באר משה (דנשבסקי) א פה

נמצאת אחת מהן טרפה, ולא העיר המהרא"י ע"ז מאומה שלשיטתו יש להקל בזה

עוד נראה לענ"ד לחדש שמה שמהרא"י מחלק בין נודע מקודם שאז הוה שפיר הדין שכל ספק טרפה הנתערב בדבר חשוב יש לו דין אחד כמו ודאי איסור שנתערב, אבל בספק הנודע אחר שנתערב בזה מותר מטעם ס"ס, הוא דווקא במקום שכל הספק איסור נתערב בדבר חשוב, וכל הדין שאנו דנין עליו הוא רק על התערובות, אבל במקום שמקצתו של הספק טרפה נמצא בעין בפ"ע ומקצתו נתערב בדבר חשוב בזה שפיר הוה הדין כמו נודע מקודם התערובות שאז אין אנו מתירין מטעם ס"ס, וניחזי אנן בטעם הסברא שאנו אומרים שבאם שנודע מקודם אין בטל אח"כ ואין מותר מטעם ס"ס, הוא משום כיון שחל עליו איסור ספק טרפה בפני עצמו ונחשב כודאי איסור ולכן אין בטל אח"כ דהא גם איסור דרבנן ודאי ג"כ אין בטל בדבר חשוב, משא"כ במקום שנודע אחר התערובות כיון שאין הדין רק על התערובות אז הוא ס"ס, ולכן נראה שגם בנודע אח"כ כיון שיש מקצתו ממנו שיש עליו שם ספק טרפה א"כ הרי זה עושה לנו כמו נודע מקודם על מה שנתערב בתוך התערובות ג"כ שם איסור בשר ספק איסור שנתערב וגם מהרא"י יודה בזה, ובזה ניחא מה שהובא בהגהת ש"ד בשם מהר"ם ז"ל במחט שנמצא מובלע בקורקבן שלא ניקב הנקב לפנים ולא עבר לחוץ שאוסר זאת מהר"ם ז"ל מספק ואוסר שאר עופות שנתערבה בהם אותה אווזא שנמצא בה הקורקבן עם המחט לפי שהאווזא הוה ראויה להתכבד, אף שמשמע שהידיעה היה לאחר התערובות דודאי בעת הידיעה היה נזהר מן התערובות האווזא אפ"ה אוסר, ולשיטת מהרא"י היה ראויה להתיר כיון שנודע אח"כ מטעם ס"ס, ולמש"כ אתי שפיר לפי ששם חל על הקורקבן הניכר מן הספק טרפה שם איסור טרפה מספק ולכן חל גם על כל האווזא וחשבינן זה כספק טרפה הנודעת נתערבה בכולהו אווזות, וע"פ יסוד זה יהיה נסתר היתירו של המ"ב בעובדא דידיה בסי' ל"ז שנשחטו ארבעה עשר כבשים ואח"כ פתח ראש אחד ונמצא בו מים באופן שהיה ספק אם המוח מקיפו, שסמך להתיר על הא שלא נודע הספק עד אחר התערובות שאז חל עלייהו שם ספק ספיקא, ולמש"כ שם עדיפא כיון שהספק טרפה נולד על הראש אשר היא ניכרת שבה הספק טרפה וממילא על הכבש הנתערב חל עליה הדין כספק טרפה שנתערב וצ"ע בזה

ומדברי הרא"ש בתשו' (כלל כ' סי' י"ז) ג"כ מוכח דעתו אחד משני אלה, או שסובר בספק טרפה שנתערב גם שלא נודע עד אחר התערובות אסור, או שנאמר כמוש"כ שכל שנודע במקצת ספק טרפה, אז גם בלא נודע עד אחר התערובות דינו כנודע מקודם, מעובדא דידיה שם בריאה שנמצאת בין הריאות אחת סרוכה מאונא לטרפש הכבד, שדיינינן בתרי ספיקי שמא השוחט הבודק לא הרגיש באותה סירכא ונמצא טרפה אחת מעורבת בין הכשרות, או שמא הרגיש והטריף הכבש ובשגגה נתערבה ע"י הקצבים הטרפה בין הכשרות, או שמא רק הריאה נתערבה והכבשה הטרפה לא נתערבה, והרא"ש הכשיר מטעם דתלינן דהכבשים לא נתערב בהם מעולם ספק טרפה, אבל לולי זה האריך שם לאיסור מטעם ראוי להתכבד, ואמאי הא טרפות של סירכא הוא רק מספק ובפרט שהסירכא הוא לשאר איברים דאיכא למימר שבאה מצד הטרפש ולא מצד הריאה, וכן כתב הרא"ש מפורש בפרק א' דחולין סי' ט"ז דטרפות שע"י סירכא נחשב רק לספק טרפה, וא"כ למה יאסר אם הבודק לא הרגיש ונתערב הכבש הטרפה בין הכשרות מצד חתהרלה"ת, הא הוה ס"ס והספק נולד אחר התערובות לשיטת מהרא"י והסוברים כוותיה שמחלק בין נודע ללא נודע שודאי שלא יהיו חולקים ח"ו על רבינו הרא"ש, אך למש"כ יתישב זאת כיון שהריאה שבה הספק טרפה היא ניכרת בפני עצמה ונאסרת מצד הספק ממילא כל התערובות אסור כדין ספק טרפה שנתערב אחרי שנודע, ודו"ק: סימן ל

