באר משה (דנשבסקי) א מז

בלא בדיקה אסור בדיעבד [וגם בזה עיין בפ"ת (סי' מ"ו) בשם תשו' הר הכרמל שחולק ע"ז] וכאן שייך שפיר לדמות זה לבועא אחת בבני מעיים שצריך לכתחלה בדיקה ובדיעבד בלא בדיקה תלינן להכשיר, וה"נ בנ"ד שנתלש ע"י משמוש ידי הטבח שזה הוא כנאבד בלא בדיקה וע"כ כל כמה שאין אנו יודעים אם היה כאן נקב מפולש אין לחוש מספק

אמנם אם נאמר שהקרום הנשאר הוא סתימה הנעשה על הנקב, בזה יש לדון אם אפשר לתלות במשמוש יד הטבח, ולא מיבעיא למאן דסבר שזהו פסול החוזר להכשירו, ובאמת קודם הסתימה היא טרפה באמת רק אח"כ נכשרת ע"י הסתימה וכמו שכ' הלב"ש בליקוטי דינים שלו סעיף ו' שהחלב שהיה קודם שנתלש אסור, א"כ אתחזק איסורא ודאי וכל כמה שלא נתברר ההיתר אם היה הסתימה כראוי ודאי שנשאר על חזקתו הקדומה באיסורו, אלא אפילו לדעת הסוברים שכל שנסתם אח"כ נתגלה שמעולם לא נאסר, וכל מה שאסור קודם שנסתם הוא מפני שמא נקב זה אין עומד להיות נסתם, וא"כ יש לדון בזה לתלות במשמוש ידא דטבחא וסתימה היה להנקב ונקרע ומעמידין את הבהמה על חזקת כשרותה שמעולם לא היה עליה איסור טרפה שהיה עומד להסתם, מ"מ ז"א, דהא כי היכי שאם אנו רואים בו נקב בלא סתימה אנו מטריפים ולא תלינן שהוא עומד להסתם להכשיר מטעם זה, ה"נ כשאנו מסופקים אם היה לה סתימה מעלייתא אם לאו יש לנו ג"כ להחמיר מספק שמא לא היה עומדת להסתם בסתימה מעלייתא לכל הנקב

אך יש לדקדק ע"ז מה דקיי"ל דתלינן במשמוש ידא דטבחא גם בסירכא כסדרן שנמצא במקום הסירכא נקב ע"י משמוש ידא דטבחא וכמש"כ התב"ש (בסי' ל"ו סעיף י"א) בשמ"ח. רק שהצריך לזה צורך גדול, ואמאי הא אנן קיי"ל לדינא לחוש לכל החומרות בשיטות טעמי איסור הסירכות ולשיטת רש"י שאין סירכא בלא נקב רק הסירכא כסדרן סותמת הנקב וא"כ הוה ודאי נקב וספק סתימה, ואפ"ה מקילינן לתלות על משמוש ידי הטבח שמסתמא היה כאן סתימה ע"י הסירכא להנקב, וה"נ בנ"ד כיון שקרום היה כאן במקום הנקב ונקרע צריכין אנו לתלות שהיה סותם בטוב לכל הנקב. הן אמת שיש לומר דבאמת לשיטת רש"י היה אסור בכה"ג ולא תלינן במשמוש ידא דטבחא שהיה הסירכא סותמת היטב להנקב, רק מה דמקלינן בסירכא כסדרן לתלות במשמוש יד הטבח הוא משום שאנו סומכין בזה על השיטות האחרות שיש סירכא בלא נקב הגם שאנו חוששין להחמיר לכל השיטות, מ"מ בדבר זה שגם לרש"י אינה רק ספק טרפה שמא לא היה סתימה לכל הנקב ולאינך כשרה בודאי, ע"כ תולין להקל

ועוד יש לומר כמו שמצינו המחלוקת אם, סירכא כסדרן צריך בדיקה ויסוד המחלוקת הוא ג"כ תלוי בשיטת רש"י והחולקים עליו אם יש סירכא בלא נקב או לא, ולשיטת רש"י צריך בדיקה כיון שהיה נקב ודאי אם יש כאן סתימה מעלייתא, ואפ"ה כתב הב"ח וכן התב"ש בשמ"ח (סי' ל"ט סעיף ח') שגם לשיטת רש"י יש לומר דכשר בלא בדיקה וצריך לומר שכך קים להו לחז"ל שכן הוא דבר המצוי שכל שמתחיל להיות סירכא סותמת היטב, וא"כ ה"נ במשמוש ידא דטבחא או בזאב תלינן להקל משום כיון שאנו רואים סירכא אמרינן מסתמא כי הסירכא סתמה כראוי היטב ולא נשאר נקב, וזהו הנקב שאנו רואין נעשה ע"י הדבר שיש לנו לתלות וע"כ תלינן להקל, אף שיש לחלק שהתם לענין חיוב הבדיקה למראה עין היה סתימה ולא נראה, משא"כ במקום שיש נקב רק שיש לתלות שהנקב נעשה ע"י הסבה שלפנינו וסתומה היתה, זה דבר חדש הוא, מ"מ יש לומר שכיון שנראה סירכא הדבר מצוי שהסירכא סותמת להנקב

