באר משה (דנשבסקי) א סט

וא"כ לפ"ז אין שייך לומר זה רק במקום שהא דנאמן להבע"ד הוא מפני שידוע לו שהוא איש נאמן וכנים דבריו ולא משני בדיבורו, אבל בכותי שחזקתו משקר וגם הישראל שמאמין לדבריו אין זה מפני שקים ליה בגויה ונבדק לו בכמה דברים פרטים שהוא איש אמת דלא משנה בדיבורו, רק שבדבר זה שאמר לו נתן לבו אמנה לדברי הכותי ולכך הוא מהימן ליה, בהא נראה ומסתברא שיש לב"ד לומר להבע"ד טועה אתה בזה שאתה מאמין להכותי כי הכותי יכול להיות שמשקר וע"כ אין אתה צריך לחוש לדבריו לאסור את הדבר שהוחזק עד עתה בהיתר, ובאמת כן מורה לשון הגמ' דקאמר שם דלרבא הכי קאמר מי מהימן לך כבי תרי שפירושו שהאי גברא המעיד לך נבדק לך שנאמן הוא, ואם כשיטת הרשב"א שבמקום שמהימן ליה בהא מלתא אסור הגם שהמעיד אינו איש נאמן בכל דבריו, א"כ הכי הו"ל להגמ' לומר אי מהימנא לך הא מלתא זיל תפקה

ובאמת באה"ע (סי' קט"ז סעיף ז') הביא שם הרמ"א הא דבעינן שיהיה מאמין לו גם בשאר דברים והוא מד' מהרי"ק בשורש פ"ב, ועיינתי בד' מהרי"ק וראיתי שהביא שם דברי הרשב"א שכתב שם וז"ל, ועל הפירוש אי מהימן לך כבי תרי אי מהימן אצלו בכל כשנים שאין משקר יפה דברת ודברים של טעם דאלה"כ הו"ל למימר אי מהימן לך דעבדא איסורא, והמהרי"ק האריך שם והכריע כן דבעינן שיהיה נאמן בכל מילי וכמוש"כ

אך צ"ע שלפ"ז סתרי דברי הרשב"א אהדדי שהרי (בסי' קי"ח) שהובא לעיל בדברינו פסק שאסור גם היכא שמהימן ליה הכותי הגם שחזקתו הוא שמשקר והנה מצאתי שכבר הקשה קושיא זו הגאון בעל בית מאיר בתשובתו המובאה בס' תשובת הגאון רע"א (בסי' ק') והכריע דהרשב"א לא סבר כמו שהביא המהרי"ק בשמו, והוכיח כן ממשמעות דברי הרשב"א אלף רל"ז ומסי' קי"ח הנ"ל, אך הגאון רעק"א שם (בסי' ק"א) כתב שם שדברי מהרי"ק שהביא בשם הרשב"א המה במיוחסות (סי' קל"ג) ודברי הרשב"א שבסי' אלף רל"ז ניכרים שקיצור הוא מהתשובה הנ"ל שבמיוחסות, ועל תשובת הרשב"א (שבסי' קי"ח) כתב דמיירי היכא שמכיר את הנכרי שנאמן הוא בכל הדברים, עוד כתב שם הגרעק"א שהרשב"א לא סמך למעשה על היתירא היכא שנאמן לו בהא ואין נאמן בכל דבר ולא כתב רק לצד היתר יעוש"ה בדבריו שהאריך שם

ולכאורה נראה לענ"ד להוכיח מדברי הרשב"א והר"ן שסוברים דהיכא שנאמן לו בזה שמעיד חוששין לדבריו גם שאין נאמן לו בכל הדברים, מהא שהרשב"א בחידושיו לקידושין וכן הר"ן שם בקידושין בסוגיא דעד אחד אמר לו נטמאו טהרותיך כו' שהביא שעד אחד נאמן גם במקום שאין יודע הבעה"ב מהא דאמרינן בגיטין נ"ג אליבא דחזקיה, דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד חייב, ומה טעם אמרו שוגג חייב כדי שיודיעו, ואם עד אחד אין נאמן מה מועיל הודאתו, ואח"כ דחו ראיה זו שמועיל הודאתו לענין אם נאמן לו. ולכאורה קשה א"כ מאי פריך הגמ' א"ה מזיד נמי, הא במזיד לא יועיל הודאתו שהרי במזיד כיון שעשה מעשה רשע בודאי לא יהיה נאמן כבי תרי בכל מילי ועליו לא יהיה שייך לומר קים ליה בגויה, אלא ודאי דלא בעינן רק שיהיה נאמן ליה בהא, מיהו יש לדחות ראיה זו די"ל דמאי דפריך הגמ' א"ה מזיד נמי ליפטר כדי שיודיעו ואם שאין מועיל הודאתו הא יכול לעשות שיטמא וכו' בפני עוד אחר ויודיעו כדי שינצל מהאיסור, כיון שמזיד הוא ויודע בעת שעושה הדבר לאסור, אמנם בשוגג צריך להיות שמאמין לו דהאי כיון שעושה שלא בכוונה יכול להיות שנתהוה הדבר במקום שאין רואין זולתו וע"כ צריך להיות התקנה לפוטרו בכדי שיודיעו במקום שאין רואין דאל"כ הלא יודיע לו הרואה. אמנם נראה לענ"ד ליישב סתירות דברי הרשב"א מהדדי שפסק (בסי' קי"ח) דגם בכותי ראוי לאסור אי מהימן לנו הגם שאינו נאמן בכל הדברים, שזה דוחק לומר כמש"כ הגרע"א דמיירי שמכיר את הא"י שהוא נאמן בכל הדברים שיהיה יותר נאמן מסתם אדם, ולכן נראה לומר שחלוק שארי איסורים מדבר שבערוה, דאיסור דבר שבערוה דבעינן שנים עדים גם בישראלים כשרים ע"כ בעינן שיהיה נאמן כבי תרי היינו יוצא מגדר סתם נאמנות, משא"כ בשארי דברים שבאמת פסק הרשב"א דעד אחד נאמן לאסור היכא שאין ידוע להבע"ד, וכמו שהביא בש"ך (בסי' קכ"ז ס"ק ט"ז) בשם הרשב"א סי' שע"ו שפסק לדינא דעד אחד נאמן לאסור במקום שאין הבעל דבר מכחישו אפילו כשאין יודע, וא"כ בזה מועיל גם אם מאמין לו בדבר זה לבד, ואף שהרשב"א (בסי' קי"ח) יליף מהא דההוא סמיא ששם מיירי לענין דבר שבערוה ושם בעינן שיהיה נאמן אצלו כבי תרי לכל מילי, י"ל דהרשב"א יליף כמו דמועיל התם נאמנות שמהימן לו אף לענין דבר שבערוה והכא בשארי איסורים יועיל כל שמהימן לו אותו הדבר וצ"ע

