באר משה (דנשבסקי) א עז

מחמת הזיעה אפילו הזיעה היה עולה שעה אחת אפילו שתים אין איסור בדבר אם לא שהקדרה מרותחת בפני עצמה כו' עכ"ל יעו"ש, והרי מוכח מדבריו של מהרא"י שאם הקדרה מרותחת בפני עצמה אפילו לא היה היד סולדת בהזיעה ג"כ אסור, וכן הביא דבריו הגאון ר' עקיבא איגר בגליון יו"ד שם וכן הובא במנחת יעקב כלל נ"ו ס"ק כ"ז יעו"ש

מ"מ זה נראה לענ"ד שבנדון זה שאין היד סולדת בזיעה רק שהקדרה היא מרותחת שבזה יש להקל שלא נצטרך לשער כנגד כל החלב שבמחבת למטה, רק לשער באומד יפה, כמה יוכל להיות כמות הזיעה הנתפח סביב הקדרה במשך הזמן שעומד תחתיו החלב שלמטה, דטעמא שצריך לשער כנגד כל החלב שלמטה יש לומר שהוא משום כיון שהחלב רותח והזיעה העולה מהחלב מרותחת חוששין אנו שמא ע"י אמצעית הזיעה מוליך הבליעה מכל החלב למעלה וכיון דלא ידעינן כמה בלע מטעם החלב צריך לשער כנגד כל החלב, משא"כ במקום שאין יד סולדת בהזיעה העולה וא"כ אין כאן חשש שיוליך הבליעה ממטה למעלה מהחלב שתחתיו רק משום הממש שבעין מהזיעה שעולה מהחלב ונדבק להקדרה שנבלע זה בקדרה מחמת רתיחת הקדרה וא"כ למה נצטרך לשער שיהיה במה שבקדרה ששים נגד כל החלב, אחרי שאין כאן חשש מבליעה מהחלב שלמטה רק מעצמותו של הזיעה, ובלא"ה בדין הזיעה כתב הב"ח בחלק ב' בתשובותיו שמצד עיקר הדין לולא דברי מהרא"י נוטה דעתו לומר שאין לחוש רק במקום שאין להזיעה מקום להתפשט לצדדים כגון שאין מקום פתוח מהצדדים, אלא שלמעשה אין רוצה להקל נגד דברי מהרא"י ובמקום ספק אם היד סולדת בהזיעה מיקל מטעם זה יעו"ש בסי' ק"ד, וא"כ יש להקל לענ"ד כמש"כ לשער רק באומד עצמית הזיעה, במקום שאין יד סולדת בעצמית הזיעה והאיסור הוא רק מצד אשר הקדרה רותח

אחרי שכתבתי זאת ראיתי בהגהות מהרל"ח בטור בשם כנה"ג שעמד על דברי מהרא"י שהובא בספר ב"י על מש"כ "אם לא שהקדרה רותחת בפני עצמה" שאדרבה מדברי הרא"ש מוכח להיפך שמסתפק שאולי במקום שהקדרה רותח מעכב שהזיעה לא יבא לשם, ופי' הוא דברי מהרא"י שהרי פירושו שבאין יד סולדת פשיטא דשרי אם לא שהקדרה רותחת בפני עצמה שאז תלוי בספיקו של הרא"ש, ע"כ דברי ההגה"ה בשם כנה"ג. ולענ"ד אכתי דברי מהרא"י דחוקים למה נחוש לאסור מספק הקדרה הרותחת גם אם שהזיעה אין יד סולדת בו, הא האי שיעורא הוא השיעור לחשיבות הזיעה שכן משמע מסיגנון לשונו של מהרא"י שכתב וכמה שיעור הרחקה, שנראה כוונתו לחקור אחרי שיעור הרחקה, אשר אז לא יהיה נחשב הזיעה ולא נחוש לה, ואם נאמר שכשהקדרה מרותחת אז אוסר הזיעה גם שאין היד סולדת בהזיעה, א"כ כשאין היד סולדת בהזיעה וגם הקדרה אין מרותחת שאין אוסר הזיעה אין זה הטעם משום התרחקות הזיעה שאין נחשבת אז, רק מפני שהקדרה אין בולע מפני שהוא צונן בצונן, ולא היה להמהרא"י להציב זה בשיעור ההרחקה רק זה דין בפני עצמו היה למהרא"י לומר שזיעה שאין היד סולדת בו אין אוסר צונן וגם דבר זה הוא מלתא דפשיטא הוא שצונן בצונן אין אוסר, וגם מלשון מהרא"י משמע דבעינן שיהיה יד סולדת בקדרה של בשר מחמת הזיעה ולא סגי ליה גם שהזיעה בעצמותה במקום שנוגעת בהקדרה יד סולדת בהזיעה רק כל שאין בכחה לעשות להקדרה רותח אין אוסר להקדרה, ואמאי הא לכל הפחות היה צריך לאסור הקדרה בעצמה מפני שדבר רותח נפל עליה כדין חם על גבי צונן שאוסר כדי קליפה, אלא מדלא כתב המהרא"י הכי, משמע דפשיטא ליה שכל שאין בכחה של הזיעה להרתיח הקדרה של בשר שיהיה היד סולדת בה אין נחשבת כלל וכמי שאינו דמי, וא"כ למה תאסור גם במקום שהקדרה רותח, דרתיחת הקדרה אין נחשבת למעלה לענין המשכת הזיעה אדרבה חסרון הוא לכח הזיעה שתחתיו וכמו שמסתפק הרא"ש, שהובא בהגה"ה שזכרנו לעיל

