באר משה (דנשבסקי) א נה

אחר שנדבקו הקרומים זה בזה שאז אין הנקב פוסל, זהו עיקר יסודו של הגאון בעל עונג יו"ט, וכיון שיש בזה ספק ספיקא להקל לכן אין לנו לחוש להסירכא דבוקה שעברה ע"י מיעוך לצרפה לשום ריעותא כלל

אמנם לענ"ד קשה לסמוך על היתר זה מתרי טעמא, חדא דהא עיקר הטעם שלשיטת רש"י ולכל ההולכים בשיטתו סירכא שלא כסדרן מעיד על נקב משום שכך הוא שאין סירכא בלא נקב, והוא דסתמא דמילתא נתהוה הסירכא מסיבת הנקב כמו שפירש"י (בדף מ"ו ב') לפי שהריאה שואבת כל מיני משקה והמשקה נעשה עב בתוכה כמין גליירא ויוצא מעט מעט דרך הנקב ונקפא ונעשה קרום, וא"כ מצד עדותו של הסירכא בעצמותה המעידה על הנקב מוכח הדבר אשר הסירכא שנתהוה אז מחמת הנקב היה בה אז מקום לצאת המשקים דרך הנקב, וא"כ ע"כ נתהוה הנקב קודם שנדבקו הקרומים זה בזה בחוזק שאין רוח יכול לצאת ביניהם דאם משקה יצא מתוך הריאה דרך הנקב כל שכן רוח

ועוד גם לשיטת התוס' שטעם של הסירכא שאוסרת משום שעתידה להתפרק ולעשות נקב בריאה, וא"כ לכאורה נוכל לומר שפיר הס"ס לצרף הספק שמא נתהוה הסירכא אחרי דיבוק הקרומים זה בזה, שאם נתהוה הסירכא קודם שנדבקו הקרומים חל עליה שם טרפות משום שהיתה עתידה להנקב אך אולי נתהוה אחרי הדיבוק, מ"מ הא יש לחוש שמא גם עתה אשר נעשה הסירכא אחרי הדיבוק, מ"מ כשתתפרק הסירכא אז יפרדו הקרומים זה מזה ויכנס רוח בתוכה ויזיק לה, וא"כ גם לשיטת התוס' יש לומר בהספק השני שמא היא סירכא גמורה שבאה מחמת הריאה שני צדדים להחמיר, שמא נתהוה קודם דיבוקן של הקרומים וגם אם נתהוה אח"כ כשנדבקו הקרומים שמא הם עתידים להתפרד זה מזה ותהיה הריאה נקובה ע"י הסירכא שתתפרק, וא"כ כל שבהספק השני יש שני צדדים להחמיר לא נוכל לצרפו לס"ס וכמו שכתב הש"ך (סי' י"ח ס"ק כ"ה) שאין מצרפים הא דשמא נפל על חודו משום שיש עוד צד לומר שמא אין קרקע פוגמת, וכן מוכח מד' התוס' (כתובות ט' ע"א), וכבר דברו בזה האחרונים [ועיין גינת ורדים שחברו הפמ"ג בכלל ל"ב], ואף אם נאמר שלשיטת התוס' מיקרי זה ספק שקול שאנו אומרים שמא נעשה אחר הדיבוק וישארו מדובקים, מ"מ כיון שבארנו שלשיטת רש"י וסיעתו אין כאן רק ספק אחד וא"כ בספק השני יש שלשה צדדים להחמיר שמא הלכה כרש"י וגם לשיטת התוספות שמא נתהוה מקודם ושמא עתידים להתפרד הקרומים זה מזה

ובאמת מצינו בסירכא הבאה מטינרי שאנו אוסרים מצד התרתי לריעותא שלא יועיל מיעוך כמו שכתב הט"ז (סי' ל"ט ס"ק י"ג), הגם שעתה הטינרי סותם ואין יוצא ממנו רוח ולמה אמרינן שהוא ריעותא אדרבה הא זה מטיב לנו, שגם אם יתפרק הסירכא ותעשה נקב בעוד שהטינרא סותם לא יזיק להריאה אחרי שאין הרוח יוצא. והנה לשיטת רש"י יש לומר שצד הסברא שהסירכא באה מנקב מעידה שנתהוה הנקב קודם סתימת הליחה של הטינרא, שהרי כיון שנתהוה סירכא מסיבת הנקב, מסתמא היה אז מקום לצאת דרך הנקב, אבל לשיטת התוס' למה לא נאמר שיש כאן עוד ספק להקל, שמא יתפרק בעוד שהטינרא סותם ולא יזיק לה הנקב, אלא ע"כ אנו אומרין כיון שיש בה נקב או יתהוה בה נקב אין מועיל מה שהמוגלא סותם לע"ע, שסוף סוף שהמוגלא יתרפא והנקב ישאר, וה"נ בנ"ד זה שהקרומים דבוקים סוף סוף שתתרפא מהדיבוק והקרומים יתפרדו זה מזה, ומטעם זה אמרינן שאין זה נחשב אטום, מפני שעומד להתרפא והרוח יכנס שם, וא"כ ממילא יאסר הנקב בה

