באר משה (דנשבסקי) א עג

מן התלושים שלא נבראו שם, וזה מותר לנו ע"פ התורה, שרצים של המים התלושים במקומם שהיינו רביתייהו וכן השרצים הנעשים על מאכלים התלושים כשלא נתפרשו במקום אחר לכו"ע, ומטעם זה מסופקים על השרצים הנעשים בבשר הבע"ח המותרים לנו לאכול אם יש לזה דין שרצים המותרים כמו הנשרץ במים התלושים או בשארי מאכלים התלושים או לא, וע"ז ריבתה התורה בקרא דואת נבלתם תשקצו שיש לדרני הבהמה דין איסור, ולכן ס"ד דרש משרשיא דטעם דרבי רחמנא לאיסור הוא משום שאין לזה לע"ע כל זמן שלא נראה למאכל אדם דין מאכלים תלושים שהתולעים שנולדו בהם אין עליהם דין איסור, וה"נ דגים בעודם מחוברים לא נקרא עליהם שם מאכל אדם וצריך להיות אסורים ג"כ דרני דכוורי כמו דרני דבשרי, וע"ז השיב ליה רבינא הכי השתא בהמה בשחיטה הוא דמשתריא ולכן כל זמן שהוא לא נשחט אין לזה דין מאכל ולכן חל עליו שם איסור תולע. והוסיף עוד לומר והני מדלא מהני בהו שחיטה, דלכאורה אפשר לומר שכמו שזה עומד להיות מאכל אדם כשתשחט הבהמה וה"נ תבטל לזה התולעים ג"כ שיהיו עם הבהמה ביחד מאכל אדם ולא יהיה ע"ז שם תולע, ע"ז אמר שבאופן זה א"א להיות השתוות דלא מהני להו שחיטה שהרי השחיטה לא יפעול עליהם דבר לפי שיש להם חיות עצמית ולכן באיסורייהו קיימן, פי' באיסור שלהם היינו איסור הבע"ח, משא"כ דגים כיון שעצם מעשה להתיר אכילה א"צ בהו רק באסיפה תליא מלתא שע"י האסיפה נקראים מאכל אדם (וכמו שמצינו שאמרו בגמ' חולין ע"ה לענין דגים מאימתי מקבלים טומאה ב"ש אומרים משיצודו) ולכן נבטלים המה לגבי הדגים שנקראים מאכל אדם כמו שהדגים מוכנים להיות מאכל אדם ע"י אסיפה, ואף לב"ה דפליג אב"ש הוא רק לענין טומאה, שחיות הדבר מבטל לטומאה של אוכלין, אבל שם אוכל הוא מונח עליו שעומד לכך ולכן יש להתולע דין תולעים המותרים כמו תולעי מים תלושין ותולעי מאכלים תלושים

והנה בתו"כ בפ' שמיני שם על הכתוב ואת נבלתם תשקצו להביא יבחושין שסיננם, והעיר הגאון מלבי"ם בביאורו התורה והמצוה אות פ"ג ע"ז שבחולין ס"ז דריש יבחושין שסיננם מקרא דכל השרץ השורץ על הארץ, ואת נבלתם להביא דרנין שבבהמה, ומבאר שם דרשת רז"ל לד' הגמ' דאת נבלתם תשקצו הוא בלתי מובן איך משכחת הבדל בין בשרם ובין נבלתם, וכי שייך גבייהו שחיטה ונבלה, פירושו שר"ל על התולעים המתילדים בדגים הטמאים שהם אסורים דדרני דכוורי הטהורים שריא ושל טמאים אסורים, ומזה הוציא דה"ה על דרני שבבהמה אסורים כיון דלא מהני להו שחיטה באיסורייהו קיימי, ופי' שנלמד מתולעי דגים טמאים דמנייהו גבלי לתולעי בהמה. ונחזי אנן לפי דבריו שעיקר הכתוב נאמר על תולעי דגים טמאים דהכתוב באמת אצל דגים טמאים נאמר, וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת ועלייהו קאי את נבלתם תשקצו, שגם התולעים אסורים, ופי' מבואר שהשמיענו הכתוב, שגם בעצמותו לא נוכל לתן עליו שם שרץ המים אחרי שאינו בפ"ע, מ"מ כיון שנתהוה מדבר אסור יש עליו שם שרץ המים, וא"כ מדוגמא זו יליף לה על דרני הבהמה כיון שנתהוה מדבר אסור והוא על הארץ יש לו דין שרץ הארץ שאסורים התולעים הנ"ל, מכל זה רואין אנו לפי דעת הגאון מלבי"ם כיון דעיקר ילפותא בא שלמדים אנו דין דרני הבהמה מן דרני דגים טמאים, וכמו שדרני דגים טמאים אין איסורן רק לישראל ולא לבני נח, ולתא דכי גבלי באיסורא גבלי הוא להביא עליו דין תולעים אסורים

