באר משה (דנשבסקי) א ח

דידיה רק על הכנה למצוה ולא על עצמות המצוה. ואולי יש לומר שהגמ' סבר שכל הדברים שנאמרו בתורה מפורש לעשות כמו גבי חג הסוכות תעשה, ודרשינן תעשה ולא מן העשוי, הרי נאמר עשיית סוכה בתורה, וכן עשיית ציצית נאמר ועשו להם ציצית כו', הני חשובים מצוה, ולכן סבר הגמ' דלכללא דר"ח שאם כשירה בא"י בישראל אין צריך לברך, ראוי שיהיה דין זה גם בגוף המצוה, ומה דפריך הגמ' מתפילין הגם שעשיית התפילין לא נאמר מפורש בתורה, וא"כ הוה זה רק הכנה למצוה, מ"מ אחרי שתלינן במה שישראל דוקא צריך לעשות חשובה מצוה, או שכתיבת פרשיות התפילין חשוב כמפורש בתורה, משום דגבי מזוזה כתיב וכתבתם, ותפילין איתקש למזוזה, ובתר הכי מסקינן שם אם עשייתה גמר מצוה אע"פ שכשירה בא"י בישראל צריך לברך. והנה בסברא זו של עשייתה גמר מצוה, יש לומר בשני אופנים, א') משום כל שאין גמר מצוה אין נחשב זה עשיית מצוה רק הכנה למצוה, וזהו החילוק בין מצוה גופא להכנת המצוה, ב) או שהכוונה היא שכל שאין צריך אח"כ עוד מעשה, והמצוה ממילא נעשית אח"כ באופן זה צריך לברך

וא"כ יש לומר שבזה פליגי היש אומרים שהביאו התוס', ודעת התוס', שהי"א סברי כיון שאם היה נר דלוק אין צריך להדליק עוד, לכן אין נחשב המעשה למצוה גופא רק להכנה למצוה, ואין צריך לברך ע"ז, והתוס' שהקשו מכיסוי דם ומילה שלפי יסוד סברת הי"א זה ג"כ יהיה נחשב להכנה למצוה, ובאמת אין מזה קושיא על הי"א מתרי טעמי, א) יש לומר שמצוות כיסוי ומצוה מילה חשובין בעצמותן מצוות, ומה שבכיסוי הדם שכיסהו הרוח אין חייב לכסות, משום שכך נאמרה המצוה שדם מגולה צריך לכסות, ובאמת אין כיסוי הרוח נחשב לעשיית המצוה שיהיה דומה כאשר מכסה האדם, דהא באדם המכסה אם נתגלה פטור מלכסות לפי שנתקיים המצוה, ואלו בכיסהו הרוח ונתגלה חייב לכסות שלא נחשב נתקיים המצוה, וא"כ אין זה דומה להדלקת נר, וכן קושיתם מנולד מהול ג"כ יש לתרץ בפשיטות שנולד מהול אין נחשב נתקיים המצוה, רק דס"ל שכל שהוא מהול אין כאן מצוה למול שהטפת דם ברית אין בזה מצוה, והוא דומה כמו שאין לו בן שאין לו מה למול, אבל בנדון של הדלקת נר לשבת שאפשר להדליק נר אחר או לכבות ולהדליק לכבוד שבת מוכח מזה שאין על ההדלק השם מצוה בעצמותה רק הכנה שיהיה לו נר לשבת. ב) יש לומר נהי שנאמר כקושיית התוס' על הי"א שלפי דבריהם גם כיסוי הדם ומילה מקרי הכנה למצוה, מ"מ כיון שהמצוה נגמרת אז בעשייתו הכיסוי והמילה שנעשה הדם מכוסה והנימול נעשה מהול שפיר יכול להיות שהברכה קאי על מה שנעשה מכוסה ונעשה מהול אז, וזה אפשר לומר בהסבר של עשייתה גמר מצוה, אבל בנדון של הי"א בהדלקת נר לשבת שהמצוה תהיה אח"כ זמן מופסק מעת ההדלקה, הוא כשיבא העת של אכילת שבת, ואם תזדמן סיבה שלא ידלק הנר עד עת ההיא הלא המצוה לא נתקיים ולכן לא מקרי זה עשייתו גמר מצוה. אך התוס' ס"ל שכל שאין צריך מעשה אח"כ מקרי זה עשייתה גמר מצוה, הגם שהעת שלמטרה זו עשה הדבר הוא בא אח"כ, מ"מ מקרי זה גמר מצוה כיון שאין צריך עוד מעשה

