באר משה (דנשבסקי) א סא

הנהוגה עתה והקשה ע"ז ממ"נ אם המיעוך אין סימן לריר בעילמא מה מועיל הבדיקה לסירכא שלא כסדרן דאיתא בגמ' דלית להו בדיקותא ועוד הא אין אנו בקיאים בבדיקה. ולענ"ד נראה שדבריהם של המצריכים בדיקה יש להם עיקר ושרש, והוא דניחזי אנן לרב נחמן בריאה הסמוכה לדופן שהעלתה צמחים ולאבימי בין בהעלתה ובין בלא העלתה דר' נחמיה בדיק לה בפשורי למאן דמפרש שהבדיקה לקולא וכמו שכתב הר"ן שם וכן דעת ר"ת שהשיב לאנשי מרשיליא, והנה שם מוכח בגמ' דהבדיקה היא מעכבת דקאמר חוששין לה, רק שהבדיקה מועילה משום דתלינן בדופן ולולא הבדיקה אין אנו סומכין להתיר על התליה בדופן משום דהעלתה צמחים לרב נחמן ולאבימי בין העלתה בין לא העלתה, וניחזי הא שם אין הבדיקה ראיה דהא אפשר שקרום הסירכא סתמה ולכך בסירכא בריאה גופה של"כ אין מועיל הבדיקה, ולמה מועילה בסמוכה לדופן שיש לתלות בדופן, וע"כ צריך לומר שנהי שהבדיקה אין ראיה גמורה מ"מ מחמת שע"פ רוב היכא שיש נקב בריאה תבצבץ והסתימה לא תעלה יפה, ולכן מה שהבדיקה יפה בלי בצבוץ מראה לנו שקרוב יותר שמדופן קאתי, וע"כ נאמר שכשהקילו על המיעוך שאין זה סירכא מ"מ אין זה דבר ברור, ובסעד לזה שהבדיקה עלתה יפה יען שע"פ רוב הוא ראוי לסירכא גמורה שתבצבץ אם יש שם נקב, וע"כ מועיל זה לחזק הדבר שמראה לנו שקרוב יותר שהוא ריר בעלמא ולא סירכא ותלינן במצוי להכשיר, זהו הנראה לענ"ד בכל זה שכתבתי: סימן יז הטור יו"ד בסי' מ"ג הביא בשם הרשב"א עובי דינר זהב לא ידענו שיעורו ויראה לי שהוא פחות מן חצי עוביו

והנה הביא הפר"ח בקונטרס אחרון בשם ספר ב"ה שהקשה לו חכם אחד כיון דמספקינן בגסה דילמא פחות מחצי עוביו הוא שיעור עובי דינר זהב וא"כ הוא בדקה יותר מן חצי טחול שלו והיאך מכשרינן בדקה בחצי עובי טחול שלו. והנה הפר"ח רצה לחדש שכל שיש כחצי עובי של טחול של דקה שבדקות מכשרינן אפילו בגסה וכבר חלקו עליו רבותינו האחרונים שהיא קולא גדולה וכל כי האי מילתא הו"ל להרשב"א לבאר דבר זה, והתבואות שור רצה לומר בזה שבכאן נאמר השיעור הגדול לפי גדלו, והיינו טעמא דמספקינן בהא דאיתא שיעורא של עובי דינר זהב היאך הוא פירושו, אם הגמ' מיירי בראמים גדולים, א"כ ממילא נשער בקטנים ממנו ובדקות הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, ואם נאמר דמיירי הגמ' בשיעורא דדינר זהב בכל הטחולין, א"כ ממילא יהיה מוכחא מלתא שלהגמ' קים להו דכל שיעורא של מחצית עובי הטחול אפילו מן דקה שבדקות הוא יותר מעובי דינר זהב ולכן ממ"נ כשר בכל הטחולין במחצית עוביו, זהו תורף דברי התב"ש

ובאמת הוא דוחק לענ"ד שדקדוקו של הרשב"א שמדייק מסוגיין מלישנא דנשתייר שעובי דינר זהב הוא פחות מחצי עוביו של דקה שבדקות, דילמא הגמ' קמ"ל דינא שגם אם נשתייר מיעוטו מ"מ כשר כשיש דינר זהב, ומ"מ אפשר שיש מציאות בעולם שכל הטחול אין בו עובי דינר זהב ובו לא איירי בגמ', ועוד קשה לענ"ד ניחזי אנן אם יזדמן איזה סיבה ע"י חולי שיתקטן הטחול בעוביו בבהמה גסה וכמו שמצינו כוליא שהקטינה, וזה בודאי כשר דלא גרע מניטל הטחול, ואם באותו הטחול יהיה נקב בעוביו עד מחצה הלא מספיקא לא ידעינן אם יש דינר זהב במחצית עוביו ואפ"ה כללא כייל הרשב"א בכל מחציתו של הטחול כשר, מיהו זה יש לתרץ, דהא דמשערינן בחצי עוביו של טחול היינו כפי הרגיל באותו הבהמה ומה שנתקטן בעוביו על זה לא נשער ונדון להחמיר

