באר משה (דנשבסקי) א נד

התב"ש שזה רק לטעם של הרשב"א אבל למש"כ לקמן שעיקר הטעם כהרמב"ם ורש"י אין מקום להיתר זה ואף להרשב"א חילוק זה בדוי מלב ואין לו שורש בגמ' ובשום פוסק, ומי ישמע לסברתם במה שנ' מהפוסקים שלא חילקו בכך עכ"ד התב"ש

והנה אם היינו אומרים כדעת הבית לחם בשם מהר"ם והז"ט שבקולשיה אין חשש אטום ודאי שהוא מקום לומר ג"כ לנ"ד אבל באמת צדקו דברי התב"ש שאין חילוק בזה מדסתים הגמ', וא"כ ניחזי אנן אם היה בבשר הריאה בשיפולי הריאה ממש ומשם ולמעלה הי' הריאה כדבעי ודאי שאוסרים אותה ע"פ. דעת התב"ש שכתב "שבכל מקום הוה אטום" וטרפה, ובכאן אין מקום לומר שהרוח הולך סביב האטום, וכן מש"כ כת"ר ואפילו לדעת הרמב"ם סוף שיתרפא כיון שהריאה על מכונה עכ"ד, לא ידעתי מאין נדע זאת בלי שום יסוד ראיה שמשם נכריע זה. ומ"מ בהתבונני בזה שיש מקום ליתן תבלין לסברא זו שכאן עומד להתרפא, והוא דניחזי במה שהגמ' החליט שאם יש מוגלא אמרינן שהוא מחמת מוגלא ואין פוסל כאן האטום, ולכאורה יש להבין מה מועיל שהוא בא מחמת מוגלא סוף סוף אטום הוא ואין מניפה על הלב לדעת הרשב"א, ולדעת הרמב"ם אין לה חיות ברוח, וצריך לומר דלהגמ' פשיטא שכל שיש סיבה אחרת הגורמת האטום לא חיישינן לה מפני שאנו אומרים שסוף הסיבה לעבור והריאה תשוב אל פעולתה כראוי, רק באין סיבה אחרת ובעצמות הריאה נולד הקלקול גרוע הוא, וה"נ נאמר בנ"ד שכאן שנולד הסיבה שנדבקו הקרומים זה לזה מה שאין דרך כן שתמיד הקרומים מופרדים זה מזה ובשר נמצא ביניהם אמרי' ג"כ שסוף שהקרומים יתפרדו היינו הקרום התחתון מן העליון ויכנס הרוח ביניהם, ולטעמו של הרשב"א יש להוסיף לדקדק ממה דאמרינן בגמ' דאטום בריאה קרעינן לקרום ואם מבצבץ כשר, הגם שקודם שנקרע הקרום לא היה הריאה מגביה עצמה בנפיחה והיתה אטומה ואינה מניפה על הלב ואפ"ה הוא כשר כל שבעצם הריאה אין כאן החסרון שאינו ראוי להניף רק מסיבת הקרום אמרינן שסופו להתרפא, וה"נ נאמר בנ"ד שכיון שנדבקו הקרומים זה לזה ודיבוק הקרומים גורם שאין המקום ההוא עולה בנפיחה ולכן לא מיקרי אטום ואמרינן שסופה להתרפא

אך לפ"מ שבארנו בטעם שאין זה נחשב אטום שדמיא זה כאלו יש מוגלא תחתיו שאין זה אטום, וא"כ נראה שכמו שבאטום אשר נמצא מוגלא תחתיו שאין על זה דין אטום ואפ"ה הוה ריעותא להצטרף לתרתי לריעותא וכמו שכתבו האחרונים שיש חושבין זה לתרתי לריעותא להצטרף לס"ד של"כ שלא יועיל מיעוך, וא"כ ה"ה נמי בנ"ד שמחשבינן זה כמו אטום מחמת מוגלא, ובאמת אם זה הוה ריעותא תליא בפלוגתא של הרמב"ם והרשב"א, שלדעת הרמב"ם ורש"י שהוא מטעם שהריאה עומדת להנקב הוה זה תרל"ר, אבל לטעם הרשב"א שהוא מטעם הלב אין זה חשוב לתרל"ר ויעוין בראש אפרים ס"ק קס"ד, ועיין לב"ש (סי' ל"ו ס"ק ע"ו) שהכריע שהגם שלשיטת הרשב"א לא הוה תרתי לריעותא מ"מ רוב הפוסקים חולקים על הרשב"א יעו"ש בדבריו ולכן נחשב לריעותא, אך באטום שנמצא מוגלא בתוכו מסתפקים אם זה חשוב תרתי לריעותא ודעת הראש אפרים (בסי' ל"ו ס"ק קס"ו) שאין זה ריעותא, מ"מ לענין ס"ד שעוברת ע"י מיעוך והסירכא היא של"כ בזה יש לעיין אם נחשב האטום שנמצא מוגלא בתוכו לריעותא כ"ד. ומסתברא שיהיה נחשב קצת ריעותא כיון שאטום פוסל הוא בריאה רק שאנו תולין להכשירו שהוא מחמת מוגלא וסופו להתרפא מ"מ יש להסתפק אולי מסיבה אחרת הוא והאטום הוא אטום ממש

ומצאתי בס' מנחת יוסף שחברו השו"ב דק' בריסק הנדפס בשנת תרמ"ה בדיני אטום הביא בשם שו"ת בית שלמה ח"ב (סי' נ"ז) שנשאל בריאה שבקצה האונא שאין שם בשר בין העור העליון לעור התחתון ואין עולה נפיחה כלל ולא עייל זיקא בגוה והורה לאסור מטעם אטום, ודקדק מלשון התב"ש ור"א שכתבו שא"א להרוח לבוא אל הקרום וסופו לנקוב כו' ש"מ דבעור תליא מלתא וגם מד' רש"י בחולין (מ"ג) משמע דטרפות אטום מפני העור הוא, אמנם הביא שם בשם ס' דעת קדושים שמכשיר בזה וכתב שכמדומה שהדע"ק הכשיר גם בסירכא עוברת ע"י מיעוך במקום שדר הקרום להיות דבוק שם וכן מביא דברי ס' העונג יו"ט. והנה הס' שו"ת בית שלמה לא ראיתיו אך ודאי גברא רבה הוא, ואם שלדינא ודאי נסמוך על ס' דעת קדושים (שהוא גדול מפורסם בזמנו של הלב"ש וב"א) והס' עונג יו"ט שאין חושבין זה לאטום וכאשר הראנו מקום לסברא זו שלא נחשב אטום רק כשהבשר הוא אטום ולא כשהוא אטום מחמת דיבוק הקרומים, מ"מ לענין ריעותא כיון שמצינו שיש סובר שמטריף בזה (וכמו שאמרו בסנהדרין ל"ג אטו אנן קטלי קני כו') א"כ יש לצרף גם דעת המחבר ס' בית שלמה ענין שיחשב ריעותא להצטרף לריעותא של ס"ד אשר של"כ העוברת ע"י מיעוך

גם נראה מלשון ס' דעת קדושים שהובא בס' מנחת יוסף הנ"ל שהכשיר בסירכא עוברת ע"י מיעוך במקום שדרך הקרומים להיות דבוק שם ואין זה קרוי חסרון, וא"כ משמע שבמקום שאין דרך הקרומים להיות דבוק שם אין מכשיר הדעת קדושים שם סירכא של"כ עוברת ע"י מיעוך, כי בודאי חשש האטום והחסר ביחד יש לחשבו לתרתי לריעותא להצטרף לס"ד שלא כסדרן שלא יועיל בה מיעוך וכמו שכתבתי

ד) ועתה נדון על דבר חשש הרביעי שכתבנו לעיל מצד שאין כאן בדיקה להמקום שעברה הסירכא ע"י מיעוך הנהוג בזמנינו. והנה בעיקר הדין אם הבדיקה היא לעיכובא אחרי שעברה הסירכא שלא כסדרן ע"י מיעוך, הנה זו היא מחלוקת גדולה בין רבותינו האחרונים, הגאון בעל תב"ש (בסי' ל"ט ס"ק נ"ד ובסי' ל"ו ס"ק ק"ב) הוכיח מד' הב"ח להחמיר בזה, אמנם דעת המשבצות וכן הל"ש (בסי' ל"ט ס"ק קל"ח) וכן הביאו ד' הספר גבעת שאול וכן הפ"ת הביא בשם חב"י וכן בתשובת שבו"י כולם הסכימו על יסוד דברי הט"ז שעיקר ההוכחה הוא מצד שעברה הסירכא ע"י המיעוך והבדיקה הוא רק לחומרא, וכל שמאיזה דבר נעשה שא"א לבדקה כשר, אך מ"מ הובא שם בפ"ת שאין להקל בזה רק כשעברה ע"י שנתמעך הסירכא בין אצבעותיו ע"י משמוש בנחת, אבל במקומות שמקילין וממעכין בחוזק קצת (ובפרט לפי מה שנתפשט המנהג ע"י קליפה) אין להקל שתי קולות ואז הבדיקה היא לעיכובא כן הביא בשם שבו"י. וא"כ ודאי שאם העברת הסירכא לא היה ע"י מיעוך קל כדין, ודאי שאין להקל בלא בדיקה וכיון שא"א בבדיקה מצד דיבוק הקרומים הרי היא אסורה. אך עיין בס' תפארת צבי בחלק יו"ד (סי' ד') שהוא האריך בענין זה ודעתו ג"כ כדעת הסוברים שהבדיקה אין מעכבת במקום שא"א לבדוק כגון שנעשו נקבים מאיזה סיבה, וכתב שם שהעברת הסירכא ע"י קליפה זה הוא המיעוך הנהוג מדברי הפוסקים יעו"ש בדבריו, אך מצד כל הריעותות שכתבנו למעלה אין להקל בזה שא"א בבדיקה וכמו שכ'

ה) אמנם עם כל זה אפשר לצדד היתר ולומר שאימתי אנו חושבים לריעותא הסירכא שעוברת ע"י מיעוך, ובפרט מה שא"א ע"י בדיקה הני מילי במקום שמצד הדין אין, קולא בהסירכא זולת היתר המיעוך, אך בנידון זה כתב הגאון בעל עונג יו"ט בספרו הנ"ל (סי' ע"ב) שיש להקל בה משום דעיקר טרפות דנקב הוא מפני שמוציא רוח וכן משמע מרש"י חולין (דף מ"ו ע"ב), ועל כן בנ"ד יש להקל מצד ספק ספיקא שמא הסירכא לא באה מחמת נקב בריאה שהיא ריר בעלמא או שבאה מן השומן שבצד השני שהסירכא דבוק שם, ואת"ל שהיא באה מחמת נקב בריאה שמא נעשה הנקב