עוד מצאתי הוכחה לדברינו אשר הדרני בהמה אינם אסורים מצד אמה"ח ממש רק שהוא גרם שעל ידי זה יהיה עליו איסור התולע, והוא מדברי המעדני יו"ט פ' א"ט ס"ק ט' אהא דהני כי גבלי בהתירא, והקשה ע"ז דהא מוכח בפ' ר' עקיבא דאסור לאכול חגב חי משום איסור בל תשקצו וה"ה לדג דודאי רלא שנא וא"כ אכתי באיסורא קא גביל, ולפי מש"כ בד"ח בפ' מי שמתו (בס"ק פ"ד) דאיסור בל תשקצו לענין דברים המאוסים אינה אלא אסמכתא לא קשה ולא מידי, עכ"ד. וא"כ מוכח מדבריהם הנ"ל שהגאון בעל המעדני יו"ט פי' דברי הגמ' כמו שכתבנו שכיון שנעשה באיסור היינו שהתולע בעת שהיה הדבר אסור יש לו דין תולע איסור, שאם היה מפרש כמו שפי' הר"א והפרמ"ג שהוא מטעם שיש לו דין אמה"ח א"כ מה הקשה מהא שבדגים יש עלינו איסור בל תשקצו בעודו חי הא ידוע שבדגים כל שנחתך בעודו חי אותו אבר הנחתך שאין חי אין עליו איסור כלל וגם אין בו בל תשקצו וכש"כ כשמת הדג אח"כ, וא"כ מה איסור יהיה מזה על התולע, אלא הדבר מבואר שדעתו הוא כמו שכתבנו שכל שנברא בעוד הדבר הזה היה אסור אין עליו שם מאכל ולא חשיב נבטל להמאכל שלא יהיה עליו איסור מהתולע, וע"כ שפיר הקשה מהא שגם בדגים יש איסור בל תשקצו, וכיון שנברא בעוד שהיה אסור ממילא יהיה אסור התולע מדין איסורו של התולע בעצמו, וא"כ מכל זה מוכח שפיר אשר התולעים האלו אינם בעצמותם באיסור אמה"ח רק אסורים מדין איסור השרץ ואינם אסורים רק לישראל ולא לב"נ

גם בעיקר הכלל אשר נסתפק הפמ"ג (בסי' ס"ב) אם יש לבני נח באיסורים שלהם דין ביטול ברוב משום כיון דמקור הדין הוא מן אחרי רבים להטות וא"כ הוא לישראל נאמרה ולא לבני נח. והנה בעיקר הילוך אחרי הרוב שלא ע"י התערובות דהגמ' יליף בחולין מן מכה אביו ואמו דילמא לאו אביו, וא"כ בהא שמצינו שהתורה אסרה לבני נח אשת אביו אליבא דר"ע בקרא דעל כן יעזוב, ואיתא בגמ' שם דמחייבינן ליה על אשת אביו וכן בפרש"י שם לחייבו על אשת אביו והיינו חיוב מיתה דאזהרתן זהו מיתתן והאיך מחייבינן ליה דילמא לאו אביו הוא, והלא אצל בני נח שכיח זה החשד יותר א"ו דאזלינן בתר רובא משום דרוב בעילות אחר הבעל, וזה דוחק לומר שלפי שעבר על עבירה של אשת אביו המסופק לו ג"כ מחייבינן ליה קטלא, ועוד אם נימא שאין הולכין אחר הרוב א"כ אליבא דמאן דאמר אביו דקרא הוא אחות אביו א"כ יאסר ב"נ לשא אשה שמא היא אחות אביו, א"ו דמחזקינן לאביו שהוא בעל אמו מפני שרוב בעילות אחר הבעל וע"כ לא חיישינן לאחר שמא הוא אביו וא"כ מוכח דאזלינן בתר רובא גם בבני נח

עוד יש להביא ראיה ממה שמקריבין קרבן לבני נח דילמא בעל מום הוא מבפנים או טרפה הוא דהא אסורים לבני נח וכדאמר הגמ' בע"ז דטרפה אסורה לבני נח להקריב משום מלחיות זרע, ולמה מקריבין מהם קרבן במזבח דילמא טרפה היא מבפנים אלא ע"כ דאזלינן בתר רובא. מיהו בזה יש לומר ע"פ יסוד הסברא של הגאון חו"ד שביאר יסוד דינו של הרמב"ם שסובר שספק דאורייתא לקולא מפני שאנו אומרים שמה שהוזכר בתורה לאיסור כגון חלב וחזיר וכדומה אמרינן ודאי חלב הוא דלא יאכל הא ספק חלב יאכל וכמו דאמר הגמ' בסוטה הבשר אשר יגע בכל טמא ודאי טמא הוא דלא יאכל. וה"נ נימא בהא דכתוב בתורה לגבי בני נח ע"כ יעזוב איש את אביו דדרשינן זה לאיסורא עליהם על אחות אביו, ודאי אביו היינו אחות אביו ודאי הוא דיעזוב אבל ספק לא יעזוב ולכן אין צריך לחוש על אשה דעלמא שמא אחות אביו היא, אבל הא קשיא על חיובא דאשת אביו אליבא דר"ע למה מחייבינן ליה מיתה דילמא לאו אביו הוא, אך א"ל דבהאי רובא דליתא קמן דאזלינן בתריה הוא מצד הסברא ובזה אין אנו למדים מקרא דאחרי רבים להטות דזהו דוקא על רובא דאיתא קמן, אבל ברובא דליתא קמן מה שאנו דנין סתם אדם שהוא שלם כרוב אנשים, מוכחינן מצד לימוד שמלמדנו