ומעתה בנ"ד בקרום הנראה קרוע בנקב של חצר הכבד יש להסתפק אם אפשר גם בו נאמר כל שנראה עליית קרום במקום הנקב לסתום הנקב, קרוב הדבר שהיה הקרום על כל הנקב ותלינן בו להקל שמה שנחסר לפנינו מהקרום זה היה מסיבת יד הטבח, או אפשר שרק בריאה נמסר לרבותינו כלל זה שהסירכא עלולה לסתום הנקב שבריאה אבל לא בקרום הסותם לנקב שבחצר הכבד ומנין לנו להקל בזה

אמנם נראה לענ"ד שדין זה יהיה תלוי במחלוקת הפוסקים הראשונים המובא בש"ך (סי' נ') ויעויין בפר"ח ובתב"ש שהאריכו בזה אם ספק שקול בטריפות היכא שיש כאן ריעותא שנעשה מחיים אם אזלינן להקל או להחמיר, ודעת הסוברים שספק טרפות להקל והא שמצינו בכמה מקומות שמחמירין היכא שנמצא ספק טרפה משום דאמרינן דשכיח טפי לאיסור מהיתר כמו בספק דרוסה ודכוותה. והנה לפ"ז צריך לומר דכל שנמצא נקב בחצר הכבד או בנקבים בריאה במקום דמהני סתימה שכל זמן שלא נסתם לא מקילינן לומר בספק שמא תהי' סתימה מעליא ועומד הוא להסתם משום ששכיח יותר נקבים שלא יסתמו, וא"כ בנ"ד שהנקב העלה סתימה במקצת בודאי, רק דמספקינן אם היתה הסתימה שלימה ונקרעה או שלא היתה שלימה, וא"כ ודאי דזה הוה ספק שקול וצריכים לתלות להקל או שכבר נסתם או שעומד להסתם לכל הפחות וכשר, אבל לשיטת הפוסקים בספיקי טרפות שכל ספק מחמירין מדינא רק היכא דשכיח טפי להיתר מקילינן יש לומר שכאן הוה ספק שקול להיתר ולאיסור ע"כ צריך להחמיר. והנה כבר בארנו במקום אחר (לעיל סי' י') שגם הפוסקים המחמירים בספק שקול בטרפות שאיתיליד ריעותא מחיים הוא רק מדרבנן ומדאורייתא מוקמינן אחזקת כשרות, וא"כ הרווחנו מכל מש"כ שבנידון ספיקא דידן מה שאנו צריכים לחוש להחמיר הוא רק מדרבנן

אמנם לפי ד' הסוברים המובא בס' לב"ש המובא לעיל בדברינו שהנך טרפות חוזרות להכשרן ובעודן בהם הנקבים קודם הסתימה הויא טרפה גמורה, ולפ"ז שיש ספק אם היה הקרום שלם ונקרע במשמוש ידי הטבח או לא הוה זה ספיקא דאורייתא שיש לנו חזקת איסור שהרי היתה טרפה ולא נודע אם היא חזרה להכשרה

אמנם בעיקר. דברי הלב"ש יש לענ"ד לדקדק בדבריו חדא במש"כ שם שמד' התוס' בפרק א"ט (מ"ו ע"ב) נראה דסברי גבי סירכא כסדרן דהוה פסול החוזר להכשרו לשיטת רש"י שאין סירכא בלא נקב וקודם הסתימה הוה טרפה ממש, לענ"ד מדברי התוס' לא מוכח מידי ושפיר מצי סברי כשיטת הר"ן דהני נקבים שעומדים לסתימה אח"כ מעולם לא היו טרפות, ומה דקרינן להו פסול החוזר להכשרו היינו כי היכי דהגמ' קרי לה פסול החוזר להכשרו, ואליבא דשיטת הר"ן, הא דריאה שניקבה ודופן סותמתה, וע"כ צריך לומר שהכוונה הוא שלפי מראה עינינו היה, מקודם הסתימה ע"ז שם פסול ואח"כ חוזר להכשרה, ואי משום שהקשו התוס' דהא הוי קרום שעלה מחמת מכה, ונאמר שמזה הוכיח הש"ש דעתם דהוה טרפה ממש קודם סתימה, דאלו לסברת הר"ן והרא"ה מעולם לא היה עליה שם מכה של טרפות, גם ז"א דהא כוונת התוס' י"ל בתחלת קושיתם אעיקרא דדינא מדוע כאן מועיל הסתימה ובכל קרום שעלה מחמת מכה אין מועיל סתימה, ולמה לא נאמר גם שם כל שעומד להעלות עליו קרום לאו נקב הוא אלא אמרינן כי אח"כ יוסתר ולמה לא נאמר כן גם בסירכא, ומ"מ לפי מה שהעלו למסקנא לשיטת רש"י דכאן הוה סתימה מעלייתא נאמר ג"כ שכל שעומד להסתם מעולם אין עליו שם טרפות, באופן אשר לענ"ד נעלם כוונתו מש"כ אשר דעת התוספות מוכח שלא כד' הר"ן: