באר משה (דנשבסקי) א נז

או כיון שבריאה א"א להיות בלא נקב, א"כ ודאי הסירכא מן האיברים ששם יכול להיות סירכא, ואם הוא מן הריאה מסתמא היתה מקודם דיבוקן של הקרומים, וכיון דתמיד מספקינן בסרוכה לשארי מקומות שלא אל הריאה גופה, אם באה מן הדופן או מריאה ע"י נקב, ואוסרין מספק שמא באה מן הריאה, א"כ גם כאן מספקינן או שבאה מן הדופן או שבאה מן הריאה, ואם מן הריאה באה ודאי באה מקודם דיבוק הקרומים ע"י נקב, שכן טבע הריאה שממנה יולדו סירכות בנקבים, וכן גם אם נאמר שמריאה יוכל להיות ג"כ סירכא בלא נקב כמו בשאר איברים, רק שאצלה מצויות יותר אשר באים הסירכות ע"י נקב, בזה יש לתן מקום לד' העונג יו"ט שכל שרואים אנו סירכא מן הריאה תולין שודאי באה ע"י נקב, כי זאת מצוי יותר, רק בעת שא"א שתבא עתה ע"י נקב כגון בעת דיבוקן של הקרומים הנ"ל, נאמר בזה שלא נתלה על זמן הקדום רק על העת שמצאנו כן הסירכא, ובעת הזאת ההכרח שתהיה הסירכא בלא נקב. אך באמת אין זה סברא ישרה החלטית לבנות ע"ז קולא, אחרי שבריאה מצוי יותר סירכא בנקבים, ואם אשכוחי משכחת ג"כ סירכא בלא נקב למה לא נעמיד אחזקתה שלא ניקבה, וצריך לומר דהוכחת הסירכא היא שקרוב לודאי שניקבה, כי יותר מצויות בה שיבאו ע"י נקבים, וע"כ צריך לומר שזה מטעם שבלא נקבים אין מצויות בה סירכות, וא"כ נוכיח מזה שהסירכא נתהוה בה מקודם בעת שלא היו מדובקין, אמנם אם נוכל לומר שהדיבוק היה מתולדה יהיה מזה הוכחה שהסירכא באה כאן משאר איברים שלהם סרוכה הריאה ולא מצד הריאה, שבמקום שהם דבוקים דיבוק גמור א"א להיות בה סירכא ע"י נקב

ומעתה לדינא נלענ"ד שאם הדיבוק מראה שהיה כן מתולדתו, בזה ודאי שיש להקל שלא להצטרף לתרתי לריעותא, שהרי כל יסודו של תרתי לריעותא הוא משום שסירכא יש לחוש שבאה מחמת נקב, ובאופן זה הרי לא באה מחמת נקב, שהרי כיון שאין הרוח יוצא ממילא אין המשקה יוצא ג"כ, ובודאי באה הסירכא ממקום השני ממקום שהסירכא באה, או שבאה מהריאה שלא ע"י נקב, ועוד שיש לומר שגם אם נקוב אין פוסל בו כיון שאין הרוח יוצא כד' העונג יום טוב, והמחוור יותר לומר כמו שכ' שכאן בודאי הסירכא ממקום אחר

אמנם אם מראה שהמקום שנתרוקן והקרומים מדובקים אינם מתולדתו רק שהיא ע"י חולי, בזה ודאי שאין להקל, מצד ששלשה הריעותות נתרוקן וחסר מבחוץ וחשש אטום יצטרפו לסירכא העוברת ע"י מיעוך של"כ ולא נבדקה בבדיקה ודאי דהוה ריעותות טובא, חסר שאין לו בדיקה וכן נתרוקן וכן חשש אטום, וכאשר כתבנו הכל בארוכה

ואם הוא ספק אם הנתרוקן הוא מתולדה או נתהוה אח"כ, בזה יהיה תלוי שאם הסירכא עברה בנקל מאוד שאז מדינא יש להקל במה שא"א לבדק, רק מטעם תרתי לריעותא, ואם הוא מתולדה אין כאן תרל"ר, יש לסמוך להקל, ואם היה מיעוך בינוני אין להקל לכל הני ריעותא טובא וכמו שכ': סימן טז עוד להרה"ג הנ"ל בענין הנ"ל, על מש"כ לי לנגד למש"כ בזה, ואמרתי מקודם לבאר סברתי בענין הזה ביתד ביאור, ואח"כ אתוכח עם כת"ר על איזה דבריו שבמכתבו בזה

