באר משה (דנשבסקי) א נג

עמו הריעותא של הסירכא לתרתי לריעותא **(הגה"ה. מה שכתב כת"ר ראיה לשיטת הרמב"ם שמה שאמר רבא חסר יתיר חליף ולמה צריך לומר חסר השתא חליף טרפה חסיר מבעיא ובשני תיבות אין אומרים לא זו אף זו וכמש"כ התוס' בר"פ האיש מקדש. וע"כ פי' כת"ר שמה שרבא אמר חסר הוא חסר מבחוץ כדינו של הרמב"ם, ולענ"ד הוא רחוק מן הפשט הישר שהרי רבא קאמר על מה שאמר ה' אונות אית לה לריאה וא"כ הוא קאי על מנין האונות וכי היכי דייתיר או חליף קאי על זה ה"נ חסר. ומש"כ לדקדק מד' התוס' דריש פרק האיש מקדש שבשני תיבות אין שייך לא זו אף זו לענ"ד יש להעיר על זה דהא מצינו (בב"ק נ' ע"ב) אחד החופר בור שיח ומערה דמצריך בם הגמ' צריכותא ושם ע"כ צריך לומר לא זו אף זו דחריצין מנעיצין איכא למילף וכן מערה מינייהו וכן אידך. וע"כ נראה שכללא של התוס' הוא דוקא בהא דהאיש מקדש שאין שם רק שני דברים אבל במקום שיש הרבה דינים גם בתיבות שייך לומר לא זו אף זו ועוד יש לחלק היכא שעיקר צריך להשמיענו גם שנוכל ללמוד זה מדין השני, שייך לומר לא זו אף זו גם בתיבות, משא"כ התם בהאיש מקדש שבו הוא דבר פשוט לכל דעצמו לא גרע משלוחו לכן לא שייך לומר בשני תיבות לא זו אף זו. אך בהא דב"ק כיון שעיקר הדין הוא דין שצריך להשמיענו הגם שנוכל ללומדו מהא שאח"כ מ"מ שייך בזה גם בשני תיבות לא זו אף זו וכן הא דחסר או ייתיר וחליף כיון שעיקר הדין של חסר צריך להשעיענו שייך בזה לא זו אף זו, ע"כ:)** וכתב כת"ר על זה שאין זה ריעותא להצטרף לתרל"ר משום שלהרמב"ם שמטריף חסרון מבחוץ הוא מטעם חסר ואין מצטרף לריעותא השני שהוא מטעם נקב, ולשאר הפוסקים הלא חסר מבחוץ כשר, הנה באמת דברים אלו כתב בראש אפרים (סי' ל"ו ס"ק קכ"ו) וכן הל"ש כתב זה (בסי' מ"ה ס"ק א') ועוד בכמה מקומות שחסר מבחוץ אין מצטרף לריעותא אחרת הבאה מטעם נקב, מ"מ הא כתב מפורש הראש אפרים (בסי' ל"ו ס"ק קכ"ו) וכן הל"ש (בסי' ל"ט ס"ק קע"א) שעם הסירכא דבוקה של"כ העוברת ע"י מיעוך מצטרף הריעותא דחסרון מבחוץ גם בניכר שהוא מתולדה

הן מת שמד' מהרש"ק בתשובותיו בכמה מקומות שכתב שחסרון מבחוץ אין מצטרף לריעותא אחרת מטעם הנ"ל, הנה בכולהו יש לומר שמיירי לענין ריעותא דסירכא תלויה או לסירכא מינה ובה, אבל סירכא דבוקה של"כ העוברת ע"י מיעוך שהיא קולא גדולה, י"ל שגם הגאון מהרש"ק יסבור שאסור מטעם תרתי לריעותא שאין מועיל מיעוך בזה וכמש"כ הט"ז לענין דבוקה מטינרי (בסי' ל"ט ס"ק י"ג). אך ראיתי שהגאון מהרש"ק בספרו טוב טעם ודעת מה"ת (סי' ע"ג) בקונטרס אחרון שלו (לסי' ל"ש) שם מצדד להקל גם לענין סירכא דבוקה של"כ העוברת ע"י מיעוך, והנה באמת לכאורה שקשה לסמוך על דעת יחיד נגד דעת הרבה גדולי המחברים, ה"ה הגאון האדיר בעל ת"ש פסק להדיא שאין מועיל מיעוך בסירכא מתוך הגומא וקמט וכן הפמ"ג פסק ג"כ (בסי' ל"ז) בתרתי לריעותא שקמט הוה ריעותא, וכן הנו"ב בתשובתו מה"ת (סי' ק"ג) כתב מפורש לגדול אחד שאם כוונתו שעלה החסרון בנפיחה כו' אבל אכתי נראה החסרון, אז במחילה מכבודו שהתיר האסור, כי ע"כ לא הכשיר מהרש"ל אלא מצד החסרון אבל בהצטרף שם סירכא אין לך תרתי לריעותא גדול מזה כו' יעוש"ה בדבריו, והגאונים האחרונים הלב"ש והגר"ז מרגליות שמצדדים להקל שחסרון מבחוץ לא הוה ריעותא להצטרף לריעותא אחרת שבא מחשש נקב, מ"מ לא התירו רק במקום שהוא לפי המבינים חסרון בתולדה, ורק בריעותא אחרת, אבל לא לריעותא של ס"ד של"כ העוברת ע"י מיעוך, וא"כ קשה מאוד לסמוך על דעת יחיד נגד הנך רבוותא שפשטה הוראתן בכל מדינות אלו ועיין בס' חוט המשולש (סי' כ') שם תשובת הגאון הג' רבינו חיים זצ"ל מוואלאזין שג"כ נוטה לאסור את המיעוך בסירכא של"כ מתוך גומא

