באר משה (דנשבסקי) א עא

כרבינא, וא"כ איך שיהיה בין לגי' דילן בדברי בה"ג ובין לגירסת הרמב"ן מוכח לדעת בה"ג בצולעה מקודם דשרי

ולכל הפוסקים שפסקו להא דרב דעקרה רגליה להלך אע"פ שלא הלכה, כבר כתבנו לעיל שלדידהו ודאי דשרי בהיתה צולעה מקודם. והנה הבעל העיטור פסק כן וכן הרא"ש בפסקיו הביא ג"כ להלכה מימרא דרב הנ"ל, וכן הרוקח בסי' שפ"ז פסק ג"כ להא דעקרה רגליה להלך וכן מובא בסמ"ק להלכה וכן הביא הכל בו בשם ר"י ויעויין במהר"י קולין (סי' ס"א) שפוסק ג"כ להלכה להא דעקרה רגליה להלך, אך כתב שבמקום שיש ריעותא שאין הולכת בטוב אין מועיל עקירת רגליה להלך אבל במקום שאין ריעותא סמכינן אהא דעקרה רגליה להלך ואין אנו חוששין שמא היא גוררת רגליה, וא"כ לדידהו מלתא דפשיטא במקום שהיתה צולעת מקודם ואין לנו ריעותא דיש להכשיר דהא יש לומר שמחמת הנפילה כמו שהיא עוקרת רגליה להלך היתה מהלכת הילוך יפה, אך מחמת שהיתה צולעה מקודם הולכת צולעה כקודם, וגם הטור פסק להקל בעקרה רגלי' להלך, וכן היש"ש בפרק א"ט (סי' ס"ה) הכריע ג"כ להלכה כדעת הפוסקים לסמוך אהא דעקרה רגליה להלך וכהכרעת מהרי"ק להקל במקום שאין ריעותא, רק למעשה חושש להחמיר לדעת הרי"ף והרמב"ן והרשב"א שלא סמכו אהאי דינא בעקרה רגליה להלך

אמנם במקום שהיא צולעה מקודם ובאותו ההילוך שהיה לה קודם הנפילה כן הולכת אחר הנפילה בלי שום גירעון, לא ברירא לן האי דינא אם לשיטת הרי"ף והרמב"ן והרמב"ם שהשמיטו הא דעקרה רגליה להלך אם צולעה מקודם ואח"כ, אם אסורה או לא, דיש לומר שמה שהשמיטו דין זה הוא רק מצד שמא יש ריעותא שא"א לה להלך ומצריכים בדיקה ע"ז לברר הדבר אם יכולה להלך, ומטעם זה השמיטו דין זה, אבל כשהולכת הילוך רק שצולעת כמו שהיתה מקודם הנפילה יש לומר שסמכינן על זה ואין אנו חוששים לא לריסוק איברים ולא לחוט השדרה כיון שאין מה לברר עוד, ובזה הכל יודו ד' מהרש"ל ומהרי"ק שבמקום שאין ריעותא סמכינן על ההילוך שאינו יפה ג"כ

והרמב"ן בחידושיו הקשה כיון דחזינן שאפשר לה להלך הליכה שאינה יפה ע"י פסיקת חוט השדרה, וא"כ איך אפשר לסמוך על עקרה רגליה להלך דילמא איפסיק חוט השדרה ע"י הנפילה כן הקשה על האי דינא דעקרה רגליה, וכתב שמטעם זה השמיט הרי"ף להאי דינא דעקרה רגליה, והרמב"ן דקדק שם בדבריו בעצמו ע"פ קושיתו זו היאך סומכין על הילוך יפה הא אפשר שיקרעו בה הדקין או הכרס ומהלכת כדרכה, וכתב ע"ז כיון שמהלכת כדרכה בחזקת בריאה היא עכ"ד. ומעתה נוכל לומר שחששא של הרמב"ן וסיעתו באינה מהלכת הילוך יפה הוא רק משום דלא ידעינן אם חזרה לבריאותה שנוכל ליתן לה שם בריאה מנפילתה, אבל במקום שהיתה צולעה מקודם נפילתה וחזרה במצב הילוכה כמו שהיתה מקודם נפילתה נוכל לומר שזה מיקרי חזרה לבריאותה, ולכן כיון שדעת הרבה פוסקים מגדולי הראשונים להקל בבירור לזה שאנו דנין בהיתה צולעה מקודם היינו ע"פ שעקרה רגליה והמהרש"ל הכריע להלכה כשיטתם, ואם כי למעשה חשש גם לדעת המחמירים שלא הביאו להלכה הא דעקרה רגליה להלך, אך בנידון דידן שכתבנו שאפשר שגם המחמירים מודים להקל בזה נוכל לסמוך להקל

