באר משה (דנשבסקי) א נא

המוגלא תשאר המראה טרפה, אבל אם נאמר שגם אם לאחר הסרת המוגלא תשאר המראה ואפ"ה כשר, אין ראיה מהוכחתו כלום, אך מש"כ להוכיח ממה שכתב המחבר שהולכין במראה כפי מה שהוא אחר הנפיחה, ואם נבדוק העור בפ"ע אין בזה ע"י נפיחה, לכאורה הוא הוכחה חזקה, אמנם נראה שי"ל דאימתי בעינן דוקא ע"י נפיחה כשיש ריעותא אבל כשאין ריעותא לא בעינן נפיחה כלל, ולכן כל היכא שנבדק העור אחר שקלפוה מן הריאה ולא היה בהם שום ריעותא כלל בזה לא איכפת לן מה שעתה אין נפוחה, כיון שאין ריעותא כלל בעור הריאה, משא"כ היכא שיש ריעותא שאין הקרום נקי משינוי מראה בזה אזלינן בתר הנפיחה, ובאמת שבמוגלא אם המראה נשאר בעור אחרי הסרת המוגלא טרפה, מוכרח לומר לפ"ז בדעת הרא"ה וכן בלשון המחבר שהביא דבריו שבבשר נמי שינוי מראה פוסל כל שיתראה השינוי מראה למעלה לאחר הנפיחה, הגם שאם יסירו הקרום מהבשר ישאר הקרום בלי המראה בו

ומה שנראה לענ"ד לסמוך בזה על דברי הרשב"א המקיל בזה נגד דעת המחמירים, הגם שהוא חשש איסור תורה וראוי להחמיר במקום פלוגתא דרבוותא, הוא מפני שיש לצרף דעת ר"ת ור"י בעל התוס' הובא בס' אור זרוע, וכן נראה דעת האו"ז בעצמו וכן הוא דעת הראב"ד בהשגות בפ"ז מהל' שחיטה שאין טרפות דשינוי מראה פוסל בריאה רק כשרובה כך, והביא ראיה מלשון הגמ' האי ריאה דדמיא כו' משמע שבכל הריאה הוא, וכן הביאו ראי' מהא דאמרינן גבי נפלה לאור שיעור ירוקתן כשיעור נקובתן ומדאצטריך להשמיענו זאת מכלל דבכל שינוי מראות לא אמרינן הכי, וכן הוא הוכחת רבינו יצחק ב"ר שמואל (הוא הר"י בעל התוס') שמביא ראיה לדין זה דבעינן שיהיה רובה כך לד' ר"ת שהורה כן הלכה למעשה בשהיה בהרות שחורות במיעוטה של הריאה כן הובא זה באו"ז בהל' טרפות (סי' ת"י) וכן הוא בתוס' דחולין (מ"ו ב') בשם ר"ת

והנה הראשונים הרשב"א בתוה"א והרא"ש ועוד פוסקים הקשו על הסוברים ששינוי מראה דווקא ברובא ולא במקצתה, מאי שנא מהא דפריך בגמ' מאי שנא מקצתה כו' גבי ריאה שהאדימה כו', ואני בענ"ד אם כי לא בי הוא ח"ו לומר הכרעה כל שהוא בין דברי הראשונים והלואי שנזכה להבין דבריהם, מ"מ לא אמנע מלומר מה שנלענ"ד ליישב דעת הראשונים שסוברים כן ששינוי מראה דוקא ברובא פוסל, והוא שבאמת יש לדקדק בלשון הגמ' מאי שנא מקצתה דהדר בריא כולה נמי הדר בריא, הא עיקר מה דצריך להשמיענו חדוש הדין והטעם על הטרפות, משום דהא סתם בהמות כשרות הן כל שאין אנו יודעים שיש כאן דבר המטריפם, א"כ הכי הו"ל להגמ' למימר מאי שנא כולה דטרפה דלקותא היא מקצתה נמי, ולכן נראה לענ"ד שזה ידע הגמ' שיש לחלק בין כולה למקצתה אלא דכוונת הגמ' להקשות שכי היכי דאמרינן שמקצתה כשרה משום שאין זה לקותא המטרפת ה"נ כולה, והגמ' סמיך על מה שאמרו לקמן אדומה כשרה מדר' נתן וגם בכולה הדר בריא שיבלע בה דמא, וכ"ת לשמונה שרצים מדמינן ליה דטבע האודם שסוף סוף יקרע הקרום ויצא לחוץ א"ה מקצתה נמי כו' ולכך פירש"י לא שנא בין כולה בין מקצתה כשרה כדאמרינן לקמן אדומה כשרה מדר' נתן

ולכן נראה לענ"ד שלהסוברים דבעינן שיהיה המראה שולט ברוב הריאה, בזה ודאי גם שבעצם הקרום אין בו שינוי מראה רק כל שהמראה נראה מבחוץ אמרינן רוב הריאה נתקלקלה ומחמת החולי עומדת להנטל או להתקרע, משא"כ אם מקצתה נמי אוסרת בזה מטעם שהוא חשוב כניקב יש לומר שבעינן דוקא שיהיה הלקותא מן המראה בקרום הריאה, וע"כ אם יהיה השינוי מראה בריאה ברובא ודאי שאין להקל בקליפת הקרום ונתראה שבעצמות הקרום אין כאן שינוי מראה וכמש"כ, אמנם בשינוי מראה במקצת הריאה בזה יש לסמוך שבעינן דווקא אשר יהיה שליטת המראה פסולה גם בקרום העליון, דיש לצרף הני רבוותא שהכשירו שינוי מראה במקצתה ולא גרע זה מכל תרי ספיקי שמא הלכה שבעינן רובא בשינוי מראה, ואפילו אם הלכה כדעת המחמירים שגם במקצתה פוסל שינוי מראה, שמא הלכה כד' הרשב"א וכל ההולכים בשיטתו אשר בעינן שישלוט המראה בהקרום, אמנם בשלט המראה ברובא שאין לנו צירוף, יש לאסור כל שנראה המראה דרך הקרום, גם שאינו בעצמותו של הריאה כן נלענ"ד. וע"ד שהעיר בענין בהמה שיש לה חולי השיעול אם איתרע בזה בחייה חזקת כשרות דקרוב הדבר שמחלת הריאה יש לה, ובס' בית אפרים בפ"ת סי' ל"ט סעיף כ"ב חוכך להחמיר גם בחייה לענין חלבה. ולפי דעתי הקלושה נראה שכל בחייה לא איתרע חזקות חיותה ושלימותה ע"י חשש של חולי, דניחזי אנן כה"ג באדם שיש לו חולי השיעול אם נאמר שבזה הורע חזקתו וחיישינן שמא הוא טרפה, ובכה"ג אם יהרוג אותו אחר לא יהיה נהרג עליו מספק, והוא מלתא חדתא אשר לא מצינו זה בשום מקום

והנה שנינו במשנה בגיטין (ד' כ"ח ע"א) המביא גט ממדינת הים נותן לה בחזקת שהוא קיים אפילו הניחו חולה ומתניתין סתמא נקט בכל גוונא אפילו בחולי שהוא בא מן האיברים הפנימים לבד מגוסס, ומשמע ממתניתין שגם אפילו בזמן רב יותר משנה ג"כ לא חיישינן למיתה ונותנין לה בחזקת שהוא קיים, וזה ודאי אם היינו יודעין בו בודאי שהוא טרפה בעת שקבל ממנו הגט לא היינו סומכין על חזקת חיותו יותר מי"ב חודש, דכיון דכללא הוא שאינו חי י"ב חודש וא"כ גם בהניחו חולה כיון שהוא איתרע בחולי במכה של חלל למה לא ניחוש פן נולד סימן טרפה באיבריו הפנימים ואיך ניתן לה הגט להתירה מספק לאחר י"ב חודש, אלא מדסתם לה במתניתין שבחולה נותנין הגט בחזקת קיומו גם בזמן כביר, משמע שלא חיישינן לשמא נולדו בפנימות איבריו סימני טרפה כי חולי לא נחשב ריעותא המספקת לטרפה, וה"נ בהאי בהמה ריעותא של השיעול שאין זה רק חולי ומיחוש לא נחשב ריעותא שנאמר חזקת קיומה אתרעאי אלא חזקת קיומה המוקדמת אלימתא היא, ולא הורעה בזה מה שיש בה חולי כל כמה שלא ידעינן שנעשה בה ריעותא המטרפת

וזה מכבר אמרנו שמה שמצינו שחזקה לא אלים כרובא רק גרוע ממנו, הוא דוקא במקום שאנו באים מצד חזקה המוקדמת לדון במקום ריעותא המספקת לנו אשר יכול להיות ע"י הריעותא לצאת מחזקתה, אבל חזקה שלא נתהוה עליה שום ריעותא היא אלים כרוב, ולכך חזקת חיים המוזכר בגיטין מהני בכמה ענינים אף להוציא מחזקה אחרת, וחזקה זו מועילה גם בדיני ממונות ודיני נפשות. והגע בעצמך אשה שהלך בעלה למדינת הים והיא תזנה כאן, ודאי שיחייבו אותה בדיני נפשות ולא נחוש שמא מת בעלה, וע"כ בנדון זה שאנו דנין בחזקת בהמה בחייה לא נחוש שמא נולד בה סימני טרפה כל זמן שלא נודע לנו בבירור שנולד לה ריעותא המטריפה שקרוב הדבר שנטרפה מזה, ואי משום שיש לה מיחוש השיעול הא אנו רואים הרבה אנשים חיים שנים רבות במיחוש השיעול, בשגם שיודעים אנו שבא זה ממיחוש הריאה מ"מ לא נולד בה סימני טרפה, וא"כ ה"נ גם בבהמה כן הוא. אכן אם תשחט הבהמה ותמצא הריאה טרפה בזה יש להסתפק שמא נחוש למפרע מעת שהתחיל בה חולי השיעול, אם זה היה בתוך י"ב חודש קודם שנמצאת טרפה, ובזה נחוש למפרע עד י"ב חדש כן נראה לענ"ד: