באר משה (דנשבסקי) א סח

אחת ולא יותר אם נשחט בו הוה רק טרפה ולא נבלה, וטעמו נראה שמסתברא שבפגימה אחת אין כאן רק חשש שעשה הפגימה נקב בוושט אבל לזה לא חיישינן שמא אירע שבאותו הפגימה גמר רוב הסימן היינו המשהו שאחר המחצה נשחט בהפגימה שאז הוה נבלה, משום דאזלינן בתר רובא דסכין ובודאי נגמרה השחיטה ע"י רוב הסכין, וכן הוא לשון הגמ' (י"ז ב') גבי מנין לבדיקת סכין מה"ת כו' שפריך שם הגמ' פשיטא כיון דכי נקב טרפה בעי בדיקה משמע שבפגימה אחת אין כאן רק חשש שיהיה נקב והוה רק טרפה (ועיין לעיל סי' י') [ועיין רש"י שם דכי נקב לוושט משמע שהחשש הוא רק מן צד הוושט], וא"כ מדוע אסר רב הונא בנמצא הסכין לאחר שחיטה פגומה ומשמע בכל גוונא דגם בפגימה אחת אסורה ואף אם שיבר בה עצמות, ולשיטת בעל העיטור דהוה רק טרפה א"כ הו"ל נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע במה נטרפה, ובפרט בזה שיש לתלות שנעשה אחר שחיטה, אלא ודאי שצ"ל כמוש"כ שכל ריעותא הנעשה בענין השחיטה אף שאינה עושה נבלה רק טרפה חשוב זה ספק בשחיטה והכי נמי בענין ספק שמא ניקב הוושט ושחט במקום נקב: **(ולפ"ז יתכן ג"כ מה שקשה לשיטת רש"י דשמוטה הוה טרפה האיך קרי הברייתא זה ספק בשחיטה וכבר דיברנו בזה לעיל בסי' י"א, אמנם לפי דברינו אלו יש לומר באופן אחר אליבא דשיטת העיטור הנ"ל שכל שבמקום השחיטה יש אופן שלא היה ראוי להיות ניתר לאכילה מיקרי בשחיטה זו ספק בשחיטה שנעשה אין ראוי' להתיר לאכילה

)** אמנם לדעת רבינו יונה והרשב"א וסייעתם שספק שקול בטרפות ג"כ אסור, יש לדון לענין נידון זה שיש ספק שמא נקרע ג"כ ע"י הנשיכה בשר החופה ברובו, אך לדינא התורת יקותיאל האריך (בסי' כ"ה) הרבה בענין זה והכריע לדינא שרוב הראשונים דעתם שספק שקול בטרפות להקל, אך כתב שיש לחוש לדעת המחמירים אך במקום שיש עוד צדדים להקל יש לסמוך על המקילים, וכבר כתבתי בנ"ד שחשש זה יכול להיות שאין שכיח, וגם שיש אופן לומר שאין זה טרפה וכמוש"כ מקודם, כן נראה לענ"ד: סימן כא

נשאלתי מאחד שהיה לו עז שנמסר לרועה א"י ובא נער הרועה שהוא א"י ואמר לבעל העז שהעז שלו נשך אותה זאב בשיניו ובעת שהודיע לו הא"י זה חפש למצוא המקום נשיכה בהעז ולא מצא רק אח"כ חפש ומצא מקום אדמומית כעין נשיכה בעור העז אצל כרסה מן הצד ונשאלתי ע"ז

והנה בדין זה ראוי לחקור כמה פרטים כאשר נבאר בע"ה, א) מצד אמירת הכותי שאמר שזאב נשכה הגם שהכותי אמר שרק בשיניו נשך ואין דרוסה בשן כמבואר בגמ' ובטוש"ע (סי' נ"ז), מ"מ יש לנו לחוש כיון שהזאב היה אצל העז כיון שנשכה יש לנו לחוש שמא גם בידו דרסה, אמנם באמת באמירת הכותי אף במסל"ת אין נאמן לאסור כמבואר בש"ך (בסי' קכ"ז ס"ק כ') שאין עדות הכותי מועיל אף לאסור, וכש"כ הכא שיש לנו לתלות שאמר זאת להתפאר שהועיל כל כך לבעל העז להצילה מן הזאב, ולפ"ז כשיש לתלות שזה הנשיכה נעשה ע"י כלב דבזה לולא אמירת הכותי כשהיינו מוצאים נשיכה מלתא דפשיטא הוא שהיינו תולין בכלב אשר הוא שכיח יותר מזאב, ובפרט שכלב לפנינו הוא והזאב אין לפנינו, ועצם הקלקול בעור אין ברור שהוא נשיכה, ויש לנו לתלות שנעשה ע"י קנה כמבואר בגמ' ובטושו"ע