אשר השבתי לגיסי הגאון החו"ב הגאב"ד דק' דובראוונא ע"ד אשר כת"ר דרש דעתי בדבר האשה שמסולקת דמים מזקנתה שיש לה חולי השבירה והיא מכנסת טבעת של שעוה (שקורין בייגיל) וזה איזה שבועות שבעת שמוציאה להטבעת הנ"ל היא מרגשת כאב גדול ומוצאה דם עליו והבדיקות נקיים לגמרי וגם טרם שמוציאה להטבעת בודקת ומוצאת להעד נקי

והנה כת"ר רצה להמציא לה היתר נידון זה אחר שהדם אין מוצאת בפרוזדור כ"א על הטבעת אולי לא יהיה לזה רק דין כתם וא"כ כיון שאין מקבל טומאה יהיה טהור, או כיון שהוא מונח תוך גופה אין זה דומה לכתם רק הוה ליה דין דם הנמצא בפרוזדור, זה ת"ד

והנה אגיד לכת"ר שזה כשלש שנים שבא לידי ג"כ כעין עובדא זו, וחקרתי אז ג"כ חקירה זו אולי הוא זה נחשב כדין כתם הנמצא על דבר שאמק"ט אחרי שהדם נראה לפניה חוץ מפרוזדור, ורציתי לחלק זה מכל בדיקות וקינוח של עד, שהגם שהעד אין מקבל טומאה, כיון ששם הכניסה אותו לפנים בפרוזדור למען לבדוק בו נמצא שאנו דנין על פנימית גופה מקום חזקת הדם הבא מהמקור שהוא בפרוזדור וגם בקינוח לבד אחרי שהעד עומד על הפתח של הפרוזדור ממש, משא"כ בנידון זה שהונח בגופה שלא לשם בדיקה והדם נמצא עליו ממילא חוץ לגופה, א"כ נוכל לומר שזה נחשב כבדקה קרקע עולם וישבה עליה ומצאה דם שם שהיא טהורה כדאיתא בגמרא (דף ע"ב). ומ"מ לדינא הכרעתי שאין כאן קולא דכתם, דנחזי אנן אם אשה תמצא כתם במצע שתחתיה שהיה מונח גם בעת תשמישה עם בעלה מ"מ יהיה לזה דין כתם, הגם שיש כאן לחוש להרגשת שמש, ומשנה שלימה שנינו תולה בבעלה, וסתמא דמלתא גם שבעלה עמה בדרך ארץ, וממילא יהיה בזה הדין שאם יהיה פחות מכגריס או שיהיה דבר שאין מקבל טומאה תהיה טהורה, וכן גם אם אז תמצא על בשרה למאן דסבר שגם על בשרה בעינן כגריס תהיה ג"כ טהורה בפחות מגריס, ואלו בנמצא הדם על עד שלו מטמאינן בכל שהו אם היה בעד בדוק ולמה עדיף הנמצא על השמש מעל בשרה, א"ו שכל שאנו יודעין שהיה בפרוזדור גם שנמצא אח"כ אחרי יציאתו מן הפרוזדור דיינינן כמו שנמצא בפרוזדור, וא"כ גם הטבעת הנ"ל שנמצא דם עליו לא נוכל לתת עליו דין כתם אשר נקל בו מצד שאמק"ט

ובעיקר הדין בעובדא זו הנני מסכים לענ"ד בזה לסברת כת"ר בטעם השני להקל מטעם כיון שבכל המקומות והבדיקות לא נמצא דם רק על הטבעת ובעת שמוציאה אותו מבפנים מרגשת כאב זה דומה לדינו של מהרא"י המובא (בסי' קפ"ז סעיף ז'), ואף שחבל פוסקים מרבותינו האחרונים מפרשים לדברי מהרא"י שמיירי שיש שם מכה מבוררת רק שמסופק אם מוציאה דם, ולדידהו קשה לסמוך להיתר בנדון זה שיש לחוש לדעת הסוברים שכאב אינו כמכה, אך לעומת זה הרבה מאחרונים מפרשים שזה גופא הוכחה על מכה. והגאון רבינו יצחק אביגדור זצ"ל בספרו הנחמד פרדס רמונים האריך הרבה בזה והכריע כדברי המפרשים לד' מהרא"י שזה גופא הוכחה על מכה מה שאין מוצאת במקום אחר בצירוף הכאב, ובנ"ד עדיף מן שלא בשעת ווסתה כיון שהיא מסולקת דמים מחמת זקנתה דמסולקת דמים עדיפא