באר משה (דנשבסקי) א פד

רק לספק, וא"כ שפיר מוכח שגם ספק דאורייתא שנתערב בלח במינו אף שהספקות נודע לאחר שנתערב מ"מ אסור לשיטת ר"י ולא מקילינן לומר ספק דרבנן להקל, וזהו שיטת התוס' והרא"ש והרשב"א ומאן ספין כו' להקל נגדם גם בהפסד מרובה

הן אמת שבעיקר דין שיטת ר"י שמחמיר בספק דאורייתא שנתערב בדבר שמדאורייתא בטל רק מדרבנן לא בטל, ויסודתו שמפרש הא דאיתא בביצה וספקה אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות קאי אספקה וכמו שהאריכו כל הראשונים בדבריהם, התעוררתי להקשות על זה ממתניתין דתרומות פ"ג משנה א' וב' בתורם חבית של יין ונמצא אח"כ חומץ וספק מתי החמיצה אם קודם שעשאה לתרומה או אח"כ שהדין שהוא תרומה ויחזור ויתרום, שכל אחת מן התרומות הן הראשונה והן השניה אינה מדמעת והוא שאיסור דמוע ביותר מרוב עד מאה וא' הוא רק מדרבנן ולכן בספק אין אנו מחמירין, ואף דהוה ספק איסור תורה בגופו ותערובות הוא האיסור דרבנן, ודוחק לומר שדין זה יהיה רק בתרומה בזה"ז דרבנן ולכן מקילין בו בספיקו. והנה עתה מצאתי בסמ"ק אות רי"ד וז"ל, וכל אלו שאמרנו שאין בטלים י"א אפילו אם הם ספק איסור כדאמרינן ביצה דף ג' (וע"ש בתוס') ספיקה אסור ואם נתערבה באלף כולן אסורות, ואע"ג דקיי"ל דספק ספיקא מותר אפילו באיסור דאורייתא הכא כיון שאיך הספק מענין אחד לא שרינן, ולא היא דבמסכת תרומות מוכח דשרי, עכ"ל הסמ"ק, נראה דכיון למש"כ שהביא ראיה מהא דפ"ג דתרומות שהבאנו, אך לשיטת הר"י הזקן וכל הראשונים שהחזיקו בשיטתו להחמיר צ"ל לפי שיטתם שהכריעו לאיסור, דאיסור מדומע שהצריכו אחד ומאה קיל הוא משארי תערובות האוסרים וכך התנו חז"ל בעת גזירתם שבודאי הוא דוקא ולא בספק

והנה בעצם הדין של ספק איסור תורה שנתערב ביבש ברוב בדבר חשוב או בריה וכדומה תלוי בהמחלוקת שבין הב"י בשם המצא כתוב שבסי' נ"ז והרמ"א בדרכי משה החולק עליו, ובאמת דברי המ"כ שבב"י הן הן דברי המהרא"י שבס' מביא שערים, שבספר שע"ד (סוף סי' פ"ד) מביא שם שזכה לראות בסוף כל או"ה של מהרא"י ישן נושן שכתב כל הדברים האמורים בספר ב"י בסי' נ"ז שכ' שכך מצא כתוב, והעלה שלא אמר ר"י אלא דוקא שנודע מיד שדרס הזאב קודם שנתערב באחרים ואח"כ נתערב, וא"כ כיון שנודע מיד שהוא ספק דרוסה והוא ספק דאורייתא כו' וכשנתערב בעדר הוי כמו ודאי דאורייתא שנתערב, אבל אם לא נודע עד אחר שנתערב מודה ר"י דשרי מטעם ספק ספיקא הואיל ששני הספקות באים יחד וכו' ע"כ דברי המהרא"י שהובא בס' מבוא שערים שבס' ש"ד סי' פ"ד בסופו. ולענ"ד בדברי מהרא"י אם שבתחלה הקשה שתי הקושיות למה לא יותר התערובות שנתערב ספק איסור תורה מטעם ספק ספיקא וגם מטעם ספק דרבנן, ובתירוצו שתירץ לחלק בין נודע מקודם התערובות או נודע לאחר התערובות לא הזכיר רק הטעם דספק ספיקא, שבנודע לאחר התערובות חשוב זה ס"ס אבל בנודע מקודם לא הוה זה ס"ס, ולכן הוי ס"ס בנודע לאחר התערובות הואיל ששני הספיקות באים יחד מיד שנולד הספק

לכן נראה לענ"ד לומר בכוונת מהרא"י שענין הקושיא של ספק דרבנן הוא רק לחזק הס"ס לפי שפעמים מחמירים בס"ס רק משום שכאן מדאורייתא היתר ברור הוא לא היה ראוי להחמיר בס"ס זהו הנראה לענ"ד לומר בכוונת מהרא"י ולכן כל שאנו אומרים שכיון שהוחזק מתחלה בעת ידיעתו בספק דאורייתא ולכן אין מקילין בו, ומעתה לפ"ז גם לדעת מהרא"י רק בתערובות יבש ביבש מהני בנודע לבסוף אבל בתערובות לח בלח כיון שאין כאן היתר ס"ס רק מצד גילגול דרבנן ובאמת פתיכא ביה איסור דאורייתא לא הקילו מצד ספק דרבנן, כן נראה לומר לפי שיטת מהרא"י, ולכן לפ"ז שפיר נוכל לומר שהתוס' והרא"ש וכל הראשונים שהעתיקו דברי התוס' בהא דנשחטה הבהמה ונמצאת טרפה לאסור החלב למפרע אף קודם ג' ימים וגם התערובות יהיה אסור, מ"מ בדין יבש ביבש יוכל להיות שיודו לדין זה שהיכא שנודע לבסוף שיהיה מותר מטעם ס"ס כדעת מהרא"י

