באר משה (דנשבסקי) א ז

באים ללמוד נשים באות לשמוע כי' וע"כ אם הנשים שומעות הלימוד מאחרים אין מוטל עליהן ללמוד, וכן אם יודעות הדינים אין מצוה עליהן ללומדם, אך כשאין יודעות הדינים, או מצד שעלולות לשכוח, אז מוטל עליהן שמיעת ההלכות והדינים שהן מחויבות, וכשאין להן ממי לשמוע כשלומדות בעצמם מקיימין מצות השמיעה שבכלל לימוד יש שמיעה, וכמו שמצות תקיעת שופר בר"ה שהמצוה היא השמיעה וכשתוקע בעצמו מקיים ג"כ את מצות השמיעה, וה"נ כשהיא לומדת מקיימת את השמיעה. ובזה נראה לענ"ד לומר בהא דאיתא סוטה (כ"א א') שאשה אין לה זכות התורה משום שאינה מצווית על ימוד התורה, ואינו מצווה ועושה השכר קטן, ולכאורה קשיא הא היא מצווית ללמוד המצוות שהיא מחויבת, אך למש"כ שאצל הנשים אין זה מצות לימוד רק מצות שמיעה בשביל דעת הדינים שהיא מצווית, לכן אין השכר ע"ז רק כשכר המצוות שהרי ההכנה לא תהיה גדולה מן התכלית אשר יוצא מזה

ובזה יראה עומק מליצת חז"ל (ב"ק ל"ח, סנהדרין נ"ט) שאפי' א"י ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, ומסיק הגמ' שם בסנהדרין שהוא בשבע מצוות דידהו, מה זה שאמרו, ככהן גדול, וע"פ מה שכתבנו שכל שאין מחויב בלימוד התורה רק בשביל קיום המצוות לדעת הדין איך לעשות בדברים שהוא מחויב לעשות ומוזהר שלא לעשות, אצלו הלימוד רק בגדר שמיעה, והוא מסוג מצוה, ולא מסוג חשיבותו של לימוד התורה, לזה רמז ר' מאיר בדבריו שהוא ככהן גדול שיחוסו של כהן גדול שעוסק בעבודה שהוא מצוה, כן הוא בדמיון זה הא"י שעוסק בתורה למען דעת שבע המצוות שמחויב הוא בהן נחשב ככהן גדול והוא על דרך הדמיון שנחשב עוסק במצוה ומקיים מצוה, אבל אין לו רום מעלת לימוד התו'

אך אכתי קשה איך נשים צריכות לברך ברכת התורה כיון שענין לימוד של המצוות שהן מחוייבות, הוא רק למען ידיעת המצוות שהן צריכות לעשותם, איך לעשותם, וממה להזדהר, והוא רק הכנה ואין זה גמר מצוה, והא איתא שם במנחות שהבאנו לעיל שכל שאין עשייתה גמר מצוה אין צריך לברך ע"ז, ויש לומר דאין הכי נמי בלימוד למען דעת מצוות עשה שאין הזמן גרמא, ה"נ שאין צריך לברך ע"ז, אמנם במצוות ל"ת שע"י הלימוד שהיא יודעת מזה להיות זהירה מלעשות העבירות שהיא מוזהרת ע"ז נחשב הלימוד גמר מצוה שאין אחר הלימוד שום עשיית מעשה

והנה בזה האופן שבעצם הדבר הוא רק הכנה למצוה אך שאין אח"כ מעשה אחרת, אם יש לברך ע"ז, נראה לענ"ד שזה יהיה תלוי בענין מה שהביאו התוס' (שבת כ"ה ב' ד"ה חובה), יש רוצים לומר שאין לברך על הדלקת נר של שבת כו', ומביאין טעם שלא לברך משום שאם היתה מודלקת ועומדת אין צריך לכבות ולחזור להדליקה ולא להדליק אחרת, והתוס' חלקו ע"ז והביאו ראיה מכיסוי דם שאם כיסהו הרוח פטור מלכסות ואפ"ה כשמכסה צריך לברך, וכן נולד מהול דאיכא למ"ד שאין צריך להטיף דם ברית, ואפ"ה כשמל צריך לברך. והנה סברת היש אומרים בטעמם כיון שאם היה מודלק נר אין צריך לכבות ולהדליק לכבוד שבת דוקא ולא להדליק אחרת, מצינו כעין זה במכות (י"ב א') על חטיבת עצים לסוכה ולמערכה כיון שאם מצא חטוב אין חוטב, לאו מצוה היא, אפי' כשלא מצא חטוב וצריך לחטוב, וכן בחרישה לעומר כיון שאם מצא חרוש אין חורש לאו מצוה היא, וזהו סברתם גבי הדלקת נר לשבת אם הדין שאם היה נר מודלק אין צריך להדליק, גם כשלא מצא מודלק וצריך להדליק לאו מצוה היא. אך לפי המסקנא שם במכות יש לומר שבאמת גם אם היה הדין בקצירת העומר שאם מצא קצור אין קוצר, מ"מ כשקוצר לשם מצוה מקרי זה מצוה וכדדחי רבא שמטעם אחר א"א לפרש בקציר מצוה של עומר שלא יהיה דומיא דחריש, ששם אם מצא חרוש אין חורש ובעומר קיי"ל באמת שאם מצא קצור קוצר, וא"כ יש לחזק שיטת התוס' שם בשבת דפליגי על היש אומרים שהביאו, שהוא לפי המסקנא שם במכות שמקרי מצוה גם בכה"ג

