באר משה (דנשבסקי) א פב

דאסורות כדמשמע מלישנא דנחתכו שהוא דוקא ממילא ואם בידים הו"ל כדין מבטל איסור לכתחלה שאסור גם בדיעבד, ולמה לא שרינן אפילו בחתך בידים דהא הוי ספק אם ביטל איסור שמא בהמקצת שנחתכו לא היה בהם איסור כלל, ואפ"ה אסרינן כל שחתך מקצת בידים, והוא משום דעצמות חתיכת כל הנאסרים מטעם התערובות חשוב זה מבטל איסור לכתחלה שהרי עליהם היה שם איסור וע"י מעשהו נבטל מאתם האיסור, ועפ"ז אתי שפיר מה שמהרא"י הצריך לטעם הבריחה של התולעים, ובדינא דא"ח צריך לומר משום דעוסק להסיר האיסור, ולולא זה אין לנו להקל משום שאין כונתו לבטל האיסור וגם אין נהנה מאיסור כי אין לו שום רצון והנאה מן התולעים, דהא כיון שכל התערובות נעשה איסור מטעם הבריה שנתערב בהם ולכן כל שעושה לבטל הברי' מקרי על כל התערובות מבטל איסור מפני שחל עליהם איסור, ומכל התערובות הרי נהנה מזה, לכן אסור גם שאין כוונתו לשם ביטול רק לטחון כיון שנהנה מן המעשה שעושה עתה, ולכן שפיר מצרכינן לטעמייהו של מהרא"י ושל הא"ח בדינייהו

אמנם מעתה צ"ע בהא שמותר לטחון בתרומה שנתערב במאה וכדומה אף שאין כעת בהם שיעור ביטול כל שהחטים של היתר יפות ולאחר הטחינה יהיה בהיתר שיעור לבטל איסור, הא זה הוה מבטל איסור לכתחלה, ואף שכונתו רק לטחון מ"מ הא נהנה מן האיסור, ובפרט למש"כ כיון שכל התערובות חל עליהם איסור וע"י מעשה רוצה להתיר על כל התערובות חשוב זה מבטל איסור, ע"כ נראה שצריך לומר ע"פ אופן השני שכתבתי לעיל בדברינו, והוא משום כיון דעומד לטחון וע"י הטחינה יהיה השיעור לבטל חשוב זה מבוטל בשיעור הביטול מתחלה שהרי עומד להיות נטחן

ובאמת הנה בירושלמי (דתרומות פרק ה' הל' ג') מביא שם תני אף טוחן ומתיר (אהא דאם היה חטים של חולין יפות), וקאמר שם בירושלמי מתניתין ר' יוסי היא דאמר אף מתכוון וילקוט, אמר ר' זעירא שכן דרך כהנים להיות טוחנין תרומה בבתיהן, מה נפיק מביניהון כלאי הכרם, על דעתיה דר' יוסי טוחן ומתיר על דעתיהון דרבנן אינו טוחן ומתיר, עכ"ד הירושלמי, והנה הירושלמי האיר לנו בעצם דין זה, שמתחלה ענין הטחינה לכתחלה כמו מבטל איסור ואיזה סיג מבטל איסור כמו איסור דבר חשוב ומחובר שחל על כל התערובות איסור, והמתיר כל התערובות ע"י פעולתו חשוב זה מבטל איסור, וה"נ דכוותה שהרי על החטים בעודן בתערובתן חל עליהם שם איסור כמו על הדבר החשוב, ולכן אמר דמתניתין ר' יוסי היא דאמר אף מתכוון וילקוט (והירושלמי חולק על גמ' דילן דגריס אף המתכון ללקוט משמע שרק בדיעבד שרי ר' יוסי), היינו שכמו שר' יוסי סובר שכל שכבר חל עליו שם תערובות מותר לבטל חשיבותו, והיינו לעשות פעולה בעצמותו שיבטל כל שאין מוסיף בתערובות, וה"נ מטעם זה מותר לטחון, ומשני בשם ר' זעירא שאפילו כרבנן אתי שפיר משום שכן דרך כהנים להיות טוחנים תרומה בתוך בתיהם וא"כ להכהן מותר לטחון לעצמו, ואח"כ כשרואה שיודע שאחר הטחינה יהי' שיעור לבטל גם לישראל שרי וע"כ מותר לישראל לטחון, ולכן בכלאי הכרם שהוא אסור לכל אסור לטחון, ומעתה נתברר ונתחזק הדין של מהרא"י שאסור לטחון המתולעים לבטל עי"ז התולעים כי אם ביש לתלות שיברחו ודוק בכל זה

