באר משה (דנשבסקי) א נו

אומר בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל, ופסק ר' יוחנן כר"י בן קרחה ורש"י הביא בד' ר"פ הברייתא דע"ז, והנראה לענ"ד לומר שסברת רבא שמה שאמר רב שחלב טמא אין סותם, אין זה איסור ודאי רק שאוסר מספק, שמא אין הסתימה מעליא, ולכן סבר רבא שיש לצרף לספק ספיקא דעת רב ששת שהוא אומר שסותם בודאי שמא הלכה כרב ששת, וא"ת הלכה כרב שמא באמת אין טרפה שהיה לה הסתימה, ולכן צירף להיתירא דעת רב ששת לפסוק כוותיה מצד דהתורה חסה על ממונן של ישראל, ור"פ פליג בהא ואמר כיון שמ"מ לפנינו יש שני חכמים אחד אוסר ואחד מתיר והוא באיסורא דאורייתא הגם שהאוסר אין אוסר רק מצד ספק איסור תורה, מ"מ יש לפסוק כדעת המחמיר

וכן יש להביא דוגמא ליסוד סברא זו, שבמקום שיש מחלוקת אחד אוסר ואחד מתיר בודאי, שלא נקרא זה ספק ספיקא, רק זה הוה מחלוקת בשל תורה דקיי"ל בזה בשל תורה הלך המחמיר, מדברי מהרא"י שהובא בש"ך (בסי' ק"י בכללי ס"ס סעיף מ"ו) שהשואל ומהרא"י נסתפקו אם הוה ס"ס בעז חולבת שילדה שני שעירים, שהשואל הזכיר את הספק שמא הלכה כמ"ד חלב פוטר, ולכאורה קשיא א"כ שזהו הוא נחשב לספק שמא הלכה כמאן דאמר חלב פוטר, א"כ יש לפסוק תמיד דחלב פוטר מטעם ספק ספיקא, שמא חלב פוטר וכן הלכה, ואת"ל שאין הלכה כן שמא כבר ילדה, אלא ודאי שזה לא מיקרי ספק ספיקא כיון שמ"מ זה הוה מחלוקת באיסור תורה וצריך לפסוק כהמחמיר

והנה על שני ראיות הנ"ל שהבאתי מהא דחולין (מ"ט ב') ומהא דחלב פוטר נוכל לומר שבאמת אם אחד אוסר מספק תורה והשני מתיר יש לחושבו לס"ס, שמא הלכה כמאן דמתיר וא"ת שהלכה כהאוסר שמא כאן באמת הוא היתר, והא דבחלב פוטר לדידן דמספקא לן בדינא אין נחשב זה ס"ס, משום דלמאן דאמר חלב אין פוטר חשוב זה כאיסור ודאי מצד החזקת איסור היינו חזקת שלא ילדה לכן חשבינן למאן דאוסר כאיסור מוחלט, וכן בהא דנקב שסתמה ליה חלב טמא מחשבינן זה ג"כ לחזקת איסור, לפי שהנקב ודאי והסתימה מסופקת אין ספק סתימה מוציא מידי ודאי נקב, אבל בספיקא שאין לו חזקת איסור שפיר יש לומר שהיכא שאחד אוסר ואחד מתיר והאוסר הגה"ה הוא מספק שנחשב זה לס"ס: **(הגה"ה מיהו בהא דחלב פוטר יש לדון שאין מיקרי זה חזקת איסור, מפני שרוב בהמות מתעברות ויולדות, אף שזה הוי רובא דתלי במעשה מ"מ גם רוב כזה מרעא ליה לחזקה, ויעויין בבינת אדם שמסתפק בהא דלא אזלינן בתר רוב התלוי במעשה אם הוא מה"ת או מדרבנן ודו"ק

):)** מ"מ נראה לענ"ד להביא ראיה למש"כ בכלל זה היכא דאיכא פלוגתא אחד אוסר מספק שמחמירים בזה, ממה שפסק הרמ"א כאו"ה בניקבו שני קרומי הריאה זה שלא כנגד זה דטרפה, וזה ודאי דחששא שמא יזדמנו בהדי הדדי אינו רק ספק טרפות וכמו שכ' לעיל (בסי' זה), א"כ למה צריכין לחוש לדברי המחמירים כיון שהרשב"א והטור שהביא דבריו פוסקים להתיר בהחלט, והחולקים ע"ז לדידהו ג"כ לא הוה רק ספק טרפה שמא יזדמנו בהדי הדדי וא"כ הוה ס"ס ואפ"ה אסרינן, וא"כ מוכח מזה שכל שמחולקין באיסור תורה המסופק אחר אוסרו מספק ואחד מתירו, צריך לפסוק להחמיר, מיהו יש לדחות ראיה זו שלכך פסק הרמ"א להחמיר מטעם רוב פוסקים וכמו שכ' בס' נקודת הכסף (בסי' ל"ו)

עוד נלענ"ד להביא ראיה למש"כ בכללא זה היכא דאיכא פלוגתא אחד אוסר מספק ואחד מתיר שבאיסור תורה כה"ג לחומרא אזלינן, מהא דפסקו כל הראשונים בהאי פלוגתא דרב נחמן ואבימי משמיה דמר יהודה בריאה הסמוכה לדופן דפסקו כל הראשונים כאבימי לחומרא ומשום דלחומרא אזלינן בשל תורה, וכ"כ רש"י בפירוש דף (מ"ח א') בסוף ד"ה התם במקום רביתא בסוף הדבור, ובהא כאבימי סבירא לן דחוששין לה, ולחומרא אזלינן בדאורייתא עכ"ל, הגם דאבימי גופא לא אמר רק שאסור מספק דקתני חוששין לה ורב נחמן דאמר אין חוששין הלא מתיר בהחלט בודאי ואפ"ה פסקינן לחומרא, ואין לומר משום שסתמא דסוגיא דקאמר בגמ' היכא עבדינן אזיל אליבא דאמימר, הא ניחא להסוברים דזה קאי אשלא העלתה צמחים וכמו שכ' התוס' ד"ה מייתינן א"ש, אבל לפי דעת הרבה הראשונים דהא דאמר בגמרא היכא עבדינן קאי גם אהא דהעלתה צמחים וא"כ אין ראיה מסתמא דגמ' דקאי אליבא דאבימי ואפ"ה פסקינן כוותיה דאבימי, והוא משום הטעם דאזלינן בשל תורה להחמיר בפלוגתא, וא"כ מוכח דאף דחד אוסר מספיקא ואידך מתיר אזלינן לחומרא בשל תורה

וא"כ אתי שפיר בסירכא תלויה היוצא מן הבועא שפסק בשו"ע כדעת הראב"ד, הגם שלשיטת התוס' יש להקל בזה, וכיון שיש מחלוקת הראשונים ולכל אשר הולכים בשיטת רש"י הוא אסור מצד ספק דאורייתא יש לנו לפסוק להחמיר **(הגה"ה אף שאיסור ספיקא של תרתי לריעותא אין שייך לומר עליו שהוא נחשב ספק דאורייתא מ"מ בדבר זה שהוא מפורש בא בד' הראב"ד נקטי זה לחומרא כמו ספק דאורייתא ודו"ק:)** ובלאו הכי דעת מהרש"ל ביש"ש (פ' אלו טרפות סי' כ"ה) שרוב הראשונים סוברים כשיטת רש"י ז"ל וכן נוטה הכרעת הרא"ש ז"ל

ומעתה בנ"ד כיון שכתבנו לדעת רש"י שהטעם בסירכא המעידה על נקב, מפני יציאת המשקה הנגלד בה מעט מעט, וא"כ אין לצרף שמא הנקב היה בה אחרי שנדבקו הקרומים זה לזה דיבוק גמור שאין רוח יוצא, דא"כ מאין נתהוה הסירכא שאיך יצא המשקה הנגלד בתוכה, וא"כ מוכח מזה באם שזהו סירכא גמורה שמעידה על נקב שהנקב נתהוה בה קודם דיבוק הקרומים זה לזה דיבוק הטיב שאין רוח יוצא, ואין לנו לצרף לספק ספיקא דעת התוס' שהחשש הוא שמא יתפרק, ובכאן יש להסתפק שמא תתפרק מן הריאה עתה שנדבקו הקרומים דיבוק טוב שאין רוח יוצא, וגם הקרומים לא יתפרדו זה מזה אח"כ, אחרי שלדעת רש"י וכל ההולכים בשיטתו הוה ספק איסור ברור ככל הסירכות האסורות מספק

ובאמת יש להבין לפי שיטת רש"י וכל ההולכים בשיטתו שסובר שאין סירכא בלא נקב, הנה מצינו באיברים שאין הסירכא פוסלת בהם אף שנקב פוסל שם, וא"כ אשכוחי משכחת לה בהו סירכא בלא נקב, וא"כ יש לחקור במאי דאמרינן גבי ריאה שאין סירכא בלא נקב אם נאמר שגבי ריאה שאני שטבע הריאה שהסירכא רק מחמת נקב היא באה ולא מחמת דבר אחר, או שנאמר שגם בריאה אשכוחי משכחת לה ג"כ סירכות בלא נקב וכמו בשאר איברים רק שמצויות אצלה יותר סירכות הבאות מחמת נקבים, ואותם הוה סירכות אמיתות

והנה מצינו בריאה הסמוכה לדופן שסירכא זו מסופקת לנו אם באה מחמת ריאה או מחמת דופן, ואם מחמת דופן אמרינן שבאה שלא בנקב, ובריאה לא נאמר שבאה שלא ע"י נקב וכמו שבאה מחמת דופן, וכלישנא דגמרא (מ"ח א'), בשלמא הכא תלינן בדופן וכשרה אבל התם אי האי נקיב טרפה כו', הרי שבריאה אין אנו תולין שבאה הסירכא שלא ע"י נקב, ונוכל לומר או שבריאה א"א להיות סירכא בלא נקב, או שבריאה יותר מצויות שלא יהי' סירכא רק ע"י נקב

ועתה נ"מ לענין נ"ד הנה כבר אמרנו שכאשר הקרומים דבוקים זה בזה בדיבוק עד שאין רוח נכנס בהם, א"א להיות בזה סירכא ע"י נקב, ולכן כאשר אנו רואים שיש במקום הזה סירכא לשאר איברים נוכל לומר בשני אופנים,