באר משה (דנשבסקי) א פט

חולי השבירה והיא מרגשת באותו מקום כמין כפתור (היינו גוזיק בלע"ז) ומהגוזיק היה יוצא כעין מעי קטן ופתוח והמעי היה יוצא לחוץ ומשם היה יוצא דם בתמידות והאשה הנ"ל שאלה ע"ז מהרב המ"ץ הישיש שהיה לפני בק' הנ"ל והתירה, ואח"כ שאלה ע"ז גם ממני והסכמתי ג"כ על היתרה, אם כי פרטי הדברים בטיב לא נתברר אם זהו איזה מכה שמשם יוצא דם מהמעי או הוא חולי השבירה הנקרא פארפאהל והמקור נעקר ופתח המעי שדם יוצא ממנה הוא פתח המקור שנשתרבב ונעקר ממקומו לחוץ, מ"מ נראה לענ"ד להתירה, דהא עיקר הדין של עקירת המקור הוסכם להתיר באשה זקנה שחדל לה אורח נשים מחמת זקנתה ובפרט בעקירת המקור באופן זה שמקום הפתיחה שמשם יוצא הוא לחוץ ממש, ויעויין בנו"ב מה"ת סי' קי"ד שהאריך שם הרבה בהרחב דברים, ואף שהנו"ב מחמיר בעיקר הדין של הדם הבא מהמקור שנעקר ממקומו, מ"מ מצדד להקל בעובדא כו' מפני שהוא כמכה שאין יודעת אם מוציא דם שבאשה זקנה מקילין עייש"ה בדבר. ולענ"ד נראה שיש לדון בזה דין ס"ס לצרף דעת המתירים דם הבא מהמקור שנעקר חוץ למקומו, והוא שמא דם המכה הוא, ואם דם המקור הוא שמא גם דם הבא מן המקור שנעקר לחוץ טהור הוא, אך עתה נעשה לה השתנות שיעצו לה להניח טבעת עגול תוך אותו מקום לעכב שלא יפול למטה וע"י הטבעת הוגבה למעלה, ואחרי הכנסת הטבעת אינה מרגשת שום דבר באותו מקים וגם מעת ההיא שהכניסה לפנים לא ראתה כמה חדשים, אך אח"כ ע"י איזה יגיעה ראתה דם ואינה יכולה ליטהר, והאשה הנ"ל כשהיא מסירה הטבעת משם א"א לה להלך כלל מחמת חילי השבירה וגם הדם שיוצא אינו אדום כל כך, ומקדם שהיה מרגשת כשיוצא מן המעי היה אדום יותר ממה שהוא עכשיו זהו גופא דעובדא

והנה זאת אמרתי ומצאתי אח"כ שהגאון רע"א בתשובה סי' ס"ב אמר כן, והוא שצד ההיתר לדעת הסוברים שדם שיוצא ממקור שנעקר ממקומו הוא מותר ע"פ דעת הר"ש, אין לומר כן לאשה ששמה טבעת להחזיק האם כי אולי פעולת הטבעת מועלת שהאם במקומו ממש למעלה מפרוזדור, וא"כ מטעם זה אין כאן סניף להיתר אחרי נתינת הטבעת באותו מקום בנ"ד שאחרי נתינת הטבעת אין מרגשת שום דבר באותו מקום, וא"כ כל מה שיש לדון להיתר בנ"ד הוא רק מטעם מכה, שנדון חולי השבירה שיש לה חולי השבירה ההוא שעדיין היא מוכרחת לטבעת, למכה שאין ידוע אם מוציאה דם, ולהתיר מטעם זה באשה זקנה וכמש"כ לעיל בשם הנו"ב

והנה יש לחקור באשה שיש לה מכה בודאי המתרת לה ואח"כ היא מסופקת אם חיתה המכה האם יכולה לתלות אח"כ ראייתה במכה, ולפום ריהטא אין כאן מקום להתיר כי איך נוכל להוציא מחזקת דם מן המקור ונתלה במכה שאין ידוע לה, הרי סתם אשה בחזקת בריאה קיימא ולמה נאמר שיש לה מכה הא רוב נשים בריאות הן, וכן מצינו בגמ' בקידושין ע"ט גבי הא דר' נתן דעליו להביא ראיה ששכ"מ היה משום דכו"ע בחזקת בריאים קיימי ומאן דמפיק נפשיה מחזקתו עליו להביא ראיה

אמנם אחר העיון יש לדון בזה, והוא דהרמב"ם פירש במשנה דמשל משלו חכמים באשה החדר והפרוזדור והעליה שדם העליה הוא בא מן עורק אחד שכישסע בא ממנו דם, וא"כ דם מכה הוא, ולכן קשה לענ"ד בהא דאיתא בגמ' (ב"ב דף כ"ד ע"א) אהא דרוב וקרוב הלך אחר הרוב ומייתי אביי ראיה מהא דדם הנמצא בפרוזדור אע"ג דאיכא עלי' דמקרבא, והיאך ס"ד דאביי לדון זה לרוב וקרוב אפילו יהיה שניהם שוין מ"מ כיון דדם עליה א"א להיות בלא מכה ודם המקור בא כי אורחיה כדרך כל הנשים, והיאך נחוש לדם עליה לשמא יש לה מכה הא סתם אשה בחזקת בריאה קיימא ומסתמא אין לה מכה

