באר משה (דנשבסקי) א נ

דאם הכבד סותם להנקב ודאי שיש לחוש ביותר שמא סופו של הכבד להנטל כיון שהכבד סמוך להנקב, וע"כ הוא מלתא דפשיטא להתב"ש וע"כ לא פירש הא שאם הכבד סותם להנקב לא מהני, דפשוט לו דבר זה. ובספר האשכול מצאתי שמביא דין זה בשם בה"ג שאינקיב טרפשא דכבדא טרפה, וכתב שם דאויר דעייל לגו כבדא מזיקו משמע שהטעם שאויר שהוא בא לכבד מאיברים הפנימיים שלפנים מן הטרפש הוא מזיק להכבדא, וא"כ לפ"ז מסתבר שאם הוא סמוך להכבד ודאי שיש לחוש ביותר, מיהו גם זה אין הכרח כל כך שיש לומר שדווקא אם פתוח הנקב שהרוח שולט לכל הכבד בזה יש לחוש שכל הכבד עומד להנטל מחמת זה, משא"כ אם הכבד סותמו להנקב כיון שהנקב סתום הגם שאותו החתיכה מן הכבד שבמקום הנקוב הוא סמוך לאיברים שהן מעבר להטרפש שזה מזיק להכבד, מ"מ כיון שאין פתוח רק אותו החתיכה אמרינן שרק אותו החתיכה עומדת להתקלקל ולא כל הכבד והכבד אין פוסל רק אם יהיה נטול כולו, ומסתבר לומר כן כיון שדין נקב חצר הכבד דין מחודש מן בה"ג שזה עושה טרפה אין לנו בו אלא חידושו, ומה שלא מצאנו מפורש בדברי הראשונים לאיסור אין לנו לאסור. ולטעם המובא בשם בדיקת ישנים משום שע"י נקב בחצר הכבד בא אל הריאה והלב דם מן בני מעיים, ודאי דמסתבר אשר סתימת הכבד יועיל לזה כמו כל הסתימות, וא"כ בזה אם יש קרום ג"כ וספק אם היה הקרום בשלימות וניקב במשמוש יד הטבח או שלא היה הקרום בשלימות, ודאי שיש להקל בזה. אמנם גם אם הספק היה על הקרום לבד אם היה שלם מתחלה ונקרע במשמוש היד של הטבח, אשר הארכנו בדין ספק זה, מ"מ עיקר דין זה של ניקב חצר הכבד הרמב"ם בחשבו כל הע' טרפות לא זכר לדין זה והשמיטו וכן הרשב"א בס' תורת הבית השמיט לדין זה מכלל דלא סברי לה, וכן הבעל העיטור בהל' שחיטה שהביא לדיני טרפות לא הביא ג"כ לדין זה מכלל דלא ס"ל לדין זה של בה"ג, וא"כ עצם דין זה של ניקב טרפש הכבד הוה פלוגתא דרבוותא **(מה שהרשב"א לא הביא לדינו של בה"ג בניקב טרפש הכבד נ"ל שלטעמו קאזיל, דהתב"ש הקשה למה לא חשב במתניתין דין ניקב טרפש הכבד ותירץ משום דמתניתין לא חשב רק טרפות מחמת עצמו, ודקדק התב"ש לדעת הרשב"א שסובר שנטילת הכבד משום מרה ואפ"ה קא חשיב לה במתניתין, וא"כ לדידיה יקשה למה לא תני ניקב טרפש הכבד, וע"כ מוכח שמטעם זה לא סבר הרשב"א לדין זה של ניקב טרפש הכבד מדלא תני לה במתניתין, כי לדידיה לא נוכל לתרץ מחמת שאין זה טרפות מחמת עצמו דהא חשיב ניטל הכבד:)** ועוד אפילו לדעת האוסרים נראה שכל עיקר איסורו מטעם ספק הוא שכן הוא לשון המרדכי ואו"ז והובא בהג"א בחולין גבי הוריקה כבד כנגד בני מעיים, וז"ל, ומכאן יש סמך לדברי הגאונים שמטריפים בניקב חצר הכבד דחיישינן שסופו להנטל כל הכבד מדמטרפינן בהוריק הכבד כשיעור משהו משום דאסרו תחלתו משום סופו, עכ"ל המרדכי וכן הוא באור זרוע. והנה לשון דחיישינן מורה שאין הדבר בהחלט להטריף רק חשש הוא שחששו הגאונים שמא עומד להנטל כל הכבד בסופו, שאם היה הדבר ברור שע"י נקב בחצר הכבד סוף כל הכבד להנטל הכי הוי למימר, משום שסופו של הכבד "להנטל" ולא לשון "דחיישינן" ומדכתב דחיישינן, מכלל דס"ל שרק ספק טרפות הוא לדעת הגאונים שמא סופו של הכבד להנטל ע"י הנקב של חצר הכבד ומספיקא מטרפינן, וא"כ בהצטרף ספיקו של הקרום שהיה סותם יש להקל מטעם ספק ספיקא שמא היה לו סתימה מעליא, וכן מצאתי שהביא בס' דרכי תשובה (בסי' מ"א ס"ק ס"ו) בשם שאילת שלום תנינא שצידד להקל במקום שהותחל להעלות קרום ולא נסתם לגמרי, משום שאנו דנין על העתיד כיון שהותחל לעלות קרום, ואם כי בזה לענ"ד יש לפקפק, אך באופן זה שהוא ספק אולי היה הקרום שלם כשאנו רואין בו קרע במשמוש ידא דטבחא, ודאי שיש להקל במקום הפסד ולסמוך שהיה הקרום שלם ונתלש במשמוש ידא דטבחא ולצרף זה לדין הספק של עצמות הטרפות וכמוש"כ ודו"ק: סימן יד לגיסי הגאבד"ק דובראוונא

