באר משה (דנשבסקי) א עד

כל חיובי תורה שזה שע"פ רובא כן הוא הנקרא בתורה שם הדבר, ואין אנו צריכים לחוש שמא לא כן הוא, וה"נ כן מלמדנו מה שנאמרה בתורה אצל בני נח כן הוא שע"פ רוב הוא אביו זה אסרה התורה עליו וע"ז מחייבינן ליה. אמנם בענין רובא דאיתא קמן הגם שהרוב בעצמותו הוא טוב יותר מן רובא דליתא קמן, מ"מ המיעוט שאנו חוששין הוא ג"כ לפנינו נמצא ויש לחוש לו, רק משום שהתורה גילתה בהא דאחרי רבים להטות שנשפוט הכל ע"פ הרוב ולא לחוש למיעוט, אפשר דלמיעוט זה חיישינן בבני נח שלדידהו לא אמרה התורה אחרי רבים להטות, וזה לישראל נאמר ולא לבני נח

מיהו בעיקר הספק שהפרמ"ג מסתפק אם נאמר כאן לענין ביטול ברוב מי איכא מידי, או משום דגוף הדבר הוא איסור רק בישראל בטל ברוב אבל בב"נ שאין להם ביטול הרוב ממילא נשאר באיסורו ולכן אין שייך ע"ז לומר מי איכא מידי, לענ"ד לא מחוור לחלק בזה משום כיון דעצם דבר זה מותר לישראל אין סברא לומר שלבני נח יהיה זה אסור. והנה התוס' בחולין (דף ל"ג ע"א), ד"ה אחד הקשו אהא דאמרינן לענין חותך כזית בשר אחר שחיטה קודם שתצא נפשה של בהמה שאחד כותי ואחד ישראל מותרין בו, וההיתר להכותי משום מי איכא מידי כו', והקשו ע"ז מהא דאמרינן בסנהדרין (דף נ"ט) גבי יפת תואר משום דלאו בני כיבוש נינהו, וה"נ כאן שאני כותים משום דלאו בני שחיטה נינהו כדאמר לעיל ונשארו בקושיא. ולענ"ד נראה לחלק שבמקום שאנו דנין על הדין מדוע בישראל כה"ג שרי ובכותי כה"ג אסור יאות לחלק משום דלא שייך בהו דבר זה כמו ביפת תואר שאנו דנין, שכמו שמותר לישראל כשרואה במלחמה כן יהיה מותר לבני נח, אמרינן שפיר ע"ז משום דלאו בני כיבוש נינהו, אבל בעצמית אותה האשה יפת תואר שמותרת לישראל אין שייך עליה להקשות למה תהיה היא מותרת לישראל ואסור לכותי, שהרי גם לישראל אחר אסורה אותה היפת תואר שלקחה במלחמה הישראל, אבל במקום שאנו דנין על עצם הדבר המותר לישראל ואסור לבני נח בזה אין אנו באים לומר שיש טעם שלבני נח אין שייך זה, דמ"מ זה בלתי אפשר להיות שעצם דבר אחד יהיה מותר לישראל ואסור לבני נח, ולכן כאן בבשר הנחתך בעודה מפרכסת לאחר שחיטת הישראל כיון שזה מותר לכל ישראל לאכול אין סברא לומר שבני נח יהי' אסור, ולכן מצד זה מוכרחים אנו לומר ששחיטת, ישראל מתיר הבהמה לחתוך ממנה לכל העולם הן לישראל והן לבני נח, וע"כ גם בבהמה טרפה שנשחטה מותר לחתוך בשר ליתן לבני נח הגם ששם ליכא מי איכא מידי כיון שלישראל אסור מצד טרפה, מ"מ אחרי שמצד מי איכא מידי, יצא הדין ששחיטת ישראל מתרת בכשרה להוציא הנחתך מן אמה"ח גם לבני נח, ולכן גם בבהמה טרפה שנשחטה ע"י ישראל כיון שהשחיטה מועלת להוציא מידי אמה"ח, מועיל גם לבני נח, ולכן גם לענין ביטול ברוב כיון שהאיסור נתבטל ברוב ואותו הדבר מותר לישראל לאוכלה ממילא מוכרח הדבר שאותו הדבר יהיה מותר גם לבני נח, ולכן אמה"ח שנתבטל ברוב היתר המותר דבר זה בעצמותו לישראל בודאי יהיה מותר גם לבני נח, שזה כללא שלא מצינו בני נח חמורין מישראל, וא"כ מוכרחים אנו לומר מצד זה שגם בב"נ יש דין ביטול ברוב להתיר, וממילא גם במקום שיתערב אמה"ח עם בשר טרפה האסור לישראל מ"מ יהיו מותרים לב"נ כיון שהביטול ברוב מבטל דין אמה"ח לגבי ישראל וכבר ידענו זה שגם לב"נ יש דין ביטול ברוב דדבר המותר לישראל מותר גם לב"נ בכל גוונא

