באר משה (דנשבסקי) א נח

דאם גם מריאה יוכל להיות בלא נקב הלא היה זה ספק ספיקא. וכן מוכרחים לומר אליבא דרב נחמן, דבהעלתה צמחים הגם שצמחים בעצמם אינם ריעותא לעשות חשש ניקב מזה שהרי באיכא ריעותא בדופן כשרה, מ"מ בליכא ריעותא בדופן הוא טרפה גם לר"נ, הגם דאיהו סבר דהוה ספק נקב, מ"מ כיון דאיכא ריעותא בריאה הוא הוכחה שמן הריאה אתי, ולא מצרפינן לספק שמא מדופן אתי ויהיה זה ס"ס, דהא ר"נ סבר בסירכא גם אי מריאה אתי הוה רק ספק נקב, וצריך לומר שזה לא שכיח שיהיה הסירכא מדופן במקום דאיכא ריעותא בריאה ולא מצטרף לספיקא כלל לעשות מזה ס"ס, הגם שלבהמה יש לה חזקת היתר

ומעתה אשוב לנ"ד שכתבתי במכתבי הראשון על מש"כ הגאון עונג יו"ט לצרף לס"ס שמא מן השומן הוא הסירכא ושמא מן הריאה נעשית, אחרי שנתדבקו הקרומים זה בזה, ואז אין הנקב פוסל בזה, וע"ז באתי להעיר על דבריו שאם נאמר שהסירכא אתי מריאה ע"כ אתי הסירכא בעת שלא התדבקו הקרומים זה לזה, שהרי הטעם שסירכא באת מחמת נקב כתב רש"י (דף מ"ו ב') משום שהמשקה יצא ונעשה כמו גלד, וא"כ כיון שהמשקה יצא אז דרך הנקב כש"כ הרוח, וא"כ אין כאן רק ספק אחד שמא מריאה ושמא מדופן, ובזה לחומרא אזלינן, דזה צריך לומר שאם מריאה אתי היה הסירכא קודם דיבוק הקרומים, שאם יש באפשר במציאות שגם מריאה אתי שלא ע"י נקב, א"כ בכל הריאות המדובקות לשומן או לדופן יהיה ס"ס, שמא מן המקום השני הוא הסירכא ואת"ל מריאה שמא אתי שלא ע"י נקב, ובאמת אנן קיי"ל כאבימי שמחמיר בשל תורה שאין זה רק ספק אחד, משום שאם מריאה אתי ע"כ אתי מנקב, וכמש"כ הר"ן שם, וא"כ אין לצרף לשיטת רש"י וסיעתו הספק שמא אתי מריאה בעת שהקרומים היו מדובקים יחד שאין הרוח יוצא שאז אין הנקב פוסל, דז"א, שהרי אז א"א להתהוות סירכא הבאה מריאה כיון שא"א להיות סירכא בלא נקב שהמשקה יוצא ממנה שזהו סיבת הסירכא, זהו ביאור דברי שכתבתי בקונטרסי הראשון

ואם יאמר כת"ר אדרבה, כיון שעכשיו הקרומים מדובקים יחד וא"א להתהוות עתה סירכא מנקב בריאה, וע"כ אתי משומן, וא"כ נאמר הס"ס שמא באת הסירכא עתה בעת שהקרומים מדובקים יחד ואז הוא סירכא כשרה, ואם באת מקודם דיבוקן של הקרומים, שמא באת מהשומן, וגם נצרף חזקה דהשתא נולדה הסירכא, וכמו שכ' כת"ר במכתבו השני, כיון שעכשיו אין ריעותא המטרפת בהסירכא צריכין לומר דהשתא נולדה

באמת ז"א לענ"ד, חדא שכבר הבאתי דברי הרשב"א והר"י והר"ן שסוברין גם בספיקא שמא לאחר שחיטה ג"כ לחומרא אזלינן, וכן פסק בשו"ע (בסי' נ"ג סע' ד') והגם שאם נולד עכשיו אין כאן טרפות כלל אפ"ה מחמרינן מספק, ולא אזלינן בתר חזקת הבהמה דמעיקרא שהיתה בחזקת כשרות **(הגהה ומש"כ כת"ר שיש כאן שתי חזקות לבהמה שחיתה י"ב חודש, זה לא נמצא לשום מחבר שיחשוב זה לשני חזקות, חדא דהא חזקה שלא נתבררה בשעתה אינה חזקה, וא"כ אין כאן רק חזקה אחת שבאה מכח רוב, ולבד זה גם אם היה הדין שחזקה שלא נתבררה בשעתה ג"כ הוה חזקה, מ"מ לא מיקרי רק חזקה אחת, שהרי שניהם כאחת אומרים שהבהמה היתה כשרה קודם, וכי בשני דברים יתוסף כשרותה הלא הכל אחד שהיתה כשרה מקודם:)** וא"כ כיון שאין כאן חזקה דהשתא מועלת להכריע בבירור שהשתא נתהוה הסירכא בעת דיבוק הקרומים ממילא אין נחשב זה ספק ספיקא שמא השתא ושמא מקודם והיה זה משומן, כיון דאם השתא נתהוה הסירכא ע"כ משומן אתי, דמריאה א"א להיות סירכא בלא נקב, ובעת שהקרומים מדובקים אין זה נקב שראוי להיות ממנו סירכא וא"כ חשוב זה שם אחד, וכמו שכתבו התוס' בכתובות (דף ט') שהקשו באשת ישראל פחותה מבת ג' נמי הוה ס"ס, ספק בעודה קטנה דאז הוה אונס תמידי, דפתוי קטנה אונס הוא, ושמא בגדלותה נאנסה, וכתבו התוס' שזה אין נחשב ס"ס משום דשם או נס חד הוא, וה"נ בנ"ד כיון שבעת שהקרומים מדובקים ג"כ א"א שיתהוה הסירכא מריאה בנקב וע"כ משומן אתי אז והוה ספק אחד שמא משומן ושמא מריאה, ובספק זה מחמרינן, מכש"כ מסירכא לדופן שמחמירים אנו בספק אחד היכא דליכא ריעותא בדופן, וכש"כ בנ"ד אפשר להיות שלא יכול להתהוות עדיין הסירכא בעת דיבוק הקרומים, כי שמא אין כאן שלשה ימים מעת שנתדבקו הקרומים יחד שא"א להרוח שיצא, והסירכא ע"כ נעשה ממכה של קודם השלשה ימים

