באר משה (דנשבסקי) א עב

ספק שמא נפלה רק אמתניה, ולענ"ד נראה לומר שבמקום שנפולה אסור בודאי ואין מועיל לה בדיקה אז בספק ג"כ אסור וכמו שכ' כיון שנפולה זו אסורה מהלכה לממ"ס חשיב זה ודאי וספיקא בזה חשוב רק ספק אחד ואסור, ובזה מיירי הגמ' בהנהו דגנבי גנבי, משא"כ במקום ששהתה מעל"ע או עמדה שבמשנה נאמר עליה לשון כשירה כדאיתא (בדף נ"ו), דרסה או טרפה בכותל או שריצצתה בהמה ושהתה מעל"ע כשרה, אך בברייתא הוסיפו לומר שצריך בדיקה, וא"כ צ"ע מדוע נאמר עליה לשון כשרה, ונראה שכוונת המשנה שאין עליה דין נפולה רק חששות יש עליה לענין שצריך בדיקה, וא"כ ממילא לא מיקרי ודאי איסור רק ספק איסור ובהצטרפות עוד ספק תהיה מותר ולכן בזה יש לומר כדעת הראשונה של הרוקח שבזה בספק אם נפלה על מתניה שרי דזה יהיה שפיר ספק ספיקא. ועכ"פ בנ"ד שעמדה והולכת רק צולעה קצת והצליעה היא מקודם באופן זה מלתא דפשיטא לענ"ד לכל הפוסקים שבמקום שיש עוד ספק שמא אולי מה שנפל עליה היה למטה מן אגפיים מקום שפסיקת החוט שם אין פוסל, כשרה לכו"ע מטעם ס"ס ואין לחוש מטעם ספק חסרון ידיעה שאפשר לברר ע"י בדיקה, חדא דיש הרבה פוסקים דס"ל שבמקום ס"ס אין צריך לברר אפילו היכא דאיכא לברורי, ובפרט שיש לצרף כל דעות הראשונים שהובא לעיל בדברינו המקילים בזה והבה"ג הוא ממנינם שכל דבריו דברי קבלה שלדידהו אין צריך לצירוף הס"ס, ולדעת המחמירים יש להקל מטעם ס"ס, ולכן יש להקל בזה וכנ"ל

והואיל ואתא לידן האי דינא והובא בדברינו לעיל קושית הרמב"ן שהקשה על מאן דפסק כרב דעקרה רגליה להלך מהני אע"פ שלא הלכה, ועיקר הקושיא הוא ממה שמצינו שחוששין לפסיקת החוט גם במקום שהולכת וגוררת רגליה וזה יגרום לה הפסיקת החוט רק משום דשגרונא שכיח יותר, וא"כ היאך מתירין בעקרה רגליה להלך וכמו שהבאנו לעיל, ונראה לענ"ד לומר שאפשר כל היכא שבא המקרה שלא ע"י נפילה בזה שפיר גם בפסיקת החוט תוכל להלך קצת רק שגוררת רגליה, ואולי יכול להיות שגם לפעמים תוכל לילך בטוב גם שנפסק החוט השדרה, אך במקום שבא ע"י נפילה אם אירע לה דבר המטריף שבא ע"י נפילתה גדול חוזק הכאב אשר א"א לה להלך כלל אף מעט ולכן גם עקרה רגליה לילך מועיל להוציא מידי נפולה, ואה"נ שבמהלך איזה ימים אם תלך ותגרור רגליה נחוש לחוט השדרה, אך תומ"י אחרי נפילתה אם שהיה לה פסיקת החוט לא היתה יכולה לילך כלל ושגם לעקור רגליה לא היה ביכולתה, ואפשר שנאמר כמו שמצינו פלוגתא בגמ' רב יימר ורבינא, דרבינא סבר בהא דמשגרא כרעה בתרייתא דחיישינן לדילמא איפסיק חוט השדרה וסברתו דזה שכיח שיבא ע"י פסיקת החוט כמו ע"י שגרונא ולכן חייש מספיקא, ורב יימר סבר והכי פסקינן הלכתא דשגרונא שכיח יותר לגבי חוט השדרה שיהיה נפסק, ונאמר שזה הוא שלא ע"י נפילה, אבל כשידעינן שנפלה שכיח יותר שתבוא זו הסיבה שאינה יכולה לילך בטוב מסיבת כאב הנפילה ולא מסיבת פסיקת החוט ולכן אין חוששין לפסיקת החוט, ותדע שלרב דאמר עקרה רגליה להלך אע"פ שלא הלכה ומשמע סתמא בכל גוונא אע"פ שאין יכולה אח"כ לילך, הכי יחלוק במציאות שנאמר שרב סבר שא"א לה לעקור רגליה כשהחוט נפסק ורבינא פליג בזה, וכן פשיטות הגמ' שלא כן הוא שאפשר שיבוא הא דמשגרן כרעא בתרייתא ע"י פסיקת החוט והרי יכולה לעקור רגליה אלא שאינה יכולה לילך בטוב, רק משגרן כרעא בתרייתא ובדיקותא היה כרבינא, ורק סתמא דגמ' פסק כרב יימר משום דשגרונא שכיח יותר, אלא שצ"ל שטעמא דרב שאין צריך לחוש לפסיקת החוט משום דשכיח שתבא מה שאינה יכולה לילך מחמת כאב הנפילה ואין צריך לחוש לפסיקת החוט, זהו הנראה לענ"ד בכל זה: סימן כג

