באר משה (דנשבסקי) א פא

שמפני קול האפרכסת יברחו, ולולא זה לא היה סומך להתיר לטחון משום שהוא מבטל איסור לכתחלה אף שכוונתו רק לטחון ולא לבטל, הן אמת שהש"ך שם בס"ק מ' כתב שמתחלת דברי ת"ה משמע שבריחיים שאין שם אפרכסת אסור, אלא שאח"כ כתב כו' ואין בזה משום מבטל איסור לכתחלה כיון דספק הוא אם יתערב איסור כלל (היינו שמא יברחו), וגם אין מכוון לבטל עכ"ד, ולענ"ד דברי הש"ך צ"ע, דלו גם אם לפי שיטת ד' הש"ך שהתה"ד נקט תרי טעמי להיתירא מ"מ מנ"ל שטעם השני הוא עיקר לסמוך עליו להיתר כי אולי לא סמך רק על טעם הא' של קיל האפרכסת, ועוד ראיה לזה מהגה"ה שבש"ד בהל' תולעים וז"ל שם וכן חטים שהתליעו יש לברור המנוקבים ולטחון אותם, ואין להחמיר ולומר שמא בין הברירה והטחינה יצאו התולעים וניקבו, דבלא זה יש מקילים ואומרים שאין דרך התולעים להיות בטחינה אלא בורחים מנענוע האפרכסת ומקול הריחיים ויוצאים למעלה מהאפרכסת עכ"ל מהרא"י בהגהתו בש"ד, הרי רואין אנו בירור דעתו של מהרא"י שלולי טעמא דהקול של אפרכסת אין לו שום סברא להתיר מפני שאין כוונתו לבטל, ולכן נראה לענ"ד בדברי מהרא"י שגם מש"כ בתה"ד "ועוד שאין כוונתו לבטל" אין כוונתו של התה"ד שבטעם זה יספיק להתיר, רק הוא סניף להיתר על הסמיכה על הא שהתולעים יצאו מקול האפרכסת, והוא שמהרא"י סובר שזה ודאי דלולא הטעם שסומכין על מה שיברחו לקול האפרכסת אין היתר לטחון ולבטלם במה שיוטחנו, הגם שכוונתו הוא רק לטחון מ"מ כיון שזה ברור לו שיוטחנו התולעים ויתבטלו הוה זה מבטל איסור לכתחלה, רק מפני שיש לתלות שיברחו מן הקול של אפרכסת, הגם שאין זה בירור גמור שיצאו כולם מ"מ כיון שאפשר שיצאו כולם וגם אין מכוון בזה לבטל לכן לא מיקרי זה מבטל איסור לכתחלה כיון שאפשר אשר לא יתבטל שום איסור ע"י זה, וע"כ גם אם יזדמן שיתבטל האיסור ע"י הטחינה, כל שאין הכרח לזה שרי, כיון שאין כוונתו לבטל (והוא דוגמא דאמרינן דבר שאין מתכוון שרי היכא דלא הוה פסיק רישא) זהו הנראה לענ"ד בכוונת ד' מהרא"י ז"ל

אמנם דברי הא"ח שכתב להתיר לחמם הדבש שנפלו בו תולעים שכתב שאין זה מבטל איסור לכתחלה מפני שאין כוונתו לבטל רק לתקן הדבש, לכאורה המה מנגדים לדברי מהרא"י לפי מה שביארנו דבריו, שהרי כאן הדבר ברור שיתערב טעם התולעים בהדבש ע"י החימום ואפ"ה אנו מתירים מפני שאין כוונתו בזה לבטל האיסור, וא"כ לכאורה דין זה הוא במחלוקת שנויה בין מהרא"י לבעל הא"ח, אמנם נראה לענ"ד שאפשר לומר שהכא בהאי דינא דא"ח בהא דדבש שאני מפני שע"י החימום והסינון הוא מכוון בעצמו למעט האיסור לכן לא נחשב זה מבטל איסור וכן איתא בכו"פ שם בס"ק כ"א בטעם דין זה וז"ל מפני שמסננין ומסיר האיסור, וניכרין דבריו שכוונתו בזה שלא יהיה מזה סתירה לדברי מהרא"י שהצריך לטעם שהמה בורחים מקול האפרכסת וכנ"ל

אמנם יש לעיין שהרשב"א פסק בכלי שנבלע בו איסור מועט שדרכו להשתמש באותו הכלי בשפע שתמיד יהיה ששים שמותר להשתמש בהכלי ואין לחוש בזה משום מבטל איסור לכתחלה, והובא דבריו (בסי' צ"ט) בסופו (ובסי' קכ"ב), וכן הוא דעת הראב"ד כמובא בשמו בתוהה"א במשמרת הבית וכן הובא בשם הראב"ד בתשו' הריב"ש (בסי' שמ"ט), וא"כ אנו רואין דעתם שכל שאין כוונתם לבטל האיסור רק להשתמש כדרכו לא מיקרי מבטל איסור אף שיש כאן ביטול איסור בודאי, והא דאסור בכלי שפעמים משתמשים בו במועט להשתמש בו במרובה, הגם שגם בזה יש ההיתר שאין כוונתו לבטל רק להשתמש בו במרובה, יש לומר דהתם משום גזירה אסרינן, כי היכי דאסרינן קדירה שאינה בת יומא אטו בת יומא ה"נ גזרינן כשנתיר להשתמש בו במרובה דילמא ישתמשו בו מועט, וא"כ לכאורה האי דינא של הרשב"א והראב"ד מנגדים לדברי מהרא"י דאסר היכא שידעינן בודאי שיתבטל שאסור אף שאין כוונתו לכך

ונראה לומר להשוות דעת מהרא"י שיתכן גם לשיטת הרשב"א, והוא שהרשב"א והראב"ד לא הקילו רק לענין איסור בלוע, אבל באיסור שאין בלוע לא שרינן לבטל גם שאין כוונתו לבטל רק כל שידוע שנתבטל ע"י זה המעשה. אמנם לפי שהביא הרשב"א בתשובה חלק א' (סי' רכ"ב) את השאלה ששאלו אותו מה שהוגד בשם הראב"ד שאיסור בלוע משהו מותר לבטל לכתחלה, דמשמע שדוקא בלוע אבל שאין בלוע לא, והקשו ע"ז מהא דתנן מגורה שפינה ממנה תרומה אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אלא מכבד כדרכו ונותן לתוכה חולין, וכן חבית שמן של תרומה אין מחייבין אותי להיות יושב ומטפח אלא נוהג בה כדרך שהוא נוהג בחולין, משמע מזה שגם בעין מתירין לבטל כה"ג שהוא איסור מועט שאין מתכוין לשום ביטול רק להניח שם כדרך כל העושין כשנצרכין להניח שם מחדש, (וגם שנודע בודאי שיבטל קצת האיסור). והנה השיב הרשב"א שאפשר להעמידה בתרומה בזה"ז דרבנן ולא חששו למיעוט כזה, אך הביא בשם הרמב"ם ז"ל שנראה שפירשה בתרומה דאורייתא וכן נראה דעת מקצת רבותי, עכ"ל הרשב"א שם בתשובה, וא"כ נאמר ששיטת האו"ח וכן שיטת מהרא"י יהיה כמו שרצה הרשב"א לומר מקודם שהוא רק מדרבנן בתרומה בזה"ז, אבל באיסור תורה לא מקלינן לבטל משהו רק באיסור בלוע, ועפ"ז יש לומר ששיטת הר"ן בפרק אין מעמידין שהתיר לבטל במקום שאין מתכוון לבטל ואין נהנה בכך יהיה רק באיסור בלוע, והדין שנאמר שם דברי הר"ן שמזה למד דין זה הן מגיעולי מדין והן מדין שמותר לתת בו שכר, שהוא מטעם שאין מתכוון לבטל וגם אין נהנה מזה, יהיה רק באיסור בלוע דשם הוא באיסור בלוע, אבל איסור שאין בלוע אין מתירין לבטל גם באין מתכוון לשם ביטול וגם אין נהנה בכך

אלא דמ"מ העיקר זה בדברי הר"ן הנ"ל חסר מן הספר, שלא הזכיר שם הטעם שהוא איסור בלוע, שמשמע מסיגנון דבריו שרק שיטת הראב"ד מטעם משהו בלוע, אבל שיטת הר"ן רק משום שזה כללא הוא שכל שאין מתכוון לבטל ואין נהנה בכך שרי לבטל, ובפרט לשיטת הרמב"ם בהא דמגורה שכתב הרשב"א אליבי' שהוא גם בדאורייתא, נראה לומר שגם בדבר שבעין מותר לבטל איסור דכל שאין מתכוין לבטל ואין נהנה בכך שרי

ומה שהמהרא"י כתב בדין התולעים שהיתר הטחינה הוא רק משום שהתולעים יברחו אבל לולא זה היה אסור מצד ביטול איסור לכתחלה, וכן בהא דאו"ח בהיתר חימום הדבש שיש בו תולעים משום שכונתו להסיר האיסור ע"י הסינון אבל לולא זה היה אסור הגם שכונתו הוא שלא לשם ביטול רק שצריך לטחון או לחמם הדבש, וכן אין נהנה מזה, שהרי אין חפצו ליהנות מן התולעים, וא"כ לשיטת הר"ן ולשיטת הרמב"ם שגם באיסור בעין שרי כה"ג היה ראוי להתיר זאת. ונראה לענ"ד לחלק באופן אחר, שמצינו שני סוגי ביטולים ושניהם אסורים מצד ביטול איסור לכתחלה א) לערב איסור בהיתר בשיעור המבטלו בכדי שיתבטל האיסור. ב), איסור שנתערב בהיתר באופן שאין מתבטל כגון דבר חשוב ובריה לעשות אותן שלא יהיו חשובים ולא יהי' ברי', הגם שאין מוסיף כאן דבר חדש מ"מ מיקרי זה ביטול שמקודם היה אסור ועכשיו שרי, ונמצא שבזה מיקרי הביטול איסור על כל התערובות, שהרי ניחזי אנן, שזה הדין הוא בדבר חשוב שנתערב אם נחתכו מקצתן אותן מקצתן מותרות, ואפ"ה אם יחתוך בידים מקצתן ודאי