ובעיקר איסורא היכא שמאמין לדברי המעיד במקום שאין עדותו מועיל ע"פ ד"ת, נראה מלשון הרי"ף והרא"ש שכתבו שם בקידושין, אבל לצאת ידי שמים אי מהימן ליה כבי תרי חייב לאפוקה, משמע שאין בזה גדר איסור רק לצאת ידי שמים, אמנם הט"ז באה"ע (סי' קט"ו ס"ק י"א) הסיע כוונת הרי"ף והרא"ש שכתב לצאת ידי שמים היינו משום שהב"ד אין יכולים לאסור לו שיכול להכחישם ולומר שאין נאמן לו, אך אם הוא בעצמו יודע שנאמן לו העד אסור לו ולכך אמר לצאת ידי שמים, ובאמת אסור מדינא היכא שנאמן לו ובאמת הוא קצת דחוק, אמנם בתשובה של הרשב"א במיוחסות (סי' קל"ג) הנ"ל שם ביאר להדיא שלאו מדין תורה אמר ליה שמואל אי מהימן לך זיל אפקה אלא כדי שלא יהיה לבו נוקפו אמר לו כן א"נ לצאת ידי שמים קאמר עכ"ל הרשב"א, הרי מבואר דאין עליו איסור מדינא רק לצאת ידי שמים, וא"כ גם כוונת הרי"ף והרא"ש יהיה ג"כ כפשוטו ועיין בתשובת הגאון רעק"א הנ"ל שדיבר ג"כ בזה, אכן מפשט ד' הרשב"א בחידושיו לגיטין (נ"ג שם) מוכח ומורין הדברים שדעתו שאם מאמין להעד אסור מדינא, שכתב שם על ראית הראב"ד שעד אחד נאמן לאסור מהא דאמר בגמ' כדי שיודיעו ולכך שוגג פטור, וע"ז כתב שם הרשב"א שאין ראיה רק מתוך שמודיעו דילמא מהימן ליה כבי תרי ואם גם במהימן אין איסור מצד הדין רק לצאת ידי שמים למה יתקנו למען דבר שאין אסור באמת ע"פ ההודעה גם אם יאמין לו כבי תרי

אמנם י"ל ע"פ החילוק שכתבנו למעלה בין דבר שבערוה לשאר איסורין, שבדבר שבערוה גם אם מאמין לו מ"מ אין עליו איסור רק לצאת י"ש משא"כ בשאר איסורין כשמאמין לו, וא"ש שמזה הטעם החליט הרשב"א (בסי' קי"ח) גבי אותו ואת בנו לאיסור אם מהימן ליה, גם מה שמביא ראיה מהא דההוא סמיא היינו כי היכא ששם מועיל לחייבו ידי שמים לומר לו שיגרשה לצאת ידי שמים, ממילא בשאר איסורים יתחייב מדינא ג"כ, אך באמת המחוור שהרשב"א ספוקי מספקא ליה בזה אם החיוב מדינא הוא אפילו גבי דבר שבערוה או רק לצאת י"ש, וכן נראה מלשון הרשב"א בסי' רנ"ז וז"ל אבל אם מאמין לו אפשר שתהא אסורה לו ומביא ראי' מהא דההוא סמיא דקידושין, ומסיים ואע"פ שיש לחלק קצת דדילמא שאני התם דאיכא סהדא דמהימן בשאר איסורים מדינא בעלמא, אבל הכא דליכא עדות כלל ואפילו לגבי, איסורין לא חיישינן בכי הא אף לגבי עריות לאסור על הבעל הרי מוכח דעתו שסובר שלגבי עד מהני מדינא נאמנות גם לגבי דבר שבערוה, וא"כ במקום שאין עד יהיה מסופק להרשב"א אם מהני נאמנות מדינא: ומדברי הרב המגיד בפרק כ"ד מהל' אישות הלכה י"ח שהביא בשם הרשב"א