והנה עובדא בא לפני שנשאלתי על עוף שנפל עליה חתיכת עץ והובאה לפני והלכה בטוב רק על רגל אחת היתה צולעת קצת, והשואלת אמרה שמקודם מעשה זו הלכה ג"כ באופן זה שהיתה צולעת קצת ברגל אחד ובלי שינוי הליכתה ממה שהיה מקודם, והנה לבד מש"כ והראיתי בע"ה פנים מסבירות להקל במקום שהיתה צולעת מקודם והולכת אח"כ כמו שהי' מקודם, יש כאן צירוף להקל גם לדעת המחמירים, והוא שמד' הרשב"א בתורת הבית הארוך (דף מ"ז א'), וכן בחידושיו מוכיחים דבריו שכל החשש בצולעה הוא רק לחוט השדרה אבל זולת זה כיון שהולכת ועוקרת רגליה יצאת מחשש ריסוק איברים, וז"ל הרשב"א בתורת הבית הנ"ל אהא שכתב שהרב אלפסי ובספר הת' ובתוס' רבינו הצרפתים פסקו דוקא כשעמדה, והרמב"ן נתן טעם לדבר דעקרה רגליה אין מוציא מידי חשש פסיקת חוט השדרה עד שתהלך כדרכה עכ"ל, וע"כ בנפל על גבי עוף דבר קשה כמו אבן או עץ יהיה חילוק אם נפל במקום שיש שם פסיקת חוט השדרה להטריפה יש לחוש לזה במקום שהולכת ואין הולכת הילוך יפה, אבל אם נפל למטה מהאגפים אין שום חשש אף לדעת המחמירים, אחרי שכל החשש הוא רק משום חוט השדרה, ובמקום שנפל עליה אין פוסל שם פסיקת החוט, ואם הוא ספק אם הדבר קשה נפל במקום שפוסל פסיקת החוט או לא, נראה לענ"ד שיש להקל, דהא יש כאן ספק ספיקא שמא לא נפל עליה במקום שפוסל פסיקת החוט, ואם נפל עליה שם במקום שפוסל פסיקת החוט שמא לא נפסק החוט, והרי זה דומה לספק על ספק לא על שמועיל ס"ס כזה גם שאין מתהפך משום שזה צריך להתחיל, דהא מה שאנו באים לחוש הוא מצד שמא נפל במקום ששם פסיקת החוט טרפה וא"כ צריך לדעת מקודם אם נפל שם עליה, וכמש"כ הש"ך בכללי ס"ס (ס"ק ט"ו)

והנה מצאתי ברוקח (סי' שפ"ז) לענין נפולה שהדין הוא שאם נפלה אמתניה מותרת ואם נפלה על גבה או על צלעותיה אסורה, ואם הדבר ספק כגון שידעינן שנפלה ולא ידעינן איך נפלה אם אמתניה או על מקום שאוסר כתב הרוקח שמותר מטעם ספק ספיקא, אך מביא שם דעת המחמירים בזה ומביאים ראיה לדבריהם מהא דהניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה מותרת משום דאמדה נפשה, משמע דלולא זה היה אסור גם שלא ידעינן איך נפלה עכ"ד. ומעתה לדעתו הראשונה שמותר מטעם ס"ס ראיה ברורה לדברינו בנ"ד שכתבנו שיש להתיר מטעם ס"ס, אמנם לדעת המחמירין שם בספק אם על מתניה נפלה, צריך להבין באמת טעמא מאי מחמרינן הא יש כאן ס"ס מעליא שמא נפלה על מתניה ושמא לא נתרסקו איבריה בנפילתה, ונראה לומר הטעם משום דנפולה אין נחשב לספק שיצטרף לס"ס רק נחשב כאיסור ודאי שכך היא הלכה למשה מסיני שנפולה אסורה ולכן ספק נפולה לא מיקרי זה ס"ס רק ספק אחד וכמו שאנו חוששים לספק דרוסה, וזה הוא ג"כ הטעם של הסוברים שגם ודאי דרוסה יש לה בדיקה ואפ"ה מחמרינן בספק דרוסה ולא חשבינן זה לס"ס שמא לא נדרסה ואם נדרסה שמא לא נאסרה דהא יש בדיקה לה, וע"כ צריך לומר כיון דנאמרה הלמ"מ על דרוסה בטרפות נחשבת זה כודאי איסור, ומעתה נאמר אשר זהו רק במקום שיש עליה חשש נפולה, ולכן גם ספק אסור ולא נחשב ספק ספיקא, משא"כ במקום שאין שם חשש נפולה לריסוק איברים רק חשש פסיקת החוט הוה זה לנו ככל הספיקות ובהצטרף עוד ספק שמא לא נפל עליה במקום שיש חשש פסיקת החוט לאיסור הוה זה ספק ספיקא גם לדעת המחמירין ברוקח בספיקא דנפולה בספק אם נפלה על צלעותיה או על מתניה שכאן בחשש פסיקת החוט הוה שפיר ספק ספיקא, **(ודעת הראשונה ברוקח שמקיל בספק זה פן נפלה על מתניה משום דיש לחלק מספק דרוסה, משום דדרוסה ודאית היא מבורר לאיסור עד שתיבדק ואין אופן שתהיה מותרת בלא בדיקה משא"כ נפולה אפשר יהיה לה היתר כשתלך ולכן סובר הרוקח שנחשב לספק:)** ובעיקר הפלוגתא שבשתי הדעות שהובא ברוקח הכריע הפר"ח (בסי' נ"ח ס"ק כ"ד) כדעת המחמירים, מהא דאיתא בגמ' כשהחזירו הגנבים שלא מחמת תשובה רק מחמת יראה אסור הגם שהדבר