הנני להשיב לידידי גיסי ע"ד הלכה למעשה במראה טרפה על הריאה שקולפין הקרום והמראה נשאר על הבשר והקרום נקי, וכת"ר נוטה להחמיר בזה. הנה אני מורה בזה לקולא, ועיקר סמיכתי בזה על דברי הרשב"א במשמרת הבית שמפורש דעתו להקל (בדף ל"ב א') וז"ל שם, ועוד כי מה שאמר שאין מראות פוסלות אלא כשהן בבשר הריאה זה באמת שיבוש שאין שום מראה פוסלת בבשר הריאה ולא אפילו לקותא כמליא מוגלא ונשפכה כקיתון וקיימא סימפונהא, אלא כשאותן מראות הן בעור הריאה פוסלין מפני שמגיע הפסד לעור ועתיד לנקב, וזהו דבר ברור וא"צ לפנים עכ"ל הרשב"א במשמרת הבית, ועיקר סמיכת הקולא בזה הוא על דברי הרשב"א הנ"ל, אמנם ממש"כ הר"ן בשם הרא"ה אין מזה ראיה להקל בנדון זה שאנו דנין דהרא"ה מיירי במוגלא וכמש"כ כת"ר

ומה שכ' בשם הב"ח שקיים ד' הרא"ה שנראה מדבריו שאם היה בבשר אסורה, לענ"ד כוונת הב"ח ברור שדעתו בד' הרא"ה שאם המראה בבשר ולא על העור בזה גם הרא"ה מודה שכשר, אלא שהרא"ה מיירי באמת שנשלט המראה בעור הריאה ואפ"ה אם יש מוגלא תחתיו כשרה שתולין שמחמת המוגלא הוא, וזה ברור לענ"ד בד' הב"ח להמדקדק היטב בלשונו בסי' ל"ח ד"ה כתב הר"ן ודו"ק

ומש"כ כת"ר שמד' רש"י בהא דאדומה כשירה מדר' נתן משום שהדם בין עור לבשר, משמע שהאדמימות אינה בעור ואפ"ה בכה"ג במראה פסולה טרפה עכ"ד, לענ"ד זה אין ראיה שי"ל שמחמת שלא נבלע בה דמו והדם בין עור לבשר קולטת העור העליון האדמימות שבתוכה ואולי יש שורייקי [הנקראים נערווין דקים] גם בעור גופו שנכנס בהם דם שלא נבלע בריאה, וכן מה שכ' שמשמע מהא דגמ' דהא דומה בדמיון להא דשמונה שרצים, דהתם ידיעתינו רק כפי מה שהוא לפי מראה עינינו עכשיו שלא בהסרת הקרום מן הבשר, נ"ל דודאי זהו אמת שלכתחלה אנו דנין במראה עין כפי שמראה לעינינו למעלה הקרום על בשר הריאה, רק כאשר מתברר שלא שלט הלקותא בעור אז כשרה, ועיין בת"ש (בסי' ל"ח ס"ק י"ט) שנסתפק לד' הט"ז שסובר דהיכא שהקרום העליון לבד נשתנה למראה פסולה ולא בקרום התחתון טרפה, היאך יהיה הדין באדומה בעור העליון והתחתון אין אדום, שבזה י"ל שא"א לתלות משום שלא נבלע בו דמו כיון שע"פ פירש"י שהדם בין עור לבשר וא"כ היה גם להתחתון להאדים, ומדלא האדים התחתון מסתמא אודם המראה לקותא הוא, וכתב כיון דהגמ' סתים אדומה כשרה משמע שבכל גוונא הוא דיש לומר עדיין דם שבעור העליון לא נבלע בה וכו', א"כ נראה דעתו ברור שגם ע"י סיבת שלא נבלע בו דמו גם ע"פ פירש"י הנ"ל, מ"מ אפשר שהקרום מתאדם מזה בעצמותו. ובעיקר הדין הנה התב"ש מחמיר בזה שאין השינוי מראה הפסולה בעצמות הקרום לאחר שהסירו הקרום, רק כשנראה למעלה המראה פסולה כמבואר בדבריו בשמ"ח בסי' ל"ח סעיף ט"ז, וכן ביו"ד ד' לעמבערג בהגהות הגרש"ק על הפמ"ג בסי' ל"ח דעתו ג"כ להחמיר, וכתב כמה הוכחות לדעתו וכל ראיותיו יש ליישב כאשר יראה המעיין, שהרבה מדבריו תלוי רק אם אומרים במראה מוגלא אם לאחר הסרת