באר משה (דנשבסקי) א סב

והנה לשיטת הרמב"ם שסובר בבשר החופה את רוב הכרס שגם בנקרע רוב עוביו של הבשר טרפה וכמובא בשו"ע (סי' מ"ח סעיף ג'), נאמר שזהו פשוט להגמ' שכל אבר שיש לו חלל אם אמרינן בו ניקב טרפה פירושו עד חללו וכל שנשתייר בו משהו כשר ולא נקרא ניקב, אבל אבר שאין לו תוך כל שאנו אומרים בו ניקב או נקרע טרפה, הכוונה הוא ברוב עביו של האבר הלז. ומעתה א"ש הגמ' שכיון אשר השמיענו הגמ' הדין שנקב פוסל בטחול, וכיון שאין חלל לאותו אבר הרי היינו דנין בו שבניקב רובו טרפה, וזה הדבר פשיטא, ולכן השמיענו הגמ' בזה שמ"מ אם נשתייר בו כעובי דינר זהב כשר, וא"כ זאת יודעים אנו ממילא שכל שלא ניקב רובו בעוביו של הטחול אין לו דין ניקב הטחול כלל ולא מצרכינן בזה שיור עובי דינר זהב, ואתי שפיר דינו של הרשב"א בטחול, ומזה יהיה סעד לדינו של הרמב"ם בבשר החופה את רוב הכרס שברוב עוביו נקרע מטרפינן, אך לשיטת הרשב"א בעצמו ושארי פוסקים מהראשונים שחלקו על דינו של הרמב"ם הנ"ל, ומצריכים גם בבשר החופה את רוב הכרס לענין להטריף בו בנקרע שיהיה הקרע מפולש, וברוב בעביו קרוע לא מטרפינן, א"כ תשאר הקושיא מה שאמרו בגמ' ואי אשתייר כדינר זהב כשרה דמשמע דהיתירא אתי הגמ' להשמיענו, ואדרבה איסורא הו"ל להשמיענו, דבליכא דינר זהב בשיור טרפה

ונראה לענ"ד לתרץ בזה דלולא דהשמיענו דשיור דינר זהב כשר, מפשטות הלשון שניקב הטחול בסומכי' רפה היינו אומרים שקאי על עור הטחול, כמו שאנו אומרים הריאה שניקבה והכוונה הוא שניקב עורה, ולכן השמיענו הגמ' בעובי דינר זהב כשנשתייר בשר הטחול בעוביו כשר, זהו הנראה לענ"ד בביאור ד' הגמ', ויהיה מכאן הוכחה גדולה לדינו של הט"ז (בסי' מ"ג) בסופו, והפר"ח בסי' הנ"ל סק"ז קבע בה מסמורות שכל שלא ניקב בו עור הטחול ומכל הצדדים שלימים לא בעינן שיור דינר זהב, והוא כיון דמהגמ' מוכח שלולא השמיענו דין שיור היינו אומרים שניקב הטחול קאי על עור הטחול וממילא למסקנא לא הוסיפו רק בקולא ולא באיסור, והיינו שרק בהיתירא השמיענו שעובי דינר מגין על הנקב, אבל באיסור שיוסיפו שבשר הטחול שניקב בפנים גם לולי נקיבת העור מטריף זה לא השמיענו, ונשאר על פשטות הדין שניקב הטחול הוא על עור הטחול וכמו בריאה, וכל שלא ניקב העור לא נקרא ניקב כלל, אך הוכחה זו לא תהיה רק לשיטת הרשב"א וסיעתו, שבבשר החופה על הכרס בעינן שיהיה הנקב מפולש ולדידיה מוכיחין הדברים שנאמר החידוש דין דנשתייר להיתירא מכלל שיש טרפות ע"י העור שניקב בהטחול, אבל לשיטת הרמב"ם שפיר יש לומר שעור הטחול אין לו יחס בזה האבר, והא דהשמיענו הגמ' החידוש בהיתירא משום דהוה ס"ד שברובו טרפה כדין כל אבר שאין בו חלל, ולכן השמיענו שנשתייר דינר זהב כשר, וא"כ יש לומר שכל שיש בו בטחול בעוביו ניקב רובו ואין בו עובי דינר זהב שלם, גם שהנקב בפנים אפשר שהוא טרפה, ונהי שאין לנו הוכחה ברורה לאיסור מ"מ להיתירא ג"כ אין ראיה

ומעתה נחזור לדינו של הרשב"א בנשתייר מחצה עוביו, הנה לשיטת הרמב"ם שפיר מוכח שכל שלא ניקב רובו כשר כמוש"כ, אמנם לפי שיטת הרשב"א שמוכרחים אנו לומר שלפי הס"ד מטעם ניקב העור אתינן עלה, א"כ אין לנו הוכחה שבלא ניקב הרוב שכשר, מ"מ יש לומר שסברת הרשב"א הוא מצד הסברא הישרה, כיון שמצינו בגמ' שמועיל השיור של דינר זהב גם במיעוטו נגד נקובת רוב עובי הטחול עם העור כש"כ שיועיל שיור הרוב או המחצה כיון שאין רובו ניקב, דחשבינן כאלו הבשר לא ניקב כלל

