באר משה (דנשבסקי) א סז

החיצונה, ובשר החופה רוב הכרס לא נזכר במשנה והוא משמעתא דשמואל וכן אזלא סתמא דתלמודא בחושבנא די"ח טרפות (בדף מ"ב ב') דהוא שמעתא בפ"ע ולא הוזכר במשנה **(ובאמת לענ"ד הדבר מתמיה שחששו כאן להחמיר שע"פ כל כללי הלכה שבכל המקומות לא כן הוא הן מצד רוב אמוראים דפליגי אריב"ח ומצד בתראי דאמימר ורב אשי לא סברי כוותיהו ומצד סתמא דתלמודא ריש פ' א"ט ועיין בהגהות הטור ריש סי' מ"ג:)** ואף הנך פוסקים דפסקי כריב"ח הוא רק מצד ספיקא לחומרא וא"כ עדיין בספיקא הוא שמא הדין באמת כרוב אמוראי דפליגי אר' יוסי ב"ח וכרס הנזכר במשנה אינו בשר החופה את רוב הכרס, ובאמת יכול להיות שבבשר החופה שמא ברוב נטול הוא

עוד נראה לענ"ד דהא דאמרינן בקוץ עד שתינקב לחלל וכיון שניקב לחלל חוששין שמא ניקב איזה מאיברים הפנימים ואסרינן מספיקא גם שלא חזינן ריעותא באיברים הפנימים, הוא דוקא בהני שמיטרפי בנקב ולכן כיון שנכנס שם דבר העושה נקב והיה סמוך להם חוששין שמא נעשה נקב, אבל לחוש שמא נעשה שם קרע בעובי הבשר החופה מנ"ל למיחש לזה, ואיזה ריעותא יש לנו שמחמת זה ניחוש שנעשה שם קרע גדול ברובו של בשר החופה, והרי הוא דומה לנקב מחמת חולי שלא חיישינן שמא נתפשט החולי למקום המטריף, ומן נקבים לקרע ברובו או לקרע טפח הוא שם אחר, והא דחיישינן גבי ממסמס קועיה דמא להצריך בדיקה להקנה הגם שאין נטרף רק בנפסק רובו, יש לומר בזה כתירוצו של החכמת אדם משום ששם הוה ספק בשחיטה וצריך לדעת שנשחט כהוגן לכן חוששין להצריך בדיקה להקנה שמא נפסק רובו וכדאמר הגמ' בהמה בחייה כו' עד שיודע לך במה נשחטה, אבל לענין חשש טרפות וכן לענין החלב שבחזקת היתר הוא עומד בעינן שיודע לך במה נטרפה וכדאמר הגמ' (ד' ט' א') אף ע"ג דאתיליד בה ריעותא, ודי לנו הריעותות שאמרו חז"ל שבקוץ שהגיע לחלל הוא ספק טרפה לחשש נקיבה אבל לא להוסיף חששות לשמא נקרע רוב הבשר החופה, כן נלע"ד

והנה מש"כ באופן הראשון שיש בזה ס"ס יש לדון ע"ז שאין זה ספק ספיקא, אחרי שצד השני היינו הספק שמא רוב קרוע אינו טרפה כבעיא דרב אשי משום שיש בזה שני צדדים להחמיר שמא הלכה כריב"ח דאמר כרס החיצונה הוא בשר החופה וא"כ לדידיה נאמר במשנה שנקרע רוב החיצונה טרפה, ואפילו אם יהיה הלכה כאינך אמוראי דפליגי אריב"ח שמא באמת הדין כשמעתא דשמואל דבשר החופה ברוב קרוע טרפה, מ"מ נראה שיש לדון להיתירא ולא לבטל הספק ספיקא כיון שבאמת עיקר חשש הספק שמא נתהוה בה קרע ברוב בשר החופה יש לזה חזקה להיתירא, ומה שאנו מחמירים בספק אחד כזה שהוא מטעם ריעותא שנתהוה הוא רק מדרבנן וכמש"כ למעלה בסי' י') בארוכה בענין זה, ועיין פר"ח בריש (סי' כ"ט ס"ק א') שהביא בסוף דבריו דברי הר"ן שכתב שא"ת שנולדה בה ריעותא הוה ראית טרפה זו מדאורייתא יעו"ש, נראה לענ"ד שיש לתרץ שכוונתו הוא רק בענין אם מחויב לבדוק מן התורה אם אפשר אבל כל שא"א לבדוק בספק זה שיש לו חזקה להיתירא הא דאסרינן מספיקא היכא דאתיליד ריעותא הוא מדרבנן וכדמוכח בסוגיא דיבמות (דף ל"א א'), וא"כ בנ"ד שיש מחלוקת הפוסקים שלהפוסקים שפסקו כרבה ב"ר רב הונא וכאינך אמוראי דלא כריוב"ח הוה זה ספק ספיקא, ולמאן דפסק כריוב"ח הוה זה ספק אחד, ויש כאן מחלוקת במלתא דרבנן לכן יש לפסוק להקל