מ"מ אחרי אשר הגאון בעל שם אריה בחלק יו"ד (סי' ג') הראה פנים מסבירות שגומא אין חשיב ריעותא כלל לגבי סירכא שלא כסדרן העוברת ע"י מיעוך, לכן במקום הפסד מרובה המקילים וסומכים על הגאון מהרש"ק והש"א הנ"ל אין מזניחין אותם, במקום שהסירכא באה מריאה לאיברים שאין הנקב פוסל בהם, כגון לדופן או לשומן וכה"ג, שאותן הסירכות אינם טרפות ודאות כי שמא הסירכא באה מסיבת צד השני שלא מהריאה, אבל אם שני צדדי הסירכא המה מהריאה שלא כסדרן ודאי שאין להקל

אך בנ"ד (הגם שהסירכא הוא לשומן) גם לדעת המהרש"ק שהוא המתיר בסירכא מתוך הגומא אין כאן להקל שראיתי (בסי' פ"ב) במה"ת בטעמו לדחות הטעם שהוא תרתי לריעותא וז"ל שם, ועוד יש לומר בשלמא בתלייה מבועא אין הבדיקה והנפיחה ראיה שיש לומר דבאמת עור הבועה סותם הנקב ומ"מ אין מועיל זה דהוה קרום שעלה מחמת מכה ואין כאן מעלה רק המיעוך לבד וזה הוה חדא במקום תרתי, אבל בקמט דהוה עור הריאה מהני ליה בדיקה בנפיחה דהוה תרתי למעליותא מה שעברה ע"י מיעוך וגם מה שנבדקה בנפיחה ולא בצבצה, ונהי שבריעותא ממש אין סומכין ע"ז כיון שאין אנו. בקיאים בבדיקה וגם המיעוך קולא גדולה, מ"מ כאן דממקום למקום דעת רוב פוסקים להקל יעו"ש בדבריו, עכ"פ יראה דעתו שמצרף הא שנבדקה ע"י נפיחה ולא בצבצה, אבל במקום שאין שם בדיקה גם לד' מהרש"ק יחשב זה לתרל"ר

עכ"פ היוצא מכל האמור שאם המקום שנתרוקן שהוא נמוך משאר הריאה שחסרונו ניכר מבחוץ, ודאי שנחשב לתרתי לריעותא לס"ד של"כ שעוברת ע"י מיעוך ואין כאן בדיקה להריאה, אלא שבאם שהמקום הריקן הוא בשפת הריאה באופן שאפשר שמעולם לא היה כאן בשר מחמת שהוא שפת הריאה ולא מיקרי זה חסר מבחוץ כלל, אז יש לצדד להקל שלא לחוש מטעם החסרון וכמו שכתבתי לעיל בדברינו סוף אות א' וזה תלוי לפי ראות עיני המורה הבקי בזה

ג) עתה נבוא לבאר החשש השלישי מטעם חשש אטום וכת"ר כתב בזה וז"ל, חדא אטום צריך להיות משמושו קשה ונ"ד אין משמושו קשה (זה הכריע להלכה הגאון בעל תב"ש (בסי' ל"ו ס"ק כ"ג) שבין שקשה במשמושו ובין אינו קשה מיקרי זה אטום ויעוי"ש בס"ק נ"ט שהאריך בראיות שכן הוא), ועוד ניחזי אנן סברת האטום לד' הרשב"א שאינו מניף על הלב ואינו מקרר הלב, ודעת הרמב"ם מחמת שכל חיות הריאה הוא הרוח וכאן שאין רוח סוף שיתקלקלו הקרומים, וכתב כת"ר ע"ז שיש לדקדק מה זו סברא שאם יש מקצת ריאה אטום וכל הריאה מרחפת על הלב רק שמקצת אין מרחף יהיה זה ריעותא המטריף, וע"ז כתב כת"ר מצד הסברא שאם הבשר שלם ורק במקצת הוא אטום במקום אחד ולכן הרוח שנכנס בריאה צריך לסבב אותו המקום של האטום ולכן הוה זה קלקול בכל הריאה שהרוח אין הולך כדבעי, משא"כ בנ"ד שבשפת הריאה נתרוקן הבשר ונבדקו הקרומים הרוח הולך בכל הריאה כדבעי עד אותו מקום והוה כמו שאין עוד ריאה יותר וגם אותו מקום סוף שיתרפא אפילו לטעם הרמב"ם ג"כ כיון שהריאה על מכונה סוף שיתרפא עכ"ד

באמת אגיד לידידי שקשה מאוד ע"פ סברת הכרס להקל בדין דאורייתא בלי מקור אחרי שאטום הוא דינא דגמ' ובמה כוחינו יפה להכריע בטבע הטרפות ע"פ שכלינו לומר שכאן אין מזיק ואנו אין לנו אלא לדקדק במשמעות לשון הגמ' והפוסקים, והנה בגמ' נאמר סתם אטום בריאה, וכתב התב"ש (בסי' ל"ו) שבכל מקום פוסל האטום ובס"ק נ"ה כתב לאפוקי מדעת הס' בית לחם בשם מהר"ם וכן הוא בז"ט שאטום לא הוה כ"א בסומכיה אבל בקולשיה כשרה שטעם של האטום שאין יכולה להניף על הלב אבל בקולשיה צד הסומכיה מגביה את הקולשיה ג"כ ע"כ, וכתב על זה