וביותר קשה אהא דמן הלול ולחוץ דספיקו טהור משום דמן העליה אתי טפי כדרכו ממן החדר וכמ"ד בתר חזקה אזלת כמבואר בנדה (דף י"ז ע"ב) ובתוס' שם שהאריכו בזה יעו"ש, ואמאי תולין בעליה ולטהרה למה נפיק לה מחזקת בריאות ונאמר מכה יש לה בפנים בעליה שדם יוצא ממנה. ולכן נראה לענ"ד לומר דודאי בשעת ווסתה לית מאן דפליג ואהא לא נאמר שום ספק דמחדר קאתי בודאי, וכן באשה שאין לה ווסת ודרכה לראות לפרקים ג"כ היה הדין כך שהיינו תולין שמן המקור הוא, רק במה אנו דנין באשה שיש לה ווסת קבוע ושלא בשעת ווסתה וסובר הגמ' דהחשש שמא אירע לה מקרה שיצא דם מן המקור שלא בשעת ווסתה הוא נחשב חולי, *(ועיין כתובות (ב' ע"ב) דקאמר הגמ' כיון דאיכא נשים דקא משנייא ווסתייהו כשעת ווסתה דמי הרי דגמ' בעי למימר שהוא נחשב כחולי, ובתר הכי קאמר כיון דאיכא דקא משניין ווסתייהו ולא קאמר שחזיין שלא בשעת ווסתה נראה שזה ודאי נחשב כחולי רק הספק פן הוא שינוי הוסת, ודו"ק:)** שע"פ חוקי הטבע כסדר נשים אין למקור לפתוח כלל שלא בשעת ווסתה רק החשש שמא אירע לה שמקורה נתקלקל קצת ועבור זה יצא דם ממנה שלא בשעת ווסתה, לכן איכא למיחש נמי בעליה שאירע שם חולי ומשם יוצא הדם, רק לפי שבחדר הדם מרובה ממן העליה אנו תולין יותר שהוא מן המקור ששם אירע החולי ממה שנאמר שהקילקול הוא בעליה, וגם מה דמשני הגמ' רוב ומצוי קאמרת הוא ג"כ על דרך זה שהמקור מצוי יותר בו הקלקול מהעליה ומ"מ בשניהם קלקול נחשב

וע"פ סברא זו יש לדון ולחזק דעת הסוברים שמי שיש לה מכה שאין ידוע אם דם יוצא ממנה שתולין במכה זו לטהרה שלא בשעת ווסתה כדעת הרמ"א שתולין במכה, והוא מהאי טעמא, כיון שהראיה שלא בשעת ווסתה חולי הוא וכמכה נחשבת, וא"כ האשה זו שזה ידוע לנו שיש לה מכה הגם שאין ידוע אם מוציאה דם, מ"מ טפי עדיף לתלות במכתה הידוע לנו ונאמר שממנה דם יוצא משנאמר שיש לה עוד חולי היינו שהמקור נתקלקל גם כן ומוציא דם קודם זמן הראוי לו, והגם שאין זה סברא מוחלטת מ"מ סעד גדול הוא לענ"ד ע"פ זה

ולפ"ז יש לדון קצת באשה שהיה לה מכה המתרת ולא נודע לנו אם חיתה או לא להתיר ג"כ, ולא נאמר דחזקת בריאות מסייע לאיסור לומר שחיתה מכתה כיון שבין כך ובין כך אם רואה שלא בשעת ווסתה נצטרך לומר שאירע לה קלקול שמחמת זה הדם יוצא ממנה שלא בשעת ווסתה, ולכן אפשר לומר דטפי עדיפא לנו לומר שלא נתרפאה עדיין מהקלקול שהיה לה מכבר משנאמר שקלקול חדש אירע לה עוד, והקלקול שהיה לה מכבר נתרפאה, וצ"ע

אמנם יש להעיר לענ"ד מהא דאיתא בנדה (דף ס"ד ע"ב) גבי בתולה שלא הגיע זמנה לראות שנותנים לה עד שחיתה המכה, דאמר רב התם כל זמן שנוחרת ומפרש שם בגמ' דבעינן שתהיה עומדת ורואה כו' על גבי קרקע ורואה ע"ג כרים וכסתות ואינה רואה וכו' אבל ע"ג כולם ורואה או ע"ג כולם ואינה רואה בידוע שחיתה המכה, ופירשו שם התוס' דהאי בידוע שחיתה המכה פירושו בידוע שיש לתלות שחיתה המכה, הרי שבספק אם חיתה המכה תלינן להחמיר שחיתה וסתמא קאמר גמ' גם שלא בשעת ווסתה, ועוד דבקטנה קמיירי מתניתין שאינה עלולה לראות ואפ"ה מספק מחמירין אנו ואין אנו תולין במכה שיש לנו בה מספק שמ חיתה ואין מוציאה עתה דם. ואין לומר דהתם אנו מחמירינן משום דסתם נשים אין המכה של מכתן של בתולים מוציא דם למחר רק בעת מעשה ולכן בעינן הוכחה של הנחירה להוציא מסתם נשים ז"א, דהא כל תליית בתולים הוא דוקא