באר משה (דנשבסקי) א ע

שהרשב"א כתב וז"ל, כתבו התוספות דאשת ישראל שאמרה לבעלה טמאה אני לך ואמר לה בעלה שמאמינה איהו נמי שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ואסורה לו לעולם ואפילו אם תחזור ותאמר באונס הוה ע"כ, ומדלא מהני חזרה וגם כתב לשון אסורה לעולם משמע שהוא מדינא וחשבינן זה כאיסור גמור מה שמאמינה, **(מיהו יש לומר דאימתי אסור מדינא היכא שמאמינה, משום דבאמת יש כאן שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא שהרי אמרה שאסורה, רק שחז"ל עקרו לזה מטעם שלא תהא עיניה נותנת באחרים וכיון שהוא האמינה ממילא איסורה שאסרה מדינא)** א"כ יראה שהרשב"א למסקנא דמילתא החליט דמדינא אסור הא דמאמינה, וא"כ י"ל ששם במיוחסות שכ' שהוא רק לצאת ידי שמים כתב זה לסניף לשארי הטעמים ולדינא דעתו נוטה כשיטת התוס' והרמב"ם שמדינא אסור היכא שמאמינה, וע"כ פסק (בסי' קי"ח) שאסור מדינא

היוצא מכל האמור שעיקר ענין נאמנות יש בזה ספק אם הוא מדינא או רק חומרא ודעת הרשב"א נוטה יותר שהוא מדינא, אך מ"מ מסתברא שהוא רק כאיסור דרבנן ולא חמור בזה כשל תורה, וא"כ היכא שיש ספק בעצם הדבר שגם אם נאמין לו כפי מה שאומר הנער הא"י שראה שנשך הזאב לא אמר שראה שדרסה ביד ובשן אין דרוסה וא"כ הוה זה רק חשש ספק ובספיקא אזלינן בזה לקולא, ובפרט שיש לצרף דעת מהרי"ק שסובר שבעינן שיהיה נאמן לכל דבר וא"כ הוה זה ספק ספיקא, ולכן אין להחמיר ולאסור העז, דזה עדיפא מספיקא דרבנן שאזלינן לקולא, וכעין זה כתב רבינו הרמ"א בתשובה מפורש (בסי' י"א), והוכיח מתשובת מהר"ם שעד אחד בכיעור אפילו אי מהימן ליה שרי, ודוקא בעד טומאה אי מהימן ליה אסור, והוא כמוש"כ שבמקום ספיקא לא אסרינן מטעם מהימן ליה, כן נראה לענ"ד. סימן כב ע"ד עובדא דאתא לקמאי והענין יבוא מתוך תשובה זו בע"ה

בהא דאיתא ביו"ד (סי' נ"ח סעיף ו') לענין נפולה שהלכה אין צריכה בדיקה דווקא כשהלכה הילוך יפה אבל הלכה והיא צולעה צריכה בדיקה, איך יהיה הדין אם היתה צולעה קודם הנפילה ועתה אחרי נפילתה הולכת צולעה כמו שהלכה מקודם, והספק בזה אם נאמר כיון שבאמת הולכת היא כמו שהיתה הולכת קודם הנפילה א"כ אין כאן שום ריעותא מה שהיא צולעה, ובאמת נאמר שאף הילוך כזה יש בו להוציא מידי חשש ריסוק איברים מהנפילה, ומה שכשהיא צולעה ע"י הנפילה אסורה הוא מטעם ריעותא שצולעה ע"י הנפילה, או שכל זמן שאין לנו הילוך יפה אין לנו במה להוציאה מידי חשש הנפילה, וגם כשאין לנו ריעותא ממה שהיא צולעה מ"מ אין לנו במה לברר להוציאה מידי החשש של נפולה

ונראה לענ"ד שדין זה תלוי באשלי רברבי במחלוקת הראשונים, בהא דאיתא בחולין (דף נ"א ע"ב) אמר ר' ירמיה בר אחא אמר רב (ולגי' הרא"ש אמר רב הונא בר יהודה אחר רב ששת אמר ר' ירמיה אמר רב), פשטה ידה לעמוד אע"פ שלא עמדה עקרה רגליה להלך אע"פ שלא הלכה, אי קיי"ל הכי, ולכל הראשונים שפסקו דקיי"ל כמימרא דרב וכאשר נבאר בסמוך דעת הסוברים כן, א"כ לא מיבעיא אם נאמר שלשיטה זו גם צולעה שרי שהרי יש כאן עקירה לרגליה להלך, אלא אפילו אם נאמר שכל שחזינן שהיא צולעה אסור מפני שיש בה ריעותא, מ"מ כל כמה דלא חזינן שהי צולעה לא חיישינן לה וסומכין על עקירת רגליה להלך ושרינן בזה ומחשבינן זה לבירור להוציא מידי חשש נפילה, א"כ כשהיתה צולעה מקודם ועתה הולכת כמו קודם הנפילה אמרינן נמי שבזה שעוקרת רגליה להלך יצאת מידי נפילה ומה שהיא צולעה הוא מפני שהיתה מקודם הנפילה צולעה. אמנם לדעת החולקים וסוברים דלמסקנא לא קיי"ל כהא דרב בעקרה רגליה להלך, יש לומר לפ"ז דאנן לדינא בעינן בירור גמור להוציא מידי נפולה, והבירור הוא דוקא כשהולכת הילוך יפה ולכן גם שאין כאן ריעותא מ"מ אסורה בהיתה צולעה