ומדברי הרשב"א בתשובתו בחלק ראשון (סי' תקי"ח) על מה ששאלוהו על דבריו שבתה"א שכתב שם בנשחטה הבהמה ונמצאת טרפה שאסור הגבינה הנעשה ממנה וז"ל, ואפילו גבן מששים בהמות ונמצאת אחת מהן טרפה שאין חלב אותה טרפה בטלה אם ידוע שהיתה טרפה בזמן שחלבו ממנה, ושאלוהו למה אין החלב בטל, והשיב ע"ז שם שאין כוונתו שאין בטל כלל והביא הוכחה ממקומות אחרים בדברי בתה"א שסובר ג"כ שהחלב בטל כדין כל האיסורין הבטלים בשיעור המבטלן, וכתב וז"ל אלא שהכוונה שם שאם היה הגבינה חשובה וכדבר שאין בטל גם זו נחמיר עליה שלא לבטלה כאלו היתה הבהמה ודאי טרפה דכל שלשה ימים כודאי טרפה הוא, ולא היתה שם עיקר הכונה רק לעשות זו שהוגלד פי המכה כודאי טרפה לכל דיניה, ומה שאמר שאין אותה חלב טרפה בטלה בששים כוונתו לומר בזמן שאין אותה לב טרפה בטלה בששים, כגון שהוא דבר חשוב ע"כ, יעו"ש היטב בדבריו בתשו' הנ"ל. ונראה ששני דברים נוכל ללמוד מדעת הרשב"א, א), שדעתו ג"כ שבזמן שלא נודע עד לבסוף אין אוסר בספק טרפה שנתערב בדבר חשוב ביבש ביבש, שהרי כתב שכוונת דבריו שהשמיענו שאם הגבינה דבר חשוב שאין בטל לפי שנחשב כודאי איסור, והרי הוא הכריע לחוש למעשה כשיטת ר"י הזקן בענין ספק איסור תורה שנתערב בדבר חשוב שאין בטל, שמפרש ואם נתערבה באלף כולן אסור אספקה אסורה קאי כמש"כ בשער ב' בבית ד' דף ק"א, וא"כ למה קאמר להוכחה שנעשה כודאי טרפה ולכך אין בטלה בדבר חשוב שהרי אף אם רק כספק איסור תורה ג"כ אין בטלה בדבר חשוב, אלא מוכח מזה שהרשב"א יסבור שמה שהר"י אוסר בספק איסור תורה שנתערב בדבר חשוב הוא רק בנודע מקודם שחל עליו שם איסור מצד ספק איסור תורה שנעשה לנו כאיסור ודאי ולכן אין בטל אח"כ, אבל אם נודע אחרי שנתערבה בזה יש להקל מטעם ס"ס, ולכן הכא בהגבינות שבא הידיעה מן האיסור אחרי שכבר נתערב ולכן שפיר הוצרך הרשב"א לעשות הוכחה שנעשה טרפה ודאית החלב שקודם בתוך ג' ימים ולכן אין בטלות הגבינה בדבר חשוב. ב), מוכח ג"כ מדברי הרשב"א שמה שמצרכינן שיהיה איסור ודאי ולא ספק בנודע אח"כ הוא רק לענין תערובות יותר מששים שהוא מצד דבר חשוב, אבל כל שנתערב עד ששים בזה גם בספק איסור תורה ולא נודע עד אחר שנתערב ג"כ אסור אפילו במין במינו, מדהוצרך הרשב"א להוכיח שנעשה לענין מה שאין בטלה הגבינה יותר מששים, אבל ממה שאנו מצריכים לששים ובפחות מששים אנו אוסרים אף במין במינו מצד תערובות חלב האיסור, אין מזה הוכחה שנחשב כודאי שגם בספק איסור תורה אנו מצריכים ששים דווקא

היוצא מכל האמור שדין זה שחידש המ"ב להכריע שבספק איסור תורה שנודע אחר התערובות במקום שהוא דבר חשוב שמקילין בזה והש"ך הסכים בה"מ לסמוך ע"ז הוא ראוי לסמוך ע"ז אחרי שהכרענו שהרשב"א אמר כן. אמנם בספק איסור תורה שנתערב בלח בלח במינו בפחות מששים לכו"ע אסור גם כשנודע אח"כ וכן משמע מדברי מהרא"י שבהגהת ש"ד (בסי' פ"ד), הגם שהוא עיקר המחדש של הדין שיש לחלק בין נודע קודם התערובות לנודע אחר התערובות, ומ"מ הביא בהגה"ה שם לדברי התוס' בפ"ק דחולין בענין איסור הגבינות שנעשה מכמה בהמות ואח"כ