באר משה (דנשבסקי) א סו

שמוציא רימון אחד פחות מזית לא חשיב נקב כלל ולא אמרינן בזה פנים חדשות באו לכאן, וא"כ לפי שיטת הר"ש שפיר אתיא דברי הירושלמי דנקט אפילו אם אכל פרידה אחת של ענב או פרידה אחת של רמון שהרבותא שהם פחותים מן כזית מ"מ משום דבריה הוא מברך עליה והוה זה יותר רבותא יותר מזית שהם גם עם הגרעין פחותים מכזית הן הענב והן הרימון, אמנם לשיטת התוס' דאפילו רימון אחד הוא יותר מן כזית מאי רבותא דאפילו פרידה של רימון, ונראה לענ"ד לישב לפי דבריהם שברימונים יש במינם קטנים שהמה קטנים למאוד עד שלא יגיע לשליש הבינוני והמה פחותים מכזית, ובזה קאמר הירושלמי אפילו פרידה אחת, וזהו שאמרו במשנה הרימון שאמרו לא גדול ולא קטן, ועיין פי' המשנה להרמב"ם במס' כלים שם בפי"ז שפסק כר' עקיבא שהשיעור של מוציא רימון הוא ברימוני בדאן, אך ברמב"ם הלכות כלים לא הביא זה, ובאמת אין זה פלא שיהיה הקטן בקטנה פחות משליש בגדול כי אם ברוחבו יוסיף כך כפול יהיה בס"ה הוספה בשטחו ארבעה פעמים כנודע, ומה גם שיתוסף גם בגבהו

ועוד יש לומר דהרבותא בירושלמי אפילו פרידה של רימון לפי שהקליפה ג"כ אין ראוי לאכילה כדאיתא בחגיגה ט"ו ב' ר"מ רימון מצא תוכו אכל קליפתו זרק, עכ"פ לענין סתם ענבה מראים הדברים שסתם ענבה היא קטנה מכזית ורק בערך קרוב היא לזית, ופשטות לשון המשנה בטהרות פרק י', נפלו ממנו ענבים כביצה מכוון טהור, שסתם לשון רבים הוא שנים בודאי ואולי שלשה בכלל וא"כ רואין אנו שיעור גודל הענבה הוא בערך חצי ביצה בלי קליפתה ובזה יצאנו ודאי מן הספק, וגם כאשר זאת נודע לנו מד' הירושלמי שסתם ענבה בלא הגרעין הוא פחות מזית וכאשר נשער בענבים שלנו כמות חלק הגרעין נגד הענבה, וכן נשער נגד הפחות מזית כמה שיתוסף עליו וזה יהיה גדר שיעור ענבה בינונית, ובזה נשער היינו שיהיה מעט יותר מכזית והוא ערך חצי ביצה וזה יהיה שיעור ענבה בינונית, כל זה כתבתי להלכה להראות פנים לשיעור זה של ענבה בינונית ולמעשה צריך להתישב עד שנצא מן הספק, ודו"ק: סימן כ אשר השבתי לגיסי הגאבד"ק דובראוונא מ"ח תרנ"ב לפ"ק

בדבר עובדא שבא לידו בפרה שבאה מן השדה והיה זב דם מהדדים ולמעלה היה נפוח מאוד וידוע שזה היה מנשיכת חזיר, ומצד חשש ניקב להחלל ויש חשש נקיבת הדקין היקל הבינת אדם בשאלה כ"ה וחילק מהא דממסמס קועיה דמא שבסימנים הוה ספק בשחיטה, וכת"ר פקפק ע"ז, הא תינח למאן דסבר נקובת הוושט הוי נבלה אבל מאן דאית לי' דהוי, רק טרפה אין זה ספק בשחיטה (עיין לקמן בדברינו על זה) וע"כ כתב חילוק אחר משום כיון שיצא דם נראה יותר שעבר כל העור כו' ושם אין הפסק לסימנים, אבל בחלל הגוף שיש הפסק עובי הבשר קי יותר מספק על כו, דבריו נכונים בזה, וזהו יסוד דעת הכו"פ בריש סי' נ"א ס"ק א' שכתב דוקא ודאי אבל ספק ה"ל ס"ס ומותר, גבי קוץ שניקב לחלל, ומשמע פשטות דברי הכו"פ שבכל גוונא שיש ספק אם הגיע לחלל שרי, והא דמחמרינן בממסמס קועיה דמא צ"ל כמוש"כ כת"ר משום כיון שיצא דם שכיח יותר שניקב כל העור ושם הסימנים סמוך להעור, ומ"מ לקמן נבאר בדברינו שצריכים אנו גם לחילוקו של הבינת אדם מטעם ספק בשחיטה וכאשר יבא להלן אי"ה בדברינו