והנה לפי דרך ביאורו של התב"ש בד' הרשב"א שיסוד דינו סובב אתרי רכשי או שהגמ' קבע לשיעור דדינר זהב דוקא בגסה שבגסות, ואז ממילא לפי ערך זה נשער בקטנים הקטן לפי קטנו, או שהגמ' קא נקט בכל הטחולין וממילא נילף שחצי עוביו של טחול של דקה שבדקות הוא יותר מן עוביו דינר זהב, יסתעף לנו ספק גדול אם יהיה נקב בהטחול שלא באמצעית עוביו ממש כי אם נוטה לצדדי הטחול במקום שהוא דק דאנן קיי"ל שגם בדק שבצד העב גם שם יש לו דין סומכי' שאם נקב שם טרפה, כמוש"כ הט"ז שם (ס"ק א'), היאך נשער המחצה הנשאר להכשיר, אם באותו מקום שניקב כלשון נשתייר שהרי בכאן באותו מקום הנקב נדייק לשון נשתייר, או שנשער בעוביו של אותו הטחול באמצעית עוביו במקום שהוא עב יותר, דהא לפי ערך טחול זה צריך להיות הדינר זהב בשיעורו וזהו דבר הקשה בדין, וראיתי בסח"א כלל (י"ח סעי' א') וז"ל ועכ"פ הוא כחות מחצי עוביו של אותו טחול במקום שהוא עב בין דקה בין גסה, אמנם הפמ"ג החליט לפרש שבכל מקום שניקב בעינן באותו מחצית עוביו, ובחצי עוביו במקום הנקב כשר, וזה יהיה משום שלא ליתי למטעי, הגם שמן הדין בבהמה אחת הלא שיעור אחד צריך להיות, וכן בלשון הש"ך (בס"ק ז') שכתב פחות מחציו עוביו של אותו טחול במקום שהוא, יראה שפירוש דבריו שבכל הצד העב הנקרא סומכי' נשאר כפי מקום שהוא עב יותר, וא"כ לפ"ז יהיה שבמקום הדק שבצד העב יהיה טרפה אף שנשאר יתר מחצי עוביו, וזה שלא כדעת הפרמ"ג, וראיתי בס' דרכי תשובה הביא בשם ספר שנות חיים שהקיל לשער בחצי עביו של טחול שמשערינן בצד הדק שבמקום אליבא דהט"ז, ולהש"ך משערינן בכל מקום לפי מקום העב יותר, סוף דבר שהוא קשה מאוד שיהיה סתירת הדינים ע"פ יסודו של הרשב"א

והנראה לפענ"ד שזה ודאי לא כיון הרשב"א לדקדק מלשון נשתייר, שזה יהיה שיעור הדינר זהב פחות מן מחצית הטחול לאיזה טחול שיהיה וכמוש"כ מקודם כי זה רחוק לומר כן, רק הכוונה של הרשב"א לדקדק מלשון נשתייר דהגמ' קמיירי בנשתייר פחות מחציו, וממילא אנו דנין שכל שנשתייר חציו ולא ניקב רוב עוביו באותו המקום שניקב לא חשבינן זה לניקב הטחול לאסור בשביל זה, וזהו לשון הרשב"א בתורת הבית הארוך (דף ל"ח ב'), והובא זה בב"י בטור וז"ל עובי דינר זהב לא נתבאר כמה והולכין בו לחומרא ומ"מ יש לנו לומר שכל שניקב עד מחציתו כשרה דהא נשתייר קאמר עכ"ל, וזהו פירושן של דברי הרשב"א שמ"מ גם שלא ידענו שיעורו של דינר זהב, מ"מ כל שניקב עד מחציתו כשר, שהגמ' לא קבעה לשיעורא של דינר זהב רק בנשתייר היינו שניקב רובו אבל בניקב מיעוטו לא אסרינן ליה כלל ומעתה הוא ההלכה ברורה שבכל מקום שיש נקב דיינינן באותו מקום, שכל שלא ניקב רוב עוביו מכשרינן ליה שלא נקרא נקב הפוסל בטחול המצריך לשיור שיעורא דדינר זהב

ובאמת צ"ע בלשון הגמ', אבל בסומכי' טרפה ואי אישתייר כעובי דינר זהב כשרה, משמע דלולי שהגמ' השמיענו דשיור עובי דינר זהב כשר הו"א שהוא טרפה, ואמאי היינו אומרים כן הא כולהו נקובי שמטרפינן מפולשין בעינן וכל שנשתייר משהו כשר, ומאין היינו אומרים שבניקב הטחול אפילו מקצתו טרפה, והכי הו"ל להגמ' למימר ניקב הטחול בסומכי' כל שלא נשתייר דינר זהב בעוביו טרפה שזהו רבותא גדולה שמצרכינן לשיור בשר בעובי הטחול כשיעור עובי ד"ז: