באר משה (דנשבסקי) א נט

ב' גבי חלב טהור דרבא יסבור שגם באיסור דאורייתא יש לסמוך על דעת יחיד בשעת הדחק להקל, ורב פפא חולק בזה ויסבור שרק בדרבנן הוא, ואם כי היה אפשר לומר כן, אך מצינו שרבא בעצמו בפלוגתא דרב ושמואל בתורבץ הוושט אמר רמינא עלה חומרי דרב וחומרי דשמואל, ולמה לא חש שם לממון ישראל הא גם שם הפסיד שור, אלא ודאי דרבא בעצמו סבר ג"כ שכל שהפלוגתא באיסור תורה, לחומרא אזלינן גם במקום הפסד ממון ישראל

גם מש"כ כת"ר לדחות דקדוקו של הבית אפרים מקרום שלה קיים דבעינן שנראה שהקרום קיים, וכתב כת"ר לדקדק מלשון שלה שמיותר ומתוך זה רוצה לפרש דהרבותא שלא יועיל סתימת דופן, ואני אתפלא על דבריו מה תיקן בזה הא מ"מ האי שלה מיותר הוא, דבקרום קיים לחוד סגי דבעינן דוקא קרום ולא דופן

אך לבד זה מצינו דרך משנה וברייתא לומר תיבת שלה, כמו שמצינו במשנה נשבר השדרה ונפסק החוט שלה ובמשנה שני' אמר ולא נפסק החוט שלה ובברייתא אמר נטלה שלפוחית שלה התליע כבד שלה וא"כ חזינן שאין דקדוק מה שמוסיף תיבת שלה

ובעיקר הדין בהאי דיוקא מדקאמר וקרום שלה קיים דבעינן שיהיה נבדק לפנינו שקרום שלה קיים מצאתי גם בס' בנין עולם (סי' ט"ו אות י"א) שדקדק ג"כ מהא דקרום שלה קיים כנ"ל, ונלענ"ד שבכל מקום שמצינו במשנה כיוצא בזה צריך לדעת שכן הוא בחוט השדרה, דאיתא במשנה נשברה השדרה ונפסק החוט שלה, וקתני במשנה השניה ואלו כשרות, נשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה, קמ"ל זה שאין בהמה טרפה בנפסק חוט השדרה עד שלא נפסק החוט, וכן פסקו האחרונים בלב"ש בהל' טרפות העצמות וכן הדגול מרבבה (בסי' ל"ב סעי' ב'), וכן הא דקתני יצאו בני מיעיה ולא ניקבו, נראה ג"כ שהשמיענו המשנה שכל שיצאו בני מיעיה צריד לדעת שלא ניקבו, ועיין בפ"ת (סי' מ"ו ס"ק ד') שכתב, מיהו בכה"ג יש לעיין אם לא נתקלקל וניקב אותו הב"מ שיצא לחוץ עכ"ל, ולענ"ד דין זה מוכח ממתניתין שהוסיף ולא ניקבו

ומה שדקדק כת"ר למה אין מפרש הר"ן לשיטת רש"י בפלוגתא דרב נחמן ואבימי כמו לשיטת התוס', הנה מש"כ כת"ר באופן השני מפני שזה דוחק לומר שיהיו סברות הפוכות, דזה יסבור שיותר שכיח מן הדופן ואבימי יסבור להיפך שיותר שכיח מן הריאה, לענ"ד יש לתמוה למה הוצרכנו לומר שיהיו סברות הפוכות הלא די לומר שר"נ סבר שיותר שכיח מן הדופן ולכך מיקל ואבימי יסבור ששניהם שוים ולכך מחמרינן מספיקא, ולמה הוצרך הר"ן לומר דאבימי סובר שיותר שכיח מן הריאה להיפך מרב נחמן. ולכן נראה לענ"ד בכוונת הר"ן שכתב, ואבימי סבר דלעולם תולין הסירכא בריאה שהיא רגילה בסירכות, אין כוונתו ששכיח יותר מבדופן להיפך מדר"נ, רק כוונת הר"ן שלעומת סברת ר"נ שיש לתלות בדופן מפני שהריאה קלה ונוחה לקלוט בדופן, ע"ז סובר אבימי שלעולם יש לתלות בריאה, פירושו להסתפק בריאה מפני שהיא רגילה בסירכות מחמת זה היא נעשית שוה להדופן, ובאמת הדבר שקול הוא. ומה שלא רצה הר"ן לפרש לשיטת רש"י כמו לשיטת התוס', נראה לענ"ד שאפשר לומר שאם ר"נ היה סובר ג"כ שאין סירכא בלא נקב לא היה מועיל האי סברא שמצוי יותר הסירכא מהדופן מבריאה, דמ"מ היה צריך בדיקה בפשורי לברר שמא יש נקב, בשלמא אם הוא ספק ספיקא סבר רב נחמן שבס"ס אין צריך להטריח לברר וכמוש"כ הש"ך (בכללי ס"ס ס"ק ל"ה) אבל בספק אחד רק משום שהוא שכיח יותר, אז להקל היה צריך לברר, ורק בהא שלא שכיח כלל נגד שכיח בזה אין צריך טורח לברר וכמו שמצינו בגמ' שיגרונא שכיח חוט השדרה לא שכיח, אבל במה ששכיח יותר היה צריך לברר, בשלמא לשיטת התוס' שיש סירכא בלא נקב ועיקר משום שמא יתפרק אין שייך לבדוק שהרי לא הוחזקה ע"י הסירכא בספק נקב, ולכן כיון ששכיח יותר שיהיה הסירכא מדופן אין צריך לבדוק ושרי