והנה הרב הנ"ל. אשר כתבתי אליו בענין הנ"ל כתב במכתבו ע"ד אשר באמת תמוה מאוד, דמאי ראיה מייתי הר"ן מגיעולי מדין לענין ביטול איסור לכתחלה דילמא מיירי שם במגעיל ושופך המים שבאופן זה אין שייך להקשות מביטול איסור לכתחלה, ודבר זה כבר הקשה הרשב"א בחידושיו, והנה כתב לתרץ דהכי פירושו של דברי הר"ן, שאם הדין היה לאסור לבטל לכתחלה מה"ת א"כ חל על המים איסור משום לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בב"ת וא"כ ממילא לא יועיל הגיעול שהרי הכלי יבלע איסור, ואם כי הוא דבר חכמה לכאורה אך באמת זה א"א לומר בדברי הר"ן, שהרי כתב מפורש בפג"ה שגם מ"ד אין מבטלין איסור לכתחלה מה"ת אפ"ה בדיעבד התערובות שרי מה"ת, ומה שאסור לאכול התערובות כשבטל איסור לכתחלה הוא מדרבנן, אך אפשר לתקן דבריו שכוונת קושיא של הר"ן יהיה אליבא דר' אליעזר דאמר בצורם אזן שאסור מן התורה משום לא תאכלו כל תועבה, היאך יהיה אליביה האי דינא דהגעלת כלי מדין, עיין בפמ"ג (סוף סי' ס"ד), בשפתי דעת (ס"ק ט"ו) מ"ש על דברי הריב"ש, ועיין פר"ח (סוף סי' ס"ד ס"ק כ"ו), בסופו שהביא דברי הירושלמי שהבאנו וכתב בהא דאמר הירושלמי אף טוחן כו' שהטעם משום שאין מתכוון לבטל רק לטחון שרי עיי"ש, ולפלא הא שלא דקדק היטב בדברי הירושלמי שכל הטעם הוא משום שדרך כהנים לטחון מדומע ובכלאי הכרם כה"ג אסור, הרי שעל טעמא דאמרינן שכוונתו לטחון ולא לבטל אין סומכין להתיר, ואין לומר לישב שיטת הפר"ח שהאי שכן דרך כהנים הוא. לאו דווקא רק שכוונתו שדרך לטחון, למכור, משא"כ בכלאי הכרם כיון שהוא איסור הנאה וא"כ למה יטחון אם לא בשביל ביטול ולכן חשוב זה מבטל איסור בכוונה, אך באמת, ז"א דהא גם בכלאי הכרם אפשר בתועלת הטחינה למכור בבת אחת חוץ מדמי איסור שבו, ודו"ק: סימן כט

בהא שאיתא ביו"ד (סי' ק"י סעיף ט'), ברמ"א דהיכא שספק אחד בגופו וספק השני ע"י תערובות בדבר חשוב וכדומה שאין מתבטל שאסור אפילו אם נודע שני הספיקות ביחד וכשיטת הרמ"א בד"מ סי' נ"ז שחלק על מרן הרב"י שדעתו שמה שהר"י אוסר בספק איסור תורה שנתערב הוא דוקא בנודע הספק קודם שנתערב, והש"ך בדיני ס"ס הביא להמשאת בנימין שחלק על הרמ"א בזה, והוא הכריע והסכים להלכה כדעת הרמ"א, ומ"מ כתב בקיצור כללי ס"ס שבה"מ יש לסמוך על דברי המ"ב להתיר בנודעו שני הספיקות ביחד ויש להעיר בהא דקיי"ל בספק איסור שנתערב בתערובות לח בלח מין במינו ברוב ואין כאן ששים שאין אומרים בזה ספק דרבנן להקל וכמוש"כ הש"ך (בסי' ס"ו ס"ק י'), היאך נדון בזה בלא נודע הספק רק אחר התערובות אם גם בזה יש המחלוקת הנזכר למעלה בספק איסור תורה שנתערב ביבש בדבר חשוב כשנודע הספק אחר התערובות

והנה בדמיון הדין של ספק איסור תורה שנתערב בדבר חשוב לספק איסור תורה שנתערב במינו לח בלח פחות מס', לענין בנודע הספק אחר התערובות, יש בזה לדון להקל ולהחמיר, היינו שיש סברא לומר שבתערובות של מין במינו בלח יש בו להקל יותר כשנודע אח"כ מן יבש ביבש בדבר חשוב, משום ששם הספק איסור תורה יש בעצמותו בשלימות בעולם ולכן יש להחמיר בו גם בנודע אח"כ משא"כ מין במינו בלח אותו דבר שיש עליו ספק איסור תורה אינו בעולם לפנינו שהרי נבלל ונתערב ועל כלל התערובות אין בו רק איסור מדרבנן א"כ אפשר לומר שגם המחמירים שם יודו כאן שיש לומר ספק דרבנן להקל, וכן יש לומר להיפך כל מה שמצד אחר בא שהוא מדרבנן ובעצם הספק הוא באיסור דאורייתא אין דנין בו דין ספק מדרבנן להקל, רק שם בתערובות דבר תשוב יש לדון משום ספק ספיקא דכל אחד ואחד בפני עצמו ולכן מותר בלא נודע עד אחר שנתערב,