אך צ"ע לפי לישנא קמא שם במכות, שכל שאם מצא חרוש אין חורש כי חורש לשם עומר, וכן בחטיבת עצים לסוכה, כיון שאם מצא חטוב אין חוטב גם כשחוטב למצות סוכה שלא נמצא לו חטוב לאו מצוה היא, א"כ יקשה קושית התוס' היאך מברכין על כיסוי הדם ועל מצות מילה הא אם מצאו מכוסה אין צריך לגלות הדם ולכסות וכן מילה למ"ד אין צריך להטיף דם ברית למה מברכין על מצוות אלו, כיון שזה כלל גדול כל שאין חיוב לעשות זה בהחלט לשם מצוה לא מיקרי מצוה, וא"כ ודאי שאין מברכין עליה, כיון שבגמ' נאמר דלאו מצוה היא. אמנם צריך לחלק בין עיקר מצוה להכנה לשם מצוה, שבעיקר מצוה כמו בכיסוי הדם ומילה, הגם שאם היה מכוסה או מהול אין צריך לכסות או להטיף דם ברית, מ"מ כשאין מכוסה וכן אם אינו מהול מקרי זה מצוה שצריך למול ולכסות, וא"כ מאי מקשי התוס' על היש אמרים מן כיסוי הדם ומילה אהא דהדלקת נר לשבת, הא בהדלקת שהוא רק הכנה לענג שבת, ע"כ כיון שאם היה נר דלוק אין צריך להדליק, לא חשיבה מצוה לענין ברכה, ואפילו ללישנא בתרא דרבא שגם אם מצא חטוב אין חוטב מ"מ מצוה היא, יש לומר שמ"מ לענין ברכה לא מברכינן ע"ז כל כי האי שאין חיוב בהחלט על ההכנה, משא"כ בכיסוי הדם ומילה שהוא עצמות המצוה, הגם שאם הדם הי' מכוסה אין צריך להסיר הכיסוי ולכסות לשם מצוה, מ"מ כיון שהוא עיקר המצוה צריך לברך ע"ז, דהא שפיר מצוה היא

והנראה לענ"ד בביאור ד' התוס' הנ"ל, הנה באמת גם מצוה דרבנן היא חשיבה מצוה שמברכין עליה, וע"כ התוס' שהביאו היש אומרים שבאו להוכיח שהדלקת נר לשבת מקרי רק הכנה למצוה שלענג שבת שיהיה נר דלוק בעת שיאכלו לכבוד שבת, ואם היה הדין שהיה צריך דוקא להדליק לכבוד שבת גם כשהיה דלוק נר אחר, היה זה נחשב מצוה דרבנן, אבל כיון שהדין הוא שאין צריך להדליק נר אחר, א"כ עיקר המצוה הוא שיהיה נר דלוק בעת האכילה בשבת, וההדלקה בערב שבת הוא רק הכנה למצוה, ועל הכנה אין צריך לברך, וע"ז באו התוס' להקשות, דהא לפ"ז מוכח שגם כיסוי הדם אין נחשב עצמות הכיסוי מצוה, רק הכנה לתכלית המצוה שיהיה הדם מכוסה ועל הכנה אין צריך לברך, וכן מילה ג"כ כיון שאם נולד מהול אין צריך להטיף דם ברית אין נחשב מילת הערלה רק הכנה למצוה שיהיה מוסר ממנו הערלה, וע"כ לדעת התוס' יש לומר בשני אופנים, או שזה אין הוכחה שאינה עצמות המצוה, או ששפיר יודו בזה לסברת הי"א שזה אין נקרא עצמות המצוה שהמצוה היא שיהיה הדם מכוסה, ושיהא מהול, אך הכנה כזו הנצרכת לעשיית המצוה שאין אחריה מעשה להמצוה, צריך לברך ע"ז

ובאמת יש לדקדק בזה בסוגיא במנחות (מ"ב א') דקאמר שם הגמ' אהא דרב חסדא רמי אהא דאמר רב ציצית אין צריך ברכה על תלייתן בבגד מהא שציצית שעשה א"י פסול, וקאמר שם הגמ' אלמא קסבר ר"ח כל מצוה שכשירה בא"י בישראל אין צריך לברך וכל מצוה שפסולה כו' בישראל צריך לברך, ומקשה הגמ' ע"ז ממילה שכשירה בא"י ובישראל צריך לברך, ולכאורה יש לדקדק מאי מקשה הגמ' ממילה אהא דרב חסדא, הא יש לומר שר"ח לא כייל לכללא