ומצינו בוושט שאמרו בגמ' שגם בניקב זה שלא כנגד זה טרפה, מפני שזימנין דמיהנדזין בהדי הדדי, ומטעם זה פסק הרמ"א (בריש סי' ל"ו) שגם בריאה כשניקבו הקרומים זה שלא כנגד זה ג"כ טרפה, ואף ששני הקרומים דבוקים ביחד, וא"כ לא אפשר שהרוח יבוא ביניהם, מ"מ חוששין אנו שזימנין יתפרדו הקרומים העליון מן התחתון הדבוקים עתה, ויזדמן שיבא זה כנגד זה ויצא הרוח, אף שאין מוכרח בטבע שני הקרומים שיתפרד דיבוקן זה מזה, וא"כ כל שכן בנ"ד ששני הקרומים משני צדדי הריאה דבוקים זה מזה, שמצד טבע הריאה עומדים להיות מפורדים זה מזה שיהיה ביניהם רוח, שצריך לחוש מפני שעומד להפרד זה מזה ויהיה ביניהם רוח ואז יאסור הנקב, וא"כ איך נצרפו לס"ס

הן אמת שיש לומר שמהא שאמרו בגמ' גבי וושט זימנין דמיהנדזין בהדי הדדי, הוא רק ספק טרפה, וכן מה שפסק הרמ"א כדעת הסוברים בריאה ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה טריפה שמא יזדמנו הנקבים בשני הקרומים של הריאה זה כנגד זה, הוא רק ספק טרפה, ולכן שפיר יש לצרף לס"ס, מ"מ נראה כיון שאנו רואין שמספק זה אוסרים שמא יזדמן שיהיה זה כנגד זה, וא"כ בזה שמצד הטבע צריך להיות כן שיהיו מפורדים, מאן אמר לנו שנוכל לחושבו לספק כיון שעתיד להיות מפורדין, ובפרט שיש להסתפק שמא היה מתחלה ג"כ מפורד ויש כאן שני צדדים גם לשיטת התוספות להחמיר, וכמו שכתבנו

והנה עיקר הדין של תרתי לריעותא הוא דינו של הראב"ד בסירכא תלויה היוצא מן הבועא מפני שהם שניהם מעידות על חשש נקב, ונראה לענ"ד שאין זה רק לשיטת רש"י והראב"ד וסיעתם שטעמו של סירכא הוא מטעם שאין סירכא בלא נקב, ולכן נהי שהסירכא תלויה מחזקינן להפשטת ליחה, מ"מ ריעותא הוה ומצרפינן לריעותא דהבועא וחוששין לנקב, אבל לשיטת התוס' שטעם של הסירכא של"כ, מפני שעתידה להתפרק ולעשות נקב בריאה, וא"כ בסירכא תלויה אין כאן שום ריעותא כלל, שמי יפרקנה אחרי שהיא תלויה, ואין לומר שיש לחוש בה שמא תתדבק למקום אחר ואז תתפרק מן הריאה ותעשה נקב בריאה, הלא אין זה שם אחד, שהרי הבועא מעידה על חשש נקב המוקדם, והסירכא תעיד על חשש שמא יתהוה נקב אח"כ, ובאמת הראב"ד הוא אזיל בשיטתו שסובר בסירכא שלא כסדרן הטעם הוא שאין סירכא בלא נקב (וכמובא דבריו בר"ן בחולין). אמנם לשיטת התוס' דהטעם הוא מפני שעתיד להתפרק ולנקוב, ובס"ת שאין שייך טעם זה ראוי להכשיר גם ס"ת היוצאת מן הבועא (וכן איתא בס' לב"ש בסי' ל"ט בס"ק כ"ח אות ב') וא"כ בכל סירכא תלויה היוצא מן הבועא הו"ל ס"ס להקל, שהרי תרתי לריעותא אינו רק ספק נקב ולא נקב ודאי, וכמש"כ כמה מהאחרונים, וא"כ י"ל שמא הלכה כתוס' ואין כאן ספק כלל שהרי אין כאן תרל"ר לשיטתם, ואת"ל כהראב"ד ורש"י שהוו תרתי לריעותא שמא באמת אין כאן נקב שהרי התר"ל אינו רק ספק ניקב ויכול להיות שלא ניקב, וע"כ צ"ל שזה לא חשוב ספק ספיקא כיון שיש פוסקים אוסרים ויש מתירין, הגם שהאוסרים הוא רק מטעם ספק, מ"מ כיון שלהאוסרים חשוב זה ספק דאורייתא הו"ל לדידן מחלוקת באיסור תורה ולהחמיר שומעין, ולכן סתמו בשו"ע לדינו של הראב"ד שס"ת היוצאת מן הבועא טרפה

וכעין זה נלענ"ד לומר בביאור הגמ' בחולין (מ"ט ב') דאיתא שם ההוא נקב דסתמה חלב טמא דאתא לקמיה דרבא, אמר רבא למאי נחוש לה, חדא דהא אמר רב ששת חלב טמא נמי סותם ועוד התורה חסה על ממונן של ישראל, א"ל רב פפא רב ואיסור דאורייתא ואת אמרת התורה חסה על ממונן של ישראל, ויש להבין מה היה סברת רבא וכי לא ידע רבא דספק תורה להחמיר ובפרט שאין הלכה כתלמיד נגד הרב, וברייתא מפורשת בע"ז (דף ז') היה אחד אוסר ואחד מתיר אם אחד גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו ואם לאו הלך אחר המחמיר, ר' יהושע בן קרחה