והנה הרמב"ן בחידושיו לחולין כתב מה שהשמיט הרי"ף מימרא דרב עקרה רגליה להלך אע"פ שלא הלכה, הוא משום הלשון שאיתא בנוסחאות והלכתא עמדה צריכה בדיקה הלכה אפילו בדיקה לא צריכה ולא סיימו בה הא דעקרה רגליה להלך, וזה מסתייע ממעשה דאימרתא דבי רב חביבא דאע"ג דאשתכח דהוה פסיק חוט השדרה דילה מ"מ הוות מהלכת ועוקרת יד ורגל כו' יעוש"ה בדבריו בזה, ואח"כ הביא שבעל ה"ג ז"ל כתב עמדה כו' והלכה ולא הזכיר ננערה לעמוד ועקרה יד ורגל להלך, ואח"כ הביא שבה"ג גורם באימרתא דבי ר' חביבא דנפלה מאיגרא לארעא והוה שגרא כרעא כו' ואע"ג דאשתכח כרב יימר (הוא שלא נפסק חוט השדרה) הלכתא כרבינא חוט השדרה שכיח שגרונא לא שכיח

והנה מש"כ הרמב"ן שה"ג השמיט להא דעקרה רגליה להלך, הבעל העיטור הביא מפורש שבה"ג פסק להא דר"י אמר רב עקרה רגליה להלך, וכן הובא בהרא"ש וכן מצאתי בהאשכול להרב ר"א אב"ד חתנו של הראב"ד שהביא ג"כ בשם בה"ג שהוא פסק להא דעקרה רגליה להלך, הגם שבבה"ג שלפנינו לא נמצא הא דעקרה רגליה להלך ואיתא כמו שכתב הרמב"ן, מ"מ נראה שהושמט בבה"ג שהיה לפני הרמב"ן מימרא זו מד' בה"ג וכן הושמט באותו ס' בה"ג שלפנינו, דבעל העיטור והאשכול שהמה קדמאי טובא מהרמב"ן ודברי בה"ג שגור בספרם תמיד ודאי בקיאי טפי בספר בה"ג, והבה"ג שהיה לפניהם עליו יש לסמוך ביותר, ואף לגי' הרמב"ן בד' בה"ג מ"מ מוכח לדינא שלד' בה"ג בהיתה צולעה מקודם נפילה שרי, והוא שהרמב"ן הביא שגי' בה"ג בהאי אימרתא דבי רב חביבא [בהרמב"ן ובבה"ג איתא בי רחבוניא] דנפלה מאיגרא לארעא, ומסיים ואע"ג דאשתכח כרב יימר הלכתא כרבינא מ"ט חוט השדרה שכיח שגרונא לא שכיח, ובבה"ג שלפנינו איתא ג"כ צע' דההיא אימרתא כו' דנפלה מאיגרא, אך בסוף איתא כמו שבגמ' דילן ואע"ג דאשתכח כרבינא הלכתא כרב יימר מ"ט חוט השדרה לא שכיח שגרונא שכיח, ומעתה ממ"נ לא מיבעיא לגי' דילן בבה"ג שלמסקנא גם בהיתה צולעה מחמת הנפילה שרי מ"ט דשגרונא שכיח ולחוט השדרה לא חיישינן, א"כ מוכח להדיא דעת בעה"ג שגם בהליכת צולעה יצאה מחששא דנפולה ולחוט השדרה לא חיישינן מפני ששגרונא שכיח יותר, אלא גם לגירסת הרמב"ן בד' בה"ג דגריס שם דהלכתא כרבינא מפני שחוט השדרה שכיח מוכח גם שצולעה מקודם שרי, שהרי מוכח שמה שרבינא אוסר והלכתא כוותיה הוא מצד הריעותא שהיתה גוררת רגליה אמרינן שחוט השדרה יותר שכיח בה משגרונא, אבל אם היה שגרונא שכיח יותר מחוט השדרה לא היינו חוששים לפסיקת החוט השדרה גם בה שהיתה נפולה, רק משום כיון שהיא נפולה ושגרא כרעה אמרינן ששכיח בה יותר שיהיה זה ע"י פסיקת החוט יותר משגרונא, ואם כן במקום שהיא צולעה מקודם שאז לא היה מקום לחוש לפסיקת החוט וא"כ אין כאן ריעותא שנאמר בה שחוט השדרה יותר שכיח לגרום מה שהיא, צולעה שהרי היתה צולעה מקודם הנפילה ודאי דשרי גם לרבינא, ולפי הגירסא שבבה"ג לפסוק