ועוד נלענ"ד עתה להוסיף טעם שיש לחוש יותר שמא מריאה אתי, היינו מנקב בריאה, ונתהוה בעת שהיה אפשר להיות נקב בריאה שיבוא מזה סירכא, היינו בעת שלא היו הקרומים מדובקים, והוא דניחזי אנן, אפילו רב נחמן דסבר שסירכא בריאה ספק נקב הוא, ואפ"ה סבר היכא דאיכא ריעותא בריאה וליכא ריעותא בדופן תלינן הסירכא בריאה, ואין מצטרף שמא מהדופן אתא אפילו לס"ס (ואע"ג שהוא נגד החזקה), וא"כ הכא שיש בה ריעותא היינו שנתרוקנה הריאה, ובשומן לא נמצא מכה שנתלה שע"י זה באה הסירכא, בכה"ג אפילו למאן דמשוה שאר איברים לדופן, מ"מ באיכא ריעותא בריאה וליכא ריעותא בדופן מחמרינן גם לרב נחמן דסבר דסירכא ספק נקב הוא, משום כיון שאיכא ריעותא בריאה יותר שכיח שמן הריאה אתי הסירכא, וריאה שנתרוקנה כתב בתב"ש (סי' ל"ט סעיף ס"ג) בסירכא לדופן במקום שפוסקים ע"פ דינא דגמ', וזה לשונו שם, ונראה דה"ה שאר ריעותא בריאה כל שאפשר לתלותו במכת הדופן, אבל מה שאין דרך לתלותו במכת הדופן אין להקל, ואם הוא כתב זה במקום שיש מכה בדופן, ואיך לא נחוש אנחנו במקום שאין מכה בשומן, שהריעותא שהריאה אינה כפי הראוי להיות בכל הריאות מורה לנו ששכיח יותר שמריאה קאתי הסירכא, ואפילו לרב נחמן דסבר דסירכא ספק נקב לא מצרפינן להיות ספק ספיקא שמא מדופן אתי, וה"ה לנ"ד שמא משומן אתי, וכש"כ לדידן דקיי"ל כאבימי דסירכא ודאי נקב הוא שאפילו אם נחשוב לספק שקול שמא משומן אתי שמא מריאה הוה זה רק ספק אחד וכל שמריאה אתי ע"י נקב ודאי דנתהוה זה בעת שהיה רוח בין הקרומים, שאם לא כן א"א שהסירכא יתהוה מסיבת נקב, ואף לשיטת התוס' דסירכא אתי שלא ע"י נקב רק כל שמריאה אתי חיישינן שמא תתפרק ותינקב, ויפה כתב כת"ר בזה על פי שיטת הרשב"א שהטרפות נחשב בעת הסירכא משום כל העומד לינקב כנקוב דמי. ומ"מ יש לפקפק אם נתהוה הסירכא בעת שהקרומים לא היו מדובקים אם חל עליו שם טרפות כמו שכתב מעכ"ת, משום כיון שהקרומים היו עתידים להתדבק והנקב לא יפסול בזה, היאך נאמר שחל עליה שם טרפות מתחלה משום שעומד להיות כך והיא לא עמדה להיות כך, ובאמת לא נוכל לדון ע"ז בהחלט, ונוכל לומר אדרבה איפכא נאמר, כיון שטבע הריאה להיות מפורדין הקרומים זה מזה אמרינן שהסירכא בריאה תתפרק ותינקב וסוף שגם הקרומים יתפרדו, וע"ז נאמר כל העומד לינקב כנקוב דמי, וא"כ גם לשיטת התוס' קרוב לומר שלא יועיל הסברא שהקרומים מדובקים. ולדעת רש"י כתבנו שאין בזה סעד להקל, וא"כ הרי סירכא זו ככל הסירכות שהמה אסורות ע"פ דינא דגמ', ורק הקולא מה שעברה ע"י קליפה הנהוגה בזמנינו וא"כ בלא בדיקה ראוי להחמיר, ואפילו אם נאמר שלדעת התוס' יש לצדד לקולא, אך כיון שלדברי רש"י הוא ספק איסור תורה, גם אם לדעת התוס' יהיה מותר יש להחמיר שזה נחשב מחלוקת באיסור דאורייתא שיש לפסוק להחמיר וכמו שהבאתי הראיות שכתבתי לעיל (בסי' ט"ו). ומה שרצה כת"ר לומר בפלוגתא דרבא ורב פפא בחולין מ"ט