והנה כת"ר בא לחוש לענין זה פן נקרע טפח מבשר החופה את רוב הכרס שהוא תחת העור כיון שיצא דם וניקב כל העור, אך כתב ע"ז לדקדק בלשון רש"י (מ"ב ע"ב בד"ה ובשר החופה כו' קרום עב כשפותחין הבהמה וחותכין הבשר "הוא נראה" שמשמע מזה שזה קרום אחר תחת הבשר שתחת העור, ונמצא משמע מפירש"י, שטרפות של בשר החופה את רוב הכרס אינו הבשר הסמוך להעור כ"א הקרום שתחת הבשר הזה, אך מל' הרמב"ם בפי' המשנה מוכח להיפך שכ' רוב החיצונה והוא מה שתחת העור כשנקרע הכרס כו' משמע שהוא תחת העור, ולדעתו יש מחלוקת בזה בין רש"י להרמב"ם בפירושו של בשר החופה עכ"ד, הנה כת"ר מפרש לשון "הוא נראה" שבפירש"י שקאי על הקרום עב שהוא תחת הבשר שהוא נקרא בשר החופה את הכרס שנאמר בגמ', ולענ"ד האי "הוא נראה" שבפירש"י, קאי זה על הכרס, שלכך בשר הזה הוא החופה את רוב הכרס שכשחותכין לאורך הבהמה את הבשר היינו כל הקרום עם הבשר והקרום ביחד, שנקרא בלשון הגמ', בשר החופה, כשחותכין אותו הוא נראה, והוא קאי על הכרס, וא"כ אין שום מקום לעשות מחלוקת בין רש"י להרמב"ם בזה וכיון שכל הראשונים מפרשי הש"ס לא הזכירו שום חלוקה בזה בודאי הכל שוים בזה

גם בעיקר מש"כ לפי דעתו בפירש"י שקרום עב שהוא בשר החופה הוא קרום שתחת הבשר ואף שהוא דבוק להבשר חשוב זה כספק על. וז"ל במכתבו, ועדיף טפי דאותו הקרום הוא ענין אחר שלא ידעינן אם הגיע הנקב עד אותו הקרום ולא גרע משני קרומי הוושט אף דמהודקין הן מ"מ דין שני העורות להן, וציין כת"ר להש"ך סי' ל"ג ס"ק כ"א עכ"ד, תמה אני א"כ כת"ר יסתור דברי עצמו הא בממסמס קועיה דמא חוששים לנקובת הוושט גם שלא ידעינן אם קרום העליון ניקב, וא"כ לפי דבריו יחשב זה לגבי קרום התחתון לחוש לשמא ניקב גם התחתון (כי כל זמן שלא יהיה ניקב גם התחתון אין ערפה) כספק על, ובאמת מה שהביא מד' הש"ך (בסי' ל"ג) אין ראיה לנדון זה כלל דהתם למראה עינים שהקוץ לא נכנס לעור החיצון

מ"מ נראה לענ"ד שאין לחוש בנדון זה שמא נקרע הבשר החופה כשיעור המטריף מחמת שאותו המקום הוא אינו נגד הכרס, וגם אם יש להסתפק שאותו מקום שעקץ החזיר בשיניו את עור הבטן הוא נגד בשר החופה רוב הכרס יש, להקל מטעם ספק ספיקא ואין לומר בזה חסרון ידיעה לאו ספק הוא, דהא מחיים א"א להוודע אם הוא נגד הכרס או לא, ועוד שלגבי ספק ספיקא יש הרבה מקילים גם במקום חסרון ידיעה ועיין בהגהות רע"ק איגר (בסי' י"ח)

עוד נראה לענ"ד שבלא"ה לענין בשר החופה את רוב הכרס אף אם היה העקיצה בעור נגד מקום ששם הכרס בודאי, מ"מ יש להקל מחיים שלא ניחוש שמא נקרע בשר החופה רוב הכרס כשיעור המטריף משום שיש כאן ס"ס שמא לא נעשה קרע בבשר החופה את רוב הכרס ואם נעשה קרע הא הוה ספיקא דדינא דבעיא דרב אשי (נ"ב ע"ב) אם ברוב קרוע או ברוב נטול והכא לנטול ליכא למיחש רק לקרוע, ואין, לומר כיון דאנן קיי"ל כבני מערבא אליבא דר"י ב"ר חנינא שכרס החיצונה הוא בשר רוב הכרס וא"כ במשנה נאמר מפורש או שנקרע רוב חצונה וכדאיתא בגמ', ז"א, דהא הרבה ראשונים סוברים דפסקינן כרבה בריה דרב הונא דאמר שכל הכרס לבר ממפרעתא הוה כרס