לכן נראה לענ"ד לומר דהאי אם לא שהקדרה מרותחת בפני עצמה שאיתא במהרא"י קאי אלמעלה על מה שאמר מהרא"י וכמה שיעור ההרחקה שמותר כל שאין יד סולדת בקדרה של בשר מחמת הזיעה ועלה קאי "אם לא היה הקדרה מרותחת בפני עצמה". ופירוש כוונתו שכן אנו משערים שיהיה מחמת הזיעה רותחת הקדרה אם לא היה הקדרה רותח בפני עצמה, וכל שאין בהזיעה לעשות הקדרה רותח כשלא היה הקדרה רותח לולא הזיעה אין אוסר הזיעה, או שהיה צריך להיות תיבות אלו בשורה אחת קודם, היינו שכן צ"ל שאם לא היה יד סולדת בקדרה של בשר מחמת הזיעה אם לא היה הקדרה מרותח בפני עצמו כו' ודו"ק היטב בכל זה דהכי מסתברא לומר בכוונת מהרא"י וע"כ לא הביא רמ"א לא בתו"ח ולא בהגהתו בשו"ע להאי דינא שבמקום שהקדרה רותח אוסר בכל גוונא, רק סתים לה וכתב שכל שרחוק כל כך עד שאין יד סולדת מן הזיעה במקום קדרה העליונה אינו אוסר כלל, ולא כתב להאי דינא לאסור במקום שהקדרה מרותח בפ"ע, מכל זה נראה שהרמ"א מפרש לדברי מהרא"י כמש"כ: סימן כז

אשר השבתי לרב אחד יום ה' כסלו תרנ"ג. ע"ד מש"כ כת"ר בעובדא שנתבשל קדרה עם בשר עוף ונשפך עליו חלב מקדרה שנתבשל בה החלב ונפל החלב על כל אורך הקדרה של הבשר עוף כנגד הריקן וכנגד התבשיל היינו שהחלב נשפך כנגד הריקן ונזחל למטה עד גם נגד התבשיל, והמבשלת שפכה התבשיל עם הבשר ואינה יודעת באיזה צד שפכה אם נגד המקום שנשפך עליו או בצד השני, וששים היו נגד החלב הנשפך על הקדרה אך לא ס' פעמים ס'

והנה רצה להתיר מתרי טעמא, חדא אף אם ידוע שהיה העירוי נגד הצד שנשפך שם החלב משום כיון שידוע שהמעט שנשפך נמשך גם נגד התבשיל לא נעשה נבלה משום שהוא מחובר להרוטב, ובהרוטב הא איכא ס', ודקדק מלשון המחבר "דילמא מפעפעת בדופן הקדרה עד סמוך לרוטב משמע מזה שאם היה ידוע שמפעפעת גם נגד הרוטב היה מתבטל בששים בהתבשיל וכן חיזק מד' הט"ז (ס"ק י"ט) בסופו ונהי שהקדרה נשארה באיסור מ"מ התבשיל מותר, עכ"ד בטעם הא'. ולענ"ד לא נהירא כן דלא מצינו חיבור בלח שאינו בתוך כלי ואם שמה שנגד התבשיל נכנס בהתבשיל מ"מ מה שלמעלה מן התבשיל מאן לימא לן שמפעפע זה למטה, דילמא נשאר שם למעלה מהרוטב ונתפשט לצדדים ואסר עד ששים נגדו, ואח"כ כשעירה עליו התבשיל נאסרה. ומה שהביא מל' המחבר ומד' הט"ז (ס"ק י"ט) שאם היה מתפשט ומפעפע עד נגד הרוטב היה זה כדין נפלה נגד הרוטב אין זה דומה לשם, דבשלמא התם שעצם הטיפה לא היה למטה רק למעלה, ואם היה כח בפעפועו לבוא עד נגד הרוטב ודאי שזה נחשב מחובר להתבשיל כיון שמפעפע עד הרוטב ושם מוצא את כל הבישול יומשך בליעתו עד כל התבשיל, משא"כ כאן שנפל למעלה וגם למטה מאן לימא לן שאותו שלמעלה שהיה נגד הריקן יש בכחו לפעפע עד התבשיל דילמא נשאר למעלה שם בלוע ולא בא נגד התבשיל, וכחו של התבשיל לא בא עליו לערבו עמו, ומפסק פסקינן אותו החלב שנגד התבשיל נכנס בהתבשיל ואותי שלמעלה נגד הריקן שם נעשה הבליע עד פחות מעט מן ס' נגדו נבלה: