באר משה (דנשבסקי) א ה

להם תקנה מה"ת, ואתם הדבקים כו' שהמשיא בתו לת"ח ומהנה ת"ח מנכסיו כו', בזה ימצא שכרו, בזכות תמכין דאורייתא שנחשב יש לו חלק בלימוד התוה"ק, וזולת זה אין להם תקנה, הרי שבמעשים לחוד לא מצא להם תקנה, וא"כ לפי שאמרנו שהא דגדול תלמוד שמביא לידי מעשה, מורה שהמעשה הוא הנחשב התכליתי למה לא יזכה בהן לתה"מ כמו בלימוד

והנראה לומר בזה, הנה בהברייתא שם, בקידושין פליגי ר' טרפון ור' עקיבא, שר"ט אמר מעשה גדול ור"ע אמר לימוד גדול, ובתר הכי קאמר נענו כולם ואמרו לימוד גדול שמביא לידי מעשה, ומשמע שגם ר"ט הודה לר"ע, וא"כ היה צריך לומר חזר והודה ר"ט כו', ואין לפרש שהאי נענו כולם הוא שארי החכמים שהסכימו לדעת ר"ע, שהרי ראוי היה לומר בברייתא, ר"ע וחכמים אמרו לימוד גדול. ע"כ נראה לענ"ד לומר שהפלוגתא אם תלמוד גדול או מעשה גדול זה נשאר בין ר"ט לר"ע, רק בזה סברי כולם שתלמוד גדול שמביא לידי מעשה היינו להבא לשאל לכתחלה, זה נאמר בהסכם כולם, אך לר"ע גם באמת אח"כ כשעסק כל ימיו בתורה ומעשים טובים תלמוד גדול, והא שהתלמוד מביא לידי מעשה הוא הוכחה שתלמוד גדול מן מעשה, שהרי אנו רואין שהתלמוד גדול כל כך עד שזכות הלימוד מצלת מן היצה"ר ומביא ליד מעשה. ולר"ט יתפרש שמביא לידי מעשה שע"י התלמוד ידע הטוב והרע והנאה והמגונה ע"פ חוקי התורה ויתחזק בעסק המצוות וכמש"כ לעיל בביאור דברי רש"י, ולכן לאדם שבא לדרוש איך יעשה נאמר לו שהתלמוד מביא לידי מעשה, מ"מ בתכלית הדבר מעשה גדול לדעת ר' טרפון. וכעין זה פירש הבל"ע (בדרוש ה') שבענין דבר המביא לדבר אחר יש שני אופנים, א') כענין אב ותולדה שהאב הוא מקור וסיבה להתולדה היוצא ממנו, ומצוי שהתולדה קטן מהאב ותולדותיו לאו כיוצא בו, ב') ופעמים הדבר שמביא לידי דבר אחר הוא כעין הכנה ותכלית כמו הפטיש והמעצד שהוא רק הכנה להכלי הנעשה על ידם, ולכן שניהם מודים במאמר זה שתלמוד גדול שמביא לידי מעשה, רק באופני פירוש הדבר מחולקים ר"ט ור"ע, שלר"ט החשיבות של הלימוד נגד המעשה הוא כעין הכנה להתכלית, ובאמת המעשה גדול, ולר"ע הלימוד הוא אב להתולדה היא המעשה וערכה גדול ורם, שמצד רום ערכה היא מצלת מן יצה"ר ומביאה לידי מעשה וכמו שאמרו חז"ל בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין

ובזה יבואר הגמ' (בב"ק י"ז א') דפריך שם והאמר מר תלמוד גדול שמביא לידי מעשה והיאך אמר קיים אמרינן למד לא אמרינן, והוא שאיתא בכתובות (פ"ד ע"ב) גבי זה הכלל הלכה כר"ע מחברו, דלגבי ר' טרפון פליגי ר' יוחנן וריש לקיש דר"י סבר שר"ט רבו של ר"ע הוא ור"ל סבר שהוא חברו, ולכן סבר ר"י הלכה כר' טרפון ולדידי' באמת מעשה גדול, אך חשיבות הלימוד שמביא לידי מעשה, וכן מצינו פלוגתא במגילה (כ"ז א') דסבר ר"י שהבית הגדול הוא מקום שמגדלין בו תפלה וריב"ל סבר שהוא מקום שמגדלין בו תורה, ולכן לריב"ל מותר לעשות מבהכ"נ בית המדרש, ולר"י אסור לעשות מבהכ"נ בית המדרש, וזה ידוע שתפלה במקום קרבנות הוא ומקרי זה מעשה, ונמצא דר"י סבר כר' טרפון וכטעמי' בכתובות, וזה דפריך הגמ' בב"ק (י"ז א') והאמר מר, פירוש שלר' יוחנן מקשה דאיהו סבר כר' טרפון ולדידי' מה שאמר תלמוד גדול שמביא לידי מעשה הוא רק לענין לכתחלה ובאמת המעשה הוא התכלית וכמו שפירש"י שם

ובזה מדוקדק הגמ' דשלהי כתובות דר' יוחנן לא סבר לה כר' אלעזר דדריש מקרא דטל אורות טליך, שדוקא המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו, אבל מי שאין משתמש באור תורה, אין לו במה לחיות, אבל במעשה המצוות לא יוכל לזכות בתחית המתים, רק הוא לטעמי' דס"ל כר"ט שבעצם מעשה גדול, רק הלימוד הוא נחשב משום שמביא לידי מעשים רבים וכאשר כתבנו לעיל, וע"כ לר' יוחנן גם במעשה יהי' אור מעשה המצוות מחייהו, אך עכ"ז הצטער ר' יוחנן פן הלכה כר"ע וההולכים בשיטתו (וגם לא ברירא ליה הדבר אם אין הלכה כר"ע נגד ר"ט, כאשר מצינו שם בכתובות (פ"ד ב'), דאמר מה אעשה שכנגדי חלוק עלי שסובר הלכה כר"ע דפליג על ר' טרפון שאין מועיל תפיסה) ולא יהיה תקנה לע"ה לתחיית המתים, לזאת אמר לו מצאתי להם תקנה מה"ת אשר כל התומכים ועוזרים להעוסקים בתורה נחשבים כעוסקים בלימוד התוה"ק, ואין אומרים שזה רק מצוה הוא לתמוך ולחזק לומדי התו' שיעסקו בתורה, ומעתה לפי המוכרע לנו בגמ' לדינא, דקיי"ל כר"ע אפילו נגד ר' טרפון וחברו נחשב והלכה כר"ע מחברו, נשאר הלכה שלימוד גדול באמתתו ומצד חשיבותו וגדלו מביא לידי מעשה, כאשר אמרו חז"ל סוטה (כ"א) תורה בעידנא דעסק בה אגונא ומצלא מן היצה"ר, וכמאמר חז"ל בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין

ובזה נבוא לבאר מאמר ר' יוסי שאמר גדול לימוד שקדם לחלה ארבעים שנה לתרו"מ נ"ד שנה, לשמטה ס"א שנה, ליובלת ק"ג שנה, שהוכחת דבריו שלימוד גדול בעצמותו לבד התועלת היוצא מזה שמביא לידי מעשה שידעו הדינים איך לעשות המצוה כתיקונה, שמוכיח שכל לימוד התוה"ק דיני המצוות גם בעת שא"א לקיימם היא מצוה גדולה ברום ערכה, ולזה אמרו חז"ל כל העוסק בפ' עולה כאלו הקריב עולה מקרא דזאת התורה לעולה ולמנחה כו', כי אם היה חשיבות לימוד התו' של מעשה המצוות רק לתועלת לדעת המעשה אשר יעשון ולאגמורי לאחריני למען ידעו את דיני המצוות שיעשה האדם וחי בהם, הלא מצוות חלה ותרו"מ שזמנם יהיה כשיבואו לארץ ואחר ירושה וישיבה, למה היה צריך הקב"ה להקדים את לימוד הל' חלה ותרו"מ בתחלה שנכנסו למדבר אחרי מעמד הר סיני, הלא טוב יותר היה שיהיה לימוד מצוות אלו בעת שיבוא זמן חיוב מצוות אלו ואז היה תועלת יותר בלמוד המצוות אלו שיזדרזו לקיימם ופרטי הדינים של עשייתם של המצוות יהיה אז נודע להם עת הנצרך לקיומם של מצוות אלו, ולמה הקדימם נותן התורה ית"ש, הרי ראיה שלימוד תורת המצוות הוא חשיבות גדול גם בלעדי הקיום אותם במעשה, וכמו שדרשו חז"ל זאת התורה לעולה ולמנחה שכל העוסק בפ' עולה כאלו הקריב עולה, שלימוד הדבר הוא נחשב מאוד רק שיהיה מחשבתו שבעת שיבא לידו לקיימם יקיים אותם כראוי ע"פ חוקי התוה"ק

ומסיים עוד ר' יוסי בדבריו וכשם שהלימוד קודם למעשה כך דינו קודם למעשה שנאמר פוטר מים ראשית מדון כו', זה הוא ג"כ חיזוק לדבריו שלימוד גדול, והוא שאם יסוד תכלית הלימוד הוא רק לתועלת קיום המעשה שיהיה כהלכתו, ואם היה מקיים כנכון ע"י שישמע מאחרים איך לעשות, לא נצרך לו לימוד תוה"ק, לא היה מקום לענוש אותו מקודם, כ"א אחרי שידונו אותו שלא קיים כנכון המצוות, אז ידונו אותו על הבטול תורה שגרם לזאת, אבל אחרי שהלימוד בעצמותו הוא דבר גדול, ע"כ תחלת דינו על הלימוד בעצמותו שבטל, שגם אם עשיית המצות היו כהוגן או שלא באו לידו המצות האלו, מ"מ ידונו אותו על בטול לימוד תוה"ק אשר הוא דבר גדול וחשוב לקדושת איש הישראלי לימוד תוה"ק. ואח"כ אמר עוד שם, וכשם שדינו קודם למעשה כך שכרו קודם למעשה כו', הוא ג"כ על יסוד זה, שאם תכלית הלימוד הוא רק עשיית המצות ש שיעשה ע"י למודו, א"כ כל זמן שלא בא לידו קיום המעשה ע"י למודו בתורה, לא היה ראוי לשכר גדול, אך ע"פ יסודו שעצמות הלימוד הוא דבר גדול ע"כ מגיע שכר הרבה על לימוד