עתה נשוב לענין מצות לימוד הנשים במצוות שהן מחויבות, אם שלענין מ"ע שאין הזמן גרמא גם שהוא הכרח לדעת איך לעשות, מ"מ כיון שנצרך למעשה הוה זה הכנה שאין גמר מצוה, אבל לענין קיום הל"ת שע"י שמיעת הלימוד שהיא תדע שמוזהרת בהל"ת ותשמר מזה, כיון שאין שום מעשה אח"כ לא מיבעיא לשיטת התוס' ודאי דנכון שתברך ע"ז, אך לפי שיטת הי"א הלא יש הפסק עת בין שמיעת הלימוד ובין בזמן שיבא לידה הל"ת, וגם יכול להיות כשיבא הל"ת לידה ליתגבר ח"ו עלי' היצה"ר ותעבור, א"כ אין לברך ע"ז, וא"כ יהיה תלוי במחלקותן של דעת התוס' והי"א הנ"ל, מיהו יש לומר שע"י שמיעת הלימוד תקבל בלבה קיום זהירות מהל"ת ויראת ד', בזה הוא מקרי מקיימת תומ"י, וזהו שאמר הכתוב בפ' הקהל למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ד' ושמרו לעשות כו' והוא שהמצוה של קבלת עול מצוות ביראת ד' תבא תומ"י בעת שמיעת הלימוד, מ"מ שמיעת הלימוד המחייב לנשים אין לזה החשיבות רק כעשיית מצוות, שהרי תכליתה בשביל קיום מצות יראת ד', שהוא בגדר מצוה, ולא בגדר תורה, וכמש"כ לעיל

בזה נראה לומר בכוונת מאמר חז"ל ברכות (י"ז א') גדולה הבטחה שהבטיח הקב"ה לנשים יותר מן האנשים שנא' נשים שאננות קומנה שמענה קולי בנות בוטחות האזנה אמרתי עיין פירש"י שפירש שקראן שאננות בוטחות, והוא שהקב"ה הבטיח להם הגם שאינם בכלל לימוד התוה"ק, מ"מ ע"י שישמעו קול התורה המוזהר להם ע"ז, יזכו לילך בדרך ה' ולהזהר מן האסור ע"פ התוה"ק שמוזהרים על זה, וע"ז בא אח"כ המאמר אמר לי' רב לר' חייא הני נשי במה זכיין ועיין (יע"ד דרוש, א') שפירש במה ינצחו את היצה"ר, כי בלא זכות תורה א"א לנצח היצה"ר, כי בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין, והסמיכות של מאמר זה לכאן, על מה שאמר שבשמיעת קול ד' ומה שמאזינים אמרי ד' יהיו שאננים ובטוחים שילכו בדרך ד' ע"י השמיעה והאזנה לאמרי ד', והוא עפמש"כ שהנשים המה באות רק לשמוע לקיים המצות המוזהרות, והוא הכנה לקיים המצוות המוטלות על הנשים, וכיון שאין לזה רק זכות המצוה, ומצוה לא מצלא מן היצה"ר, ע"ז אמר שינצחו היצה"ר בזכות התורה שמקרין בניהם לבי כנשתא וממתינות לבעליהם עד דאתו מבי רבנן, ובזכות זה יועיל להם השמיעה לקבל עליהם עול מצוות ויראת ד' ללכת בדרך ד' לקיים מה שהן מוזהרות

והנה אמרנו לעיל בדעת ר"ע דהלכתא כוותיה שפירושו של תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, הוא כעין אב ותולדה והתולדה אינה נחשבת כרום ערך מעלת לימוד התורה הק', יש לנו לבאר לפ"ז המשנה סוף פ"ק דאבות ולא המדרש עיקר אלא המעשה, הרי דעת התנא במשנה זו שהמעשה עיקר נגד הלימוד וכן אמרו כל שמעשיו מרובין מחכמתו דומה לאילן ששרשיו מרובין וענפיו מועטין שכל הרוחות אין מזיזין אותו, ולהיפך כל שחכמתו מרובה ממעשיו דומה לאילן ששרשוו מועטין שרוח בא ועוקרתו כו', ולכאורה הוא סתירה לד' ר"ע דאמר לימוד גדול אמנם באמת יתישבו הדברים, דהנה ידוע לכל שהאדם מורכב מגוף ונפש, ובנפש האדם יש נפש החיוני הטבע כלכל הבע"ח, ויש נפש המשכלת ומובן לכל שאין ערוך לחשיבותה של נפש המשכלת נגד הגוף עם הנפש רוח החיונית, ואין שום דוגמא להגוף לחשיבות של הנפש המשכלת שבאדם, שבשכל האדם יעלה שמים וירד תהמות להשיג ענינים רמים ונפלאים גבוהים ורחוקים, אשר אם האדם חיה יחיה ששה אלפים שנה הקצובים בקבלה למעמד התבל לא יוכל לבא שם ע"י כלי גופו, ועכ"ז אין לנפש המשכלת קיום בעולם בלתי ע"י כלי גופו באחיזה שיש להנפש עם הגוף ע"י חיותו וע"י המזון אכילה ושתיה שהוא מעשה הגופנית. כן גם התורה הקדושה מורכבת ג"כ הרכבה כזו, שחבר הבורא ית"ש נותן התורה הקדושה את לימוד התורה הק' שהיא נפש התורה עם המצוות הנעשים ע"י כלי הגוף ככל עניני ארציים, ואחרי שהתנא ר' יוסי הראנו לדעת שחשיבות לימוד התורה היא מצוה בעצמותה, לבד התועלת שעל ידה בא, לידי קיום המצוות, מובן שערכה רם מאוד שהרי הוא מתקיים, ע"י כלי השכל החלק אלקי ממעל, קיום נצחי שאין ערוך לחשיבותו נגד הכלים ונפסדים, אך מ"מ כמו שא"א לקיומו של הנפש השכלי שבאדם החי בלתי