גם מש"כ כת"ר לדחות מש"כ לדמות לשני קרומים שניקב זה שלא כנגד זה וכמו דחיישינן שם לשמא יזדמנו זה כנגד זה, ולכן גם שמדובקים יחד כש"כ שניחוש שמא יתפרדו הקרומים, משום דבוושט ובריאה חיישינן שמא כבר נזדמנו זה כנגד זה, וכיון שנטרפה אין חוזרת לכשרותה, ולענ"ד נראה שהפסול של זה שלא כנגד זה בוושט וכן בריאה למאן דאוסר, הוא משום שפעמים רגיל הדבר אשר מזדמנים זה כנגד זה ממילא נאסר גם קודם שנזדמנו זה כנגד זה וכן מורה לשון הגמ' זימנין דמיהנדזין כו' לשון הוה, ולא לשון עבר, ועוד אם נאמר דהחשש הוא רק שמא הזדמנו בעבר, אם יונקב זה שלא כנגד זה יהיה כשר לשחוט תומ"י, ובגמ' סתמא קאמר ניקבו זה שלא כנגד זה בוושט פסול משמע שהוא פסול בעצם תומ"י, ומה דאיתא בגמ' זימנין דמיהנדזין בהדי הדדי, הוא טעם האיסור ולא חשש באיסורא

וע"ד ענין אטום אשר כת"ר רוצה לומר שהוא דוקא אם משמושו קשה כמו דאיתא בט"ז בשם ר"ש, ושלא כד' התב"ש שהכריע לדינא שגם אם אין משמושו קשה הוה אטום, ואף שכל הגאונים האחרונים כמו הפרמ"ג (סי' ל"ו) במשבצות (ס"ק ט"ו) וכן הב"א והלב"ש כולם הסכימו לד' הת"ש, שאפילו אין משמושו קשה, כל שאין עולה בנפיחה טריפה מטעם אטום, לענ"ד נ' דגם מלבד מה שאנו צריכים לשמוע לרבותינו האחרונים המחברים במקום שאין לנו הוכחה נגדם, יש להוכיח מהרבה הראשונים שנראה מדבריהם שאין זה דוקא בגדר האטום שיהיה משמושו קשה, וגם מש"כ כת"ר להביא ראיה דבעינן משמושו קשה מדקאמר בגמ' אטום בריאה ולא קאמר נסתם הריאה, ע"ז יראה כת"ר בנדה כ"ג ב' וושטו אטום אמו טהורה ופירש"י שם אטום סתום עכ"ל, הרי חזינן שמפרש לאטום סתום ושם א"צ להיות קשה, וכן לשון הכתוב אוטם אזנו מזעקת דל שכוונת הלשון אוטם שאין רוצה שיכנס זעקתו באזניו נאמר ע"ז אוטם, וה"נ בכוונת אטום שאין הרוח נכנס לשם בריאה מיקרי זה אטום, ולענ"ד די בזה לחזק דעת התב"ש

ולבד זה אמרתי להתבונן מלשון המפרשים והמחברים ראשונים ואחרונים, ומקדם נדקדק בלשון רש"י שעל אטום בריאה פירש"י, דוכתא דמטמטם ולא עייל זיקא בגויה עכ"ל, ולא הזכיר רש"י משמושו קשה רק מה דמטמטם ולא עייל זיקא, משמע שרק זה הוא גדר האטום דלא עייל זיקא, ואם יאמר שמש"כ רש"י דוכתא דמטמטם היינו משמושו קשה וזהו כוונתו בלשון "דמטמטם", אך באמת אין זה מוכח בלשון דמטמטם, וכן לשון הר"ן ג"כ על אטום בריאה ז"ל אם היה מקום אטום בריאה שאין עולה בנפיחה באותו מקום, הרי נראה שזהו גדר האטום מה שאין עולה בנפיחה באותו מקום

הן אמת שמלשון רש"י (דף מ"ח ב') בד"ה טינרי, צמחים גדולים מכנדי וכבר הוקשו כסלע ואלו הן אותן המצויין בבהמות שלנו כו' ולאו היינו אטום בריאה דאטום אין שם צמח ואינו משתנה מן הריאה אלא שאין עולה בנפיחה עכ"ל, ומדרצה לומר שהטינרי יחשב כאטום ורק משום שמראהו מראה מוגלא, משמע לכאורה שלפי שהוא קשה ר"ל שהוא אטום ונאמר מזה שזהו גדר האטום שקשה במשמושו, אבל באמת אין זה שום ראיה כלל כי בשביל שהוא קשה לא ייטב עבור זה ורק כיון שמוגלא ממש אין שם רק קשה כסלע וממילא אין רוח נכנס לשם היה ראוי לקרותו אטום, וע"ז כתב רש"י משום שמראהו