באר משה (דנשבסקי) א פ

יש לומר שס"ל כסברת הר"ן שהיכא שמתכוון להכשיר וגם אין נהנה שרי לבטל ולא יקשה אליבייהו מן כלי מדין ונסתר יסוד דבריו שבנה אשר התוס' מוכרחים לתרץ תירוץ אחר: **(הגה"ה ועיין בה' גינת ורדים של בעל פרמ"ג כלל ס"ו שרוצה לומר הטעם שהצריכה התורה מריקה ושטיפה אף שמב"מ ברובא בטול מפני ביטול איסור לכתחלה אף דאיכא הנהו תרי טעמי שאין כוונתו לבטל והאיסור הוא בלוע , ויעו"ש בד"ה ודע, במש"כ והעיר מד' הטור בשם הרשב"א (בסי' קכ"ב), ולמש"כ נתישב הקושיא, ששם בדינו של הרשב"א אין נהנה מזה מפני שהוא דבר מועט ואין כאן שום טעם משא"כ בענין מין במינו הגם שבטל ברובא מ"מ נהנה בזה שמתבטל ודו"ק

)** אך לפי מה שבארתי סברת דברי הר"ן יקשה הא דבכל יום נעשה גיעול לחברו, נהי שהמבשל שלמים בכלי שבשל בה חטאת היום אין מכוון לבטל האיסור רק לבשל בהכלי, מ"מ הא זה שפיר חשוב למבטל דהא יש כאן הנאה מהאיסור שהרי יש כאן נתינת טעם רק שמתבטל מטעם דמין במינו ברובא בטל וכמש:כ התוס', ולבד הקושיא שהקשה כת"ר דלמה להר"ן להביא מכלי מדין שיש לדחות משום ששם שופך המים, הו"ל להביא ראיה מהא דכל יום נעשה גיעול לחברו, ולמש"כ עדיפא הקושיא על הר"ן ששם באמת צ"ל אסור לבטל האיסור שהרי נהנה, ולא יועיל מה שאין כוונתו לבטל רק לבשל בו השלמים. ונראה לענ"ד לומר שהר"ן יסבור כשיטת הרמב"ן ועוד מהראשונים המובא בריטב"א שלהי ע"ז ומפרש שם הגמ' באופן אחר, שבאמת אין מותר לבשל שלמים בקדרה שבשל בה חטאת ביום זה כ"א שיגעילם בינתים דוקא, ויעויין שם בריטב"א שהאריך בזה ומפרש שם דברי הגמ', ולפי המסקנא דע"ז (דף ע"ו) הטעם דאמרינן גבי קדשים שם בזבחים השפוד והאסכלא מגעילן בחמין משום דהתירא בלע, נפרש הא דאמר ר"ט בזבחים כל יום נעשה גיעול לחברו בשלמים לגבי שלמים ומטעם דהוה נ"ט בר נ"ט דהתירא וכסברת התוס' בחולין ובזבחים, וא"כ לא יקשה כלל לשיטת הר"ן. וצ"ע לענ"ד על דברי הכו"פ (בסי' צ"ט ס"ק ד') שהוכיח שלשיטת הראב"ד דסבר שאיסור ביטול איסור לכתחלה הוא מדאורייתא מוכרח לומר שבלוע מותר לבטל מה"ת מהא דמותר לבשל שלמים בכלי החטאת, ולפי מה שהבאתי דברי הריטב"א בשם הרמב"ן אין זה הכרח, דהא י"ל שהראב"ד יסבור לפרש הגמ' ג"כ כשיטת הרמב"ן המובא בריטב"א שם כמש"ל. ולפי דברי התוספות בחולין וזבחים שם מוכרח לומר שאיסור מוהר לבטל, אך הכו"פ העמיד הוכחתו רק לשיטת הראב"ד דאיסור של ביטול איסור לכתחלה הוא מדאורייתא שכן מבורר דעתו, משא"כ לשיטת התוס' אפשר לומר שהוא כשיטת התוס' המובא בר"ן פג"ה שסוברים שביטול איסור לכתחלה הוא מדרבנן

ומה שרצה לומר דסברת ר"ת יהיה שלענין חנ"נ לא נקרא שם איסור על הבלוע ולא אמרינן ביה חנ"נ וכמו שכ' הט"ז בשם הרמב"ן שהובא בר"ן פרק גיד הנשה, ובזה יתורץ הקושיא שהקשו התוס' מהגעלת כלי מדין למ"ד חנ"נ בכל האיסורים במחכ"ת לא כן הוא, שגם אם הדין כשיטת הרמב"ן שבלוע לא נעשה נבלה, אפ"ה לא יהיה אפשר להגעיל כלי גדול שאין בו ששים נגד הבלוע בו, מפני שכיון שהאיסור פולט לתוך המים שנתבשל בו ונעשה המים נבלה דאז לא מיקרי בלוע שהמים הם לפנינו וחל עליהם איסור וכשנבלעים המים לתוך הכלי בדופניה הרי בלועים הם איסור אשר נעשה נבלה מכבר, וע"כ לא אמר הרמב"ן וסייעתו שבלוע לא נעשה נבלה רק כשהיה בלוע היתר בתוך דופני הכלי ואח"כ נבלע בהם איסור מעט, אף שאין בבלוע ההיתר ששים נגד האיסור שנבלע בה, שאין צריך לשער רק נגד האיסור הבלוע לבד מפני שהבלוע ההיתר שאין ניכר לפנינו לא חל עליו שם איסור נבלה לפנינו, אבל איסור הבלוע הפולט לתוך התבשיל שנתבשל בקדרה ודאי שנאסר כל הנתבשל בו ונעשה נבלה ואח"כ יחזור ויאסור להכלי וזה ברור ופשוט ואין צריך לראיה. עכ"ז אביא ראיה לזה שהרי סברת הרמב"ן שבלוע לא נעשה נבלה הובא בשו"ע (בסי' צ"ח סעיף ה'), ואילו אם נתבשל חלב בקדרה של בשר תוך מעל"ע צריך להמתין מעל"ע מעת הבישול השני לענין דיעבד מפני שנעשה נבלה וזהו לכו"ע, ויעויין בש"ך (סי' ק"ג ס"ק י"ח) ועיין בפרמ"ג בפתיחה להל' בב"ח שכתב שזהו איסור תורה ודו"ק

ובעיקר הקושיא לשיטת ר"ת דאמרינן חנ"נ בשארי איסורין [אם נאמר שהוא מה"ת לפי סיגנון התוס' חולין ד' ק'] איך הגעילו בכלי מדין יורה גדולה, נראה לענ"ד שיש לתרץ בפשיטות. והוא שהנה איתא ביו"ד (סי' קי"ד סעיף ז') דמים חמים של נכרים שרי, ומביא שם הש"ך בשם העט"ז דשומן פוגמתן מלשתות והש"ך חלק על דבריו דמשמע דעתו שהמה בעין לפגם אף כשהוא בן יומו, רק שהפגם הוא מפני שסתם כליהם אינם בני יומן, אמנם הפר"ח מיישב דברי העט"ז וכתב שמים שעומדים לאכילה הוא לשבח אבל מים לשתות הוא לפגם ומותרים, ולכן שפיר יש ליישב שיטת ר"ת שמגעילן במים זכים חמים הרבה העומדים לשתיה ששומן הוא לפגם בהם ולא נעשו נבלה ויהיה הכלי שפיר מיתר כי השומן יופלט בהמים ומה שיחזור ויובלע בכלי יהיה מותר, הגם שאח"כ יהיה המעט איסור הנכנס בהמים נבלע אח"כ בחזרה לתוך הכלי וכשיבשל בכלי מאכל יהיה זה לשבח, מ"מ כיון שעל המים לא ירד עליהם שם איסור בהיותם בעין מפני שעמדו לשתיה ממילא על הבלוע אין ע"ז שם נבלה, ככללא דאמרינן דאיסור בלוע לא נעשה נבלה לכל הבלוע וא"צ לשער רק לפי חשבון ויהיה זה היתר אח"כ כאשר יבשל אח"כ בהכלי: וקצת ראיה נראה לענ"ד להביא לשיטת העט"ז והפר"ח ששומן במים הוא לפגם מהברייתא שבפרק א"מ (דף ל"ח ע"ב) הקפריסין והקפלוטות וכו' והחמין שלהם מותרין, ואח"כ קאמר שמן ר' יהודה הנשיא ובית דינו נמנו עליו והתירוהו, ומשמע מלישנא דברייתא שכל דקתני ברישא מותרין אפילו קודם התרת השמן, ולשמואל דאמר בטעם איסור השמן משום שזליפתן של כלים אוסרתן ולא סברי להיתירא מפני שכליהם אינם בני יומן ואפ"ה בחמין התירו, וע"כ צריך לומר שהוא מפני שהוא בעין לפגם וכמו שכתבו התוס' האי חילוקא בחולין (ח' ע"ב) גבי דבש וכאן בע"ז בד"ה אי משום גיעולי כותים, אך מ"מ למסקנת התוס' לעיל ל"ו א' בד"ה בשלמא נסתרה ראיה זו ודו"ק

ומש"כ לעיל בשיטת הר"ן שכוונת הר"ן יהיה דתרתי בעינן שלא יהיה מכוון לבטל וגם לא יהיה נהנה מביטולו, יקשה לכאורה ע"ז ממה שמצינו גבי תרומה שנתערב בחולין שאם החטים של החולין יפות ולאחר טחינה יהיה שיעור לבטל התרומה מותר לטחון לכתחלה וכן איתא בירושלמי (פ"ה דתרומות הלכה ג'), והפר"ח (סוף סי' ס"ד) כתב בזה שהטעם הוא שלא מקרי זה מבטל איסור מפני שאין כוונתו לבטל רק לטחון ולמש"כ כיון דנהנה לא מהני זה, ונראה לתרץ מתרי טעמי, א) מפני שהוא כבר מעורב ואינו מוסיף בתערובות רק עושה שהתערובות יהיה מותר והוא קיל מכל מבטל איסור ולכן כל שאין עושה מעשה לכוונת ביטול שרי, ב') יש לומר כיון שחטים עומדים לטחינה ומתחלה בעת שנתערבו עמדו לכך, חשבינן מתחלה כמו שנטחן ואיכא בו שיעורא לבטל, ושני הטעמים שכתבתי יהיו תלויים במה שנדקדק בדברי הפוסקים אשר נבאר בזה בע"ה: והוא שמצינו (ביו"ד בהל' תולעים סי' פ"ד סעיף י"ג) גבי דבש שנפלו בו נמלים יחממנו עד שיהא ניתך ויסננו, וכתבו שם הש"ך והט"ז בשם הא"ח שאין בזה מבטל איסור לכתחלה כיון שאין כוונתו אלא לתקן הדבש עכ"ל, ויש לעיין בטעם היתר בזה הא הת"ה כתב הטעם בהא דמותר לטחון חטים מתולעים הוא