מיהו לפי שהוכחתי לעיל (בסי' ט"ו) שהיכא שיש פלוגתא אחד אוסר מספק ואחד סובר שאין צריך לחוש לספק או מטעם דזה הוה ס"ס או מטעם אחר, שזה חשוב מצוי יותר כה"ג לא מחשב ס"ס, והוכחתי מסוגיא דאבימי ורב נחמן בריאה הסמוכה לדופן ומדברי הר"ן שם שפסקו כל הראשונים כאבימי לחומרא משום דהוה פלוגתא בשל תורה, הגם שלפי יסוד דברינו חששא דאבימי דאמר חוששין לה דהוה רק איסור מספק הוא ג"כ מדרבנן משום דיש לה חזקה להיתירא רק משום הריעותא מטרפינן מספיקא ואפ"ה חשבינן זה פלוגתא בשל תורה ואזלינן לחומרא, וצ"ל דהטעם כיון שעיקר של תורה וחשש הדבר אם היה באופן האסור יהיה זה איסור מה"ת חשבינן זה מחלוקת בשל תורה ואזלינן לחומרא, וא"כ ה"נ בנ"ד כיון שאם נקרע הכרס החצונה והדין יהיה שברוב קרוע הוא אסור מה"ת א"כ לא נוכל להקל ולומר דהוה זה מחלוקת בדרבנן ולחומרא מיבעי למיזל

אך מ"מ יש לצדד להקל לצרף דעת הסוברים דבמקום דרק ספק אחד מהשני ספיקות אין שקול וספק אחד שקול דהוה באופן זה ספק ספיקא, ועוד יש לצדד לפי שספק זה הוזכר בגמ' בפירוש אם ברוב קרוע או רוב נטול ולכן אין לבטל ספק זה לגמרי, ומ"מ באמת על סברא זו אין לסמוך להקל רק מטעם האופן הב' שכתבתי שלא מצינו לחוש לחשש קרוע רק לחשש נקובה

והנה ביסוד סברא זו דריעותא דהנשיכה אין מוליד לנו החשש לשמא נקרע בשר החופה ברובו, נלע"ד לומר שזה תלוי באשלי רברבי במחלוקתן של הפוסקים הראשונים בספק שקול בטרפות אם אנו הולכים בו לחומרא או לקולא, ויעויין בש"ך (בסי' נ') שהאריך בזה ועיין פר"ח (בסי' כ"ט) ובתב"ש שם (עיין לעיל בדברינו בסי' י'). והנה לשיטת התוס' וסה"ת וסייעתם דאזלינן לקולא בספק טרפות ורק הא דמחמרינן בגמ' בכמה מקומות בכמה ספיקות הוא רק משום דשכיח טפי לאיסורא, וא"כ הא דחיישינן בקוץ שניקב לחלל לשמא ניקב אחד מאיברים הפנימים י"ל בתרי גווני, או משום דשכיח יותר שמנקב אחד מהאיברים הפנימים. או שהחשש הוא רק להצריך בדיקה מדינא ומה שאנו אוסרים מספק הוא מצד ספק חסרון ידיעה, ואם נאמר כאופן הראשון שהוא מטעם ששכיח יותר לאיסור זה פשוט שאין לנו שכיח יותר רק בחשש נקב משהו מטעם כיון שהתחיל לינקב אמרינן שיגמור לנקב להליחה, אבל לעשות קרע ולהתרחב לאורך או לרוחב עד רובו של הבשר החופה מנין לנו לומר שזהו שכיח לאיסורא יותר. ולטעם השני שכתבנו שהא דאמר בקוץ עד שתינקב לחלל הוא רק לענין להצריך בדיקה מדינא ומטעם חסרון ידיעה אסרינן לה, וא"כ בנ"ד שמחיים הוא וא"א לבדוק ובאמת אין בזה חסרון ידיעה לבדוק, וא"כ לאחר שחיטה תהיה לה היתר בבדיקה רק שעתה מחיים שא"א לבודקה ע"כ אין ראוי לאסור החלב מטעם זה. **(זה נראה לענ"ד לומר גם אם נאמר שטעם שבניקב לחלל הגוף אסרינן מספק מטעם חסרון ידיעה מ"מ גם מחיים בכה"ג יהיה אסור כיון שידעינן בהחלט שאחר שחיטה יהיה אסור מצד חסרון ידיעה וא"כ איך נתיר מחיים החלב במקום שהוא ידוע שאחר שחיטה תיאסר, ודו"ק:)** והנה לפי אופן זה שכתבנו שמטעם חסרון ידיעה אסרינן לה בקוץ שניקב לחלל ואין ידוע אם ניקב, יש לעיין בזה להא דאסרינן בממסמס קועיה דמא מטעם דאין בדיקה לוושט מבחוץ וחוששים שמא במקום נקב שחט, ואם נקובת הוושט הוה נבלה אתי שפיר שמטעם ספק בשחיטה אתינן עלה, אבל לשיטת הסוברים דנקובת הוושט רק טרפה מ"ט אסרינן בדיעבד דילמא במקום נקב שחט אף שהוא רק ספק טרפה, וע"כ נראה לענ"ד לומר דמזה מוכח שגם לשיטת הסוברים שנקובת הוושט הוה רק טרפה אפ"ה לענין ספק מיקרי זה ספק בשחיטה באותו האבר המתירו באכילה אם הוא ראוי להתיר בו בשחיטתו לאכילה ובספק כזה אזלינן לחומרא גם בספק שקול לכו"ע, וראיה לסברא זו משיטת בעל העיטור שסובר שסכין שיש בו רק פגימה