ומקודם אבאר בע"ה בעצם דין זה, בסירכא דבוקה בשומן הלב, משפטו ע"פ דברי הראשונים ז"ל אשר לאורם נלך. הנה בגמ' (חולין מ"ח) איתא פלוגתא דרב נחמן ואבימי, בריאה הסמוכה לדופן, דר"נ סבר אין חוששין לה בלא העלתה צמחים ואבימי סבר חוששין לה, והנה כתב הר"ן שסברת ר"נ הוא דסירכא בריאה הוה ספק נקב וכיון שיש עוד ספק שמא מן הדופן הוה תרי ספיקי, ואבימי סבר דהוה רק ספק אחד שמא מדופן ושמא מריאה, ואם הוא מריאה אמרינן שאין סירכא בלא נקב ולכן חוששין לה, והיכא דאיכא ריעותא בדופן אפילו אם יש ריעותא בריאה תלינן שמן הדופן הוא, בין לרב נחמן ובין לאבימי לדעת רוב הפוסקים הראשונים, משום שמן הדופן יותר מסתבר שבא הסירכא, ולכן מקילין גם לאבימי אף דלדידיה הוה רק ספק אחד משום דיותר מצוי שיבא הסירכא מדופן ממכתו, והוא גורם ג"כ לצמחים של הריאה ותלינן במצוי להקל. והנה ידוע מחלוקת הראשונים בכלל ספק שקול בטרפות אם אזלינן לחומרא או לקולא ושלש מחלוקת בדבר, (ועיין בש"ך בסי' נ' סק"ג ובפרמ"ג שם ובפר"ח סי' כ"ט, ובתב"ש בסי' הנ"ל) הרשב"א ורבינו יונה והר"ן (בפ"א לחולין) כתבו שספק שקול אזלינן לחומרא גם אם הספק נולד רק לאחר שחיטה, כמו נשבר הגף וכדומה, ולא ידעינן אם מחיים או לאחר שחיטה, הגם שאם נאמר שעכשיו נולד ריעותא זו אין כאן ריעותא כלל, מ"מ חוששין להחמיר, ומה דאמר הגמ' נשחטה בחזקת היתר עומדת, הוא דוקא היכא שיש לתלות היינו ששכיח יותר שנעשה לאחר שחיטה, ומחיים אין לנו לתלות בדבר מה שמראה לנו המעשה זו, ומתוך זה כתב התב"ש (בסי' כ"ט) שלפי דבריהם אם ישבר עצם הארכובה במקום המטריף ביד השוחט ואין יודע אם קודם שחיטה היינו קודם הגמר שחיטה או לאחר גמר שחיטה שאסור מצד שהוא ספק שקול, ויש שסוברים שבמקום שיש לתלות שנעשה לאחר שחיטה אזלינן לקולא, אבל אם נעשה הריעותא מחיים והוא מסופק אם הוה זה ריעותא המטריף או לא אזלינן לחומרא, והוא שיטת הרמ"א (בסי' נ') והרבה פוסקים. ויש דעות שסוברים שכל הספיקות שמצינו בגמ' להחמיר הוא רק משום דשכיח לאיסור טפי, אבל בספק שקול שפיר מוקמינן אחזקה גם בנולד הריעותא מחיים, ולא אאריך בזה כי מאן חשיב להכריע במחלוקת הראשונים ז"ל, וכבר ישבו על מדוכה זו גדולים חקרי לב מרבותינו האחרונים, כמו הפר"ח והתב"ש (בסי' כ"ט) והתורת יקותיאל ועוד הרבה, ועכ"פ סיגנון רוב הפוסקים הוא שבספיקא שנעשה בו ריעותא לחומרא אזלינן. אמנם דעת המקילים בספק שקול משום חזקת כשרות גם בריעותא מחיים, צ"ל לדידהו שבכל הספיקות שאנו מחמירים משום ששכיח יותר לאיסור, ולדעת המחמירים בספק שקול הוא להיפך שרק במקום ששכיח טפי להיתר אז מקלינן

ומעתה בסירכא לדופן שמחמירין אנן בספק שמא מדופן ושמא מריאה, לדעת המחמירים בספק שקול, צ"ל דשקול הוא הספק הזה, ולדעת המקילים בספק שקול נצטרך לומר שהוא יותר שכיח שיהיה מן הריאה ולא מן הדופן. והנה במסקנא בהא דרבי נחמיה בדק לה בפשורי שיש מחלוקת הראשונים אהיכא קאי, אם אאיכא ריעותא בדופן אבל בליכא ריעותא בדופן הוה ספק שקול ולא מהני ליה בדיקה, או אליכא ריעותא בדופן והבדיקה לקולא הוא ומכרעת להקל לתלות בדופן, והנה לפ"ז הסברא שיש סוברים שעל הבדיקה זו סומכין להקל, דעת ר"ת שהשיב לאנשי מרשיליא שה"ה בסרוכה לשומן ולשארי מקומות שאין הנקב פוסל שיועיל בדיקה להקל, ודעת הרמב"ן שרק בדופן הוא שמועיל להקל לתלות בו, אבל בשארי מקומות אין תולין הסירכא רק בריאה מפני שהוא מצוי יותר, וגם לדעת המקילים שפוסקים דר' נחמיה להקל הוא רק ע"י בדיקה, אבל בלא בדיקה לא נמצא שום קולא ולחומרא אזלינן בספיקא דאם מריאה או מדופן, ועכ"פ מוכרחים אנו לומר לכו"ע, שאם אנו אומרים שמריאה אתא סירכא זהו נקב ודאי למאי דקיי"ל כאבימי