ולכאורה יש להתעורר ע"ז לחוש לדברי הכותי ע"פ מש"כ בשם מהר"ם לובלין והוא בט"ז (בסי' מ"ח) שפסק בכותי שבעת הפשטתו מצא מחט והראה לישראל ופסק דנאמן לאסור משום דרגלים לדבר והוי כעין גילוי מלתא בעלמא, אך באמת התם גופא מלתא חדתא הוא והט"ז אין מסכים לדינו של מהר"ם לובלין, ומה שהפר"ח החזיק לדברי מהר"מ מהא דתשובת הרשב"א מייתי להא דקטן נאמן לאסור מהא דאמר הגמ' בכתובות דנאמן להעיד מה שהיה בקטנם משום דגילוי מלתא בעלמא הוא ואף דאין דומה להתם דשם בעינן גדול עמו וגם אין נאמן רק להעיד בגדלו, והרשב"א מחמיר כאן בקטן והוא משום דרגלים לדבר וא"כ ה"ה בהכותי, עכ"ד הפר"ח. ואני לענ"ד לא ידעתי ראייתו דהא מצינו שחלוק עדותו של כותי מעדותו של קטן גם במסל"ת ורגלים לדבר, והוא בנחיל של דבורים בבעלים מרדפים אחריהם והקטן אומר מכאן יצא נחיל זה דקטן מהימן במסל"ת כדאיתא בגמ' ב"ק בפ' הגוזל בתרא, ואלו בכותי כתב הפר"ח בעצמו (בסי' ס"ט ס"ק מ"ג) דלפי שיטת הרשב"א ודעימי' אין נאמן כותי שם גם במסל"ת ובמרדפין אחריהן, וא"כ מנלן לדמות א"י לישראל ברגלים לדבר כיון שמ"מ אנו מצריכים לאמירתו ובלא אמירתו לא היינו אוסרים משום דנמצא המחט אצל הפרש, ועיקר דינו של הרשב"א שחידש בקטן מלתא חדתא היא וראוי שלא נדמה לזה מלתא אחריתא, אמנם אע"פ שנאמר שהעיקר לדינא כדעת מהרמ"ל מ"מ לנ"ד אין לדמות זה, ששם בדינו של מהרמ"ל לא נאמר רק כשמצא את הא"י היה עדיין עסוק בהפרש והמחט בידו וא"כ גם בלא אמירתו ראוי לשאול על המחט מאין הוא בא, משא"כ בנ"ד אין לנו לדון ולחוש שום ספק בלא אמירתו שהיה שם זאב כלל

אמנם אם הא"י מהימן להישראל באמירתו שנעשה בה הנשיכה ע"י הזאב בזה יש לחקור, דהא הט"ז החולק על מהרמ"ל בהא דמחט שנמצא בהפרש ואפ"ה כתב הט"ז היכא שהכותי מהימן להישראל דאסור באם שהכותי אין יודע תחיבתו היאך היה אם מפולש או לא, וה"נ בנ"ד אם מהימן ליה הא"י בהא דהיה זאב אצל העז ועשה בה מעשה וממילא נימא להאי גברא דמהימן ליה שאסור משום ספק דרוסה שמא דרסה הזאב גם בידיו

והנה מקור הדין דהיכא שלהישראל מהימן ליה הא"י אסור, הוא מהרשב"א שפסק בהא דא"י שאמר על שני בהמות שהן אותו ואת בנו שהיכא שהישראל מאמין לו אסור והובא זה בשו"ע יו"ד (סי' ט"ז) והוא בתשו' הרשב"א (סי' קי"ח), ומקור ראיתו מסוגיא דקידושין ס"ו א' גבי ההוא סמיא דאמר ליה שמואל אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה, והנה בעיקר הדין לולא דהרשב"א אמרה להא מלתא אנן בעניותין היינו מסופקין בדמיון זה, דבאמת יש לחקור מאין נובע איסור זה כיון שלב"ד לא מהימן למה נאסור לו מפני שמאמינו הבע"ד הא טועה בדמיונו הוא דהא דעת התורה גדולה מדעתו ולדעת התורה הגם שהוא אומר כן והחכם שומע דבריו עכ"ז אין אוסר הדבר מפני שיכול להיות שמשקר, וכי מפני שבעל הדבר הוא שוטה ומאמינו יהיה נאסר כיון שטועה הוא בזה. ונראה לענ"ד לומר בטעם הדבר הגם שהתורה נתנה לנו משפט כללי שכל שלא העידו שנים עדים אין לנו לחוש לאסור בדבר שבעינן שני עדים ואפילו משה ואהרן לא מהימני, היינו מפני שכיון שבדרך כלל אין נאמנות לעד אחד וע"כ לא חילקה התורה, אמנם הבע"ד על עצמו כיון שהוא יודע בהעד שלא משקר וקים ליה בגויה שלא משני בדיבורו מכמה פרטים שנודע לו יש לו לחוש לדבריו, וכעין זה הוא מה שמצינו בגמ' היכא שקים ליה בגויה, דרבא שהיה קים ליה בבת רב חסדא סמך על דבריה והיפך שבועה על שכנגדו, ע"כ אמר שמואל לההוא סמיא אי מהימן לך כבי תרי פירושו שהאי גברא המעיד לך ידעת בו בבירור דמהימן הוא ולא משני בדיבורו ע"כ זיל אפקה: