק יש להקל, וגם דעת הרא"ש מוכח שסובר שהוא מדרבנן שהביא בנדה בפ' האשה ג"כ דעת הראב"ד הנ"ל להקל בספק ווסת וכמו שהביא הב"י (בסי' קפ"ד), הגם שבפרק הבע"י כתב דסמוך לוסתה חייב לפרוש מדאורייתא, וכבר נתקשו בזה הפוסקים ועיין במה שחתרו ליישב זאת, ויעויין בב"י (סי' קפ"ד) ובכו"פ שם ובתפארת ישראל. והנה גם אם נאמר שדברי הרא"ש בשני המקומות מחולקים, ודאי שצריכים לתפוס עיקר דבריו שבמס' נדה ששם הוא עיקר מקום דיני נדה, ועוד דשם נאמר לדינא ובפ' הבע"י כתב רק דרך קושיא, ולדינא יש לומר דיש לנו לסמוך על גירסא הישנה הנמצאת בספרים וגם אני אענה חלקי לישב סתירת דברי הרא"ש, היינו שכוונתו בפ' הבע"י להקשות דהא איכא למ"ד וסתות דאורייתא ובנדה בעי הגמ' למימר לחד לישנא דכו"ע ס"ל וסתות דאורייתא, וביבמות שתיק לה הגמ' משמע דכו"ע מודו בזה להא דינא דריב"ל, וע"כ הוכיח מזה הרא"ש דא"א לומר שתהיה הגירסא לא נצרכה אלא סמוך לוסתה והפקידה תהיה לענין תשמיש ודו"ק

וגם מדברי התוס' בפ' הבע"י ביבמות (ס"ב ע"ב) אף שלכאורה פשוטים דבריהם דפרישה סמוך לוסתה מה"ת הוא, מ"מ כשנדקדק היטב בדבריהם, אדרבה מוכח משם דלדידן הוא מדרבנן, שזה לשונם, דבשבועות מוכח דסמוך לוסתה מדאורייתא מוהזרתם כו' ועוד דמוקי לה לדבר הרשות וא"כ אפילו למ"ד וסתות דרבנן וסמוך לוסתה נמי מדרבנן מ"מ למה יהא מותר לדבר הרשות עכ"ל. א"כ הרי מבואר בדבריהם שלמ"ד וסתות דרבנן סמוך לוסתה נמי מדרבנן מכלל שדעתם כן באמת, אך צ"ע לפ"ז לכאורה למה הוצרכו להביא משבועות מדרשא דוהזרתם היה להם להביא ראיה מגמ' מפורשת בנדה (דף ט"ז) דאיכא מ"ד דסבר וסתות דאורייתא, וי"ל דמשם אין ראיה דאיכא למימר דשעת וסתה ממש הוא מה"ת אבל עונה הסמוך לוסתה הוא רק מדרבנן ולכן הביאו התוס' מהא דשבועות שדרשא דוהזרתם דמשמע