ע"ד המבואר בס' ראש אפרים (בסי' ל"ו) בפרי תבואה סעיף ס"א שריאה שיש בה תולעים באופן שבהמה כשרה אם נמצאו ב' ג' תולעים שאסור לאכול הריאה וכן לא ימכרנה לא"י מפני שהתולעים אסורים מצד אמה"ח וכן הביא שם בשם ס' כנה"ג שהתולעים אסורים מצד אמה"ח וכן הביא שם בשם פרמ"ג במשבצות (בסי' פ"ד)

ולענ"ד יש לדון בזה, אם התולעים האלו אסורים לבני נח מטעם אמה"ח והוא, שאם לפי דבריהם שאיסור התולעים דאמרינן בהו בחולין ס"ז ע"ב דרני דבשרא אסירי דכוורי שרי, ומפרש הגמ' משום דהני באיסורייהו קיימן, והנה איתא בגמ' בזה"ל דפריך רב משרשיא לרבינא מ"ש מהא דאמרינן ואת נבלתם תשקצו לרבות את הדרנים שבבהמה א"ל הכי השתא בהמה בשחיטה הוא דמשתריא והני מדלא קמהניא להו שחיטה באיסורייהו קיימן, ואם הכוונה באיסור אמה"ח ממש, א"כ למה להגמ' להאריך בתירוצא בחילוק שבין דרני דכוורי לדרני דבשרא לשנויי לרב משרשיא אהא דפריך מקרא דואת נבלתם תשקצו לרבות הדרנים שבבהמה, הו"ל להגמ' למימר התם אסירי מחמת אבר מן החי וממילא ידוע לכל הדין שבדגים אין איסור אמה"ח, ולמה להגמ' להוסיף אבל בדגים באסיפה בעלמא משתרי

ועוד קשה לענ"ד הא רב משרשיא כדפריך לרבינא מ"ש מהא דתניא ואת נבלתם תשקצו לרבות דרנים שבבהמה ע"כ סבר שאין הטעם ברבוי הכתוב מטעם אמה"ח, וע"כ לדידיה הטעם משום דרבי רחמנא ביה איסור מצד עצמות התולעים כמו כל הבע"ח דאסירי, ואמה"ח אין בו, וא"כ לפי הס"ד של רב משרשיא אין בו איסור לבני נח, והא דרבינא משני לי' וקאמר ליה הכי השתא כו' משמע שרק תירוצא משני ליה על קושייתו מ"ש מהא דרבי רחמנא מואת נבלתם לדרנין שבבהמה היינו שתולעי הדגים אין דומה לדרני דבשרא, אבל בעצם הדין של תולעי הבהמה אין חילוק בזה בין מה דסבר רב משרשיא למאי דאסר ליה רבינא

עוד יש לדקדק אם נאמר שטעם האיסור הוא משום אמה"ח הוא, הא מדמצרכינן קרא לאיסורא של דרנים שבבהמה, ע"כ מצד הסברא לחודא לולא הקרא לא היינו חושבין זה לאמה"ח, ואיך שיהיה מאיזה טעם שהיינו אומרים עליו שזה לא נחשב כאמה"ח, רק כל האיסור בא עליו מדאשכחינן שהכתוב אסרה מריבויא דואת נבלתם תשקצו, וא"כ נשארה לנו הקושיא על תירוצא דרבינא מנ"ל למימר שטעם הכתוב דרבי לאיסור הוא מטעם אמה"ח, דילמא באמת איסור אמה"ח אין בו כמו שהיינו סוברים לולא הכתוב שמרבה לאיסורא על דרנים שבבהמה והריבוי הוא רק שדין תולעים עליו כמו שאסרה התוה"ק תולעי המים או תולעי הארץ וכדומה וממילא יהיה דרני דכוורי ג"כ באיסורא כמו דרנין דבבהמה, ולבד זה עיקר הדבר, שנאמר שטעם האיסור הוא רק משום אמה"ח לחודא וממילא גם לבני נח אסור, הא כל הפרשה כולה נאמרה מדין סוגי הברואים הזוחלים שיש עליהם עצם איסור כמו חגבים האסורים ושארי שרצים ורמשים, ועצם האיסור הוא רק לישראל ולא לבני נח והיאך יצא ריבוי הקרא דואת נבלתם תשקצו מגדר כל הפרשה ויהיה לרבות בו דין אמה"ח שיהיה גם לבני נח אסור

מכל זה נראה לענ"ד אשר האמת יורה דרכו אשר עצם ענין האיסורא של תולעי הבהמה שיש עליהם דין איסור שרצים האסורים וכמו דרבי רחמנא יבחושין שסיננן וכדומה, והענין נבאר זה ביתר ביאור. הנה מצינו שהתורה אסרה שרצי המים המחוברים, שרצי הארץ, שרצי המחובר לקרקע השרצים שנשרצו בתלוש כשהולכין על דבר אחר