אמנם גם לולא דבר זה נראה לענ"ד שיש לומר שאימתי אנו אומרים בכל פרשה שבתורה שלישראל נאמרה ולא לבני נח רק בכל מצוות ואיסורים הנאמרים בתורה אבל בדבר שאין זה בעצמותו מצוה או איסור רק הוא כלל בתורה, בזה יש לומר שכללי התורה הוא לכל הדברים שבתורה הן בדברים אשר נוגעים לישראל והן בדברים הנוגעים לבני נח, וע"כ בענין ביטול ברוב שאיסורים מתבטלים משום דאזלינן בתר רובא, ואף שיש בזה איסור בודאי מעורב כאן מ"מ שרי מצד שאנן קיי"ל ע"י קבלת חז"ל בגדרי התורה שמה שבטל ברוב אין ע"ז שם האיסור שאם מעורב איסור ברוב היתר או במקום שאיסור והיתר לפנינו ורוב היתר ונפרש אחד מן התערובות דאמרינן כל דפריש מרובא פריש, משום שאין זה נקרא שם האיסור כיון שרוב היתר, וה"נ גילוי כלל זה יהיה גם על איסורי בני נח, שכל שנתבטל ברוב אין ע"ז שם זה של האיסור, כי דבר הכולל כולל כל דיני התורה, ולא שייך ע"ז לומר לישראל נאמרה ולא לב"נ. וקצת ראיה נלע"ד להביא מהא דאמרינן (כתובות ט"ו ע"ב), אם רוב כותים כותי לענין אם נגח תורא דידיה לתורא דידן שמתחייב בנזק שלם, דמוכחא כן בגמ' דדווקא במחצה על מחצה יש לו דין ישראל לענין זה דאמרי אייתי ראיה דלאו ישראל אנא, אבל ברוב כותים לא אמרינן כן שיהיה יכול לומר אייתי ראיה דלאו ישראל אנא, ומתחייב בנזק שלם, אם שדין רוב הוא רק לגבי ישראל, איך יכולים אנו לעשותו לכותי מטעם רוב ולהוציא ממנו ממון, הלא כל מה שאנו מחייבים אותו מצד שרובא עושה אותו לכותי, וכיון שדין זה הוא רק לישראל, היאך נחייבו ולהוציאו מכלל ישראל שיכנס בחיובים של א"י, א"ו שזהו כלל בכל התורה שאזלינן בתר רובא, ובמקום שרוב ישראל יש עליו דין ישראל ובמקום שרוב א"י יש עליו דין א"י, ואם כי יש לפקפק על ראיה זו מ"מ לענ"ד נראה שישרת הסברא מורה לנו שמוכח מזה שהוא כללא בכל התורה ודיניה שאזלינן בתר רובא, מכל הלין טעמי שהארכנו בדברינו נלענ"ד להורות להתיר למכור הריאה המוחזקת בתולעים לב"נ, ודו"ק: סימן כד

אשר השבתי לרב גדול אחד. ע"ד אשר העיר כת"ר לחדש דבר שבע"ח הגדלים במים בכלים אף שיש להם סנפיר וקשקשת אם פירשו מן הכלי אסורים

הנה יסוד סברתו הוא משום דמנ"ל דפריש אסור וע"כ משום דכלים אינם בכלל שרץ המים רק כל שפירש מן הכלי עלי הארץ מיקרי שרץ הארץ ובארץ לא מצינו היתר סנפיר וקשקשת זהו תורף דבריו, ולענ"ד א"א לומר כן חדא דהא התוס' (חולין ס"ו ע"ב ד"ה לא ס"ד), כתבו שאין סברא שיהיו כלים חמירי ביש להם סנפיר וקשקשת מימים ונחלים, ששם ביש להם סנפיר וקשקשת שרי גם אם פירש ואיך יהיו כלים חמירי בזה כיון שבאין סנפיר וקשקשת קילי, ועוד גם אם נאמר שמקולא דכלים בלא פירש אין אנו יכולים ללמוד לענין פירש, א"כ הא הגמ' מצי לאוקמי הדיוק של אותם תאכלו ביש להם סנפיר וקשקשת בימים ונחלים לענין אם פירש. ונראה לענ"ד לומר שכיון שהכתוב הוציא משם שורץ על הארץ שרץ המים, ובמים התלושים שאינם נובעים התירה התורה לגמרי ואין עליהם שם שרץ המים כלל כל שעודן כרביתייהו במים, ובעת שפירשו יש לדון ולהסתפק אם יש עליו שם שרץ המים או שרץ הארץ, ולפי מה דאיתא הגירסא בגמ' דילן (חולין ס"ז א') השרץ השורץ על הארץ לרבות יבחושין שסיננן, וא"כ משמע מזה שלאחר פרישתן ממים שהיו שם רביתייהו נקראים שרץ הארץ, וכן איתא בגמ' בלישנא דשמעתתא דרב הונא דאמר דילמא פריש ואסור משום השרץ