ונראה לענ"ד הוכחה לדרכינו בדברי הרשב"א, דהנה ברשב"א בתהה"א (וכן הובא דבריו בב"י על הטור) איתא הכי, ומ"מ יש לומר דכל שניקב עד מחציתו כשר דהא נשתייר קאמר ועוד דסתמא דמלתא עובי דינר זהב אינו כמחצית עובי של טחול עכ"ל הרשב"א, ואני תמה דהא משמע שהרשב"א לא סמך על דקדוק לשון נשתייר שפירושו דוקא מיעוטו, רק צירף לזה הסברא שמסתמא דמלתא דינר זהב אין הוא כעובי מחצית טחול ובודאי האי סתמא דמלתא אינו רק בגסה ולא בדקה שבדקות, והיאך נקטינן לפשיטותא להכשיר בכל בהמות עד מחציתו, הא אנן לא נוכל להכריע להקל מה שהרשב"א בעצמו לא הכריע למסמך בפשיטות על לישנא דנשתייר, ואם נאמר דסמך על לשון האחר ויהיה הפירוש דסתמא דמלתא הוא גם על דקה שבדקות, א"כ מה צווחו כל האחרונים על הפר"ח שמיקל הא גם הרשב"א בעצמו אמר כן, ואם נאמר לפי שללישנא בתרא של הרשב"א לא סברינן להאי מסתמא דמלתא לכן לא מצינן למסמך עלה, א"כ הדר קושיא לדוכתא מנא לן למסמך אהיתירא כלל, הא דיוקא דנשתייר מסופק להרשב"א אם יש לו לסמוך ע"ז וגם סברא השניה היא מסופקת אצלו ודילמא לא הא ולא הא, ומנ"ל להרשב"א להקל בסתמא באיסורא דאורייתא בשני טעמים שכל אחד מסופק בפני עצמו

ע"כ נראה לענ"ד לומר שהרשב"א מפשט פשיטא ליה האי סברא שכל שאנו אומרים שיש אופן שכשר בנשתייר מקצת בדינר זהב, ודאי דכשר ברובו שלם גם באין בו כדינר זהב וכמוש"כ לעיל, וע"כ דקדק מהא דאמרינן לשון נשתייר וכיון שמכשרינן בנשתייר בעובי דינר זהב גם שהוא מקצתו, ודאי הוא להרשב"א מצד הסברא הישרה והפשוטה שבמחציתו כשר גם אם אין בו דינר זהב כל שאין ניקב עד רובו רק מחציתו, (פירושו אפילו אם נאמר שלשון נשתייר אין מכריע לנו שהוא מיעוטו), ועוד דסתמא דמלתא מחצית עובי הטחול יותר מעובי דינר זהב, וא"כ מיירי הגמ' גם באופן שרק מיעוט נשאר וא"כ מסתבר ליה שרובו או מחציתו של עובי הטחול עדיף לנו להכשיר, ואם היה מקום להטריף הו"ל להשמיענו איסורו בגמ', וכיון שבגמ' לא השמיענו מבואר האיסור, וזאת ידענו לדינא שעור הטחול לבדו בלא נקיבת הבשר אין אוסר מאין נקח לאסור, זהו הנראה לענ"ד בכוונת דברי הרשב"א, וסרו כל שהיה קשה לנו

הן אמת שלשון הטור והשו"ע שכתבו, יראה שהוא פחות מחצי עוביו, משמע שעל הדינר זהב קאמר, אך באמת זהו לשון תו"ה הקצר להרשב"א, אמנם בעיקר דבריו בארוך לא נאמר בהאי לישנא רק נאמר שם כך וז"ל ומ"מ יש לנו לומר שניקב עד מחציתו כשרה עכ"ל, וא"כ נראה שהרשב"א לא סמך להכשיר רק במחציתו, ולכן נראה לענ"ד להשוות דברי הרשב"א שבקצר עם דבריו שבארוך ותהיה כוונת דברי הרשב"א בקצר, שמה שאמר יראה שהוא פחות מחצי עוביו יהיה פירושו של דבריו כן, שעל מה שכ' מקודם שלא ידענו שיעורא וע"כ אנו מטריפין פן אין כאן עובי דינר זהב, וע"ז אמר שיראה שזה שאנו מטריפים מספק מחמת שלא ידענו שיעורו הוא רק בפטות מחצי עוביו אבל בחצי עוביו אין לנו לאסור מספק וכנ"ל, וכמבואר דבריו בארוך שעד מחציתו ועד בכלל כשרה, אבל כל שהוא פחות מחצי עוביו ויש לנו להסתפק שמא אין כאן עובי דינר זהב בודאי יש לאסור, מ"מ בזה יפה כתב התב"ש לדינו שהיאך שהוא, ספק אם יש רק מחצה ניקב או מעט פחות מחצי עוביו יש להתיר מטעם זה, שמא הוא רק מחצית ניקב ובמחצית אין שום טרפות אפילו אם אין כאן שיור דינר זהב, ואת"ל שהוא פחות ממחצה שמא יש כאן שיעור של עובי דינר זהב בשיורו, ולמש"כ הוא שני שמות ולא שם אחד, מחציתו כשר משום דלא בעי דינר זהב בניקב רק מחצית, ובשיורו אם יש בו דינר זהב כשר מטעם שהשיור מכשירו ביש בו עובי דינר זהב, ודין מחציתו כשר הוא בסתמא בין בגסה בין בדקה ובין במקום הדק שבצד סומכיה, רק במקום שניקב אם נשאר מחצית כשר וכמו שנתבאר: