באר משה (דנשבסקי) א מו

מבועא דחמירא לן לא מקלינן מצד סתימת דופן, ומעתה יש לומר שפיר דהפרמ"ג לשיטתו אזיל שנוטה להחמיר בסירכא תלויה מבועא שאין מועיל בה מיעוך

והנה בס' ל"ש (בסי' ל"ט ס"ק כ"ח) האריך בענין זה הרבה ועמד ג"כ בדברי הש"ך אלו ודעתו לפרש כמו שפירש הפרמ"ג והגרע"א להאי כש"כ הוא לענין שאין מועיל בו מיעוך, אפס שנדחק בהקושיא דהא אין כאן כש"כ כיון שיש כאן סתימה של הדופן שמהני מדינא. אמנם תירץ משום כיון שעברה ע"י מיעוך אין כאן סתימה, ואם נחשוב כמו שהיתה מקודם הא יש כאן סירכא האוסרת אותה לפי מה דאסרינן סרוכה לדופן אלו דבריו בקצרה. ואני תמה ע"ז הא כשנדון בתר המיעוך אין כאן כש"כ לאסור אותה דהא כיון דקיי"ל סירכא תלויה היוצאת מהבועא העוברת ע"י מיעוך כשרה כמו שכ' בעצמו בכללי תרתי לריעותא שלו (לסי' ל"ט סעיף י"ג), וא"כ אם נחשוב כמו שהוא עכשיו שעברה ע"י מיעוך אין כאן תרתי לריעותא לחוש לנקב, וכאן אין שייך לומר דסרכא דבוקה הוה ריעותא גדולה דהא מן הדין היא כשרה גם בעודה דבוקה וכמש"כ. לעיל בדבריו

ולד' מהרש"ל שהביא הש"ך בריש (סי' ל"ז) שכתב על דברי הררב"ד דלכך אסור סירכא תלויה מן הבועא אף במקום רביתא משום דאין הדופן מגין בסתימתו רק על חלקת הריאה ולא במקום שיש בועא הבולטת, וא"כ לפ"ז בריעותא אחרת שיוצא ממנה סירכא דבוקה לדופן במקום רביתא אין שום ראיה מד' הראב"ד לחוש לתרתי לריעותא שלא יועיל בה מיעוך, אך באמת בעיקר ד' מהרש"ל הרבה ע"ז להקשות הגאון האדיר בעל מגיני שלמה בתשובתו הנדפסת בס' ראש אפרים על הל' בדיקת הריאה ודעתו להכריע דלא כסברת מהרש"ל, שאין שום חילוק מחמת זה רק כל החילוק הוא משום שאין כאן סריך וסביך. היוצא מכל הנ"ל שיש להקל בסירכא דבוקה לדופן במקום רביתא לבשר שבין הצלעות באופן דכשר מדינא אם עוברת ע"י מיעוך הנהוג, ואין מצטרף לשום תרתי לריעותא זולת ביוצאת מן הבועא אז יש לדון אם לחוש לד' מהרש"ל שבמקום בועא אין כאן סתימה מעלייתא, ולדינא מסתבר לומר כיון שלדעת החולקים על מהרש"ל בזה אין זה תרתי לריעותא א"כ הוה זה ספק תרתי לריעותא שמקלינן בכל דוכתי

ברם זה יש לחקור כיון שתרתי לריעותא הוי גם אם אין עומדים זע"ז רק אם הם סמוכות זה לזה יש להם ג"כ דין תרתי לריעותא, וא"כ הספק נקב שאנו חוששין מצד התרתי לריעותא לא לבד על אותו המקום שהריעותא בעצמותה עליה היא, כ"א גם על המקום הסמוך לה מולידה ריעותא אחת על השניה הסמוכה לה שמא באחד מהם יש נקב, וא"כ בסירכא דבוקה יוצאת מן מקום ריעותא שאנו מצדדים להקל מפני שגם אם נחוש לנקב אין כאן חשש איסור מדינא מפני שהסירכא סותמת הנקב, הא מ"מ כיון שהסירכא לא כיסתה את כל הקמט או את כל מקום הריעותא ונשאר עדיין מקום בהריעותא לבד מקום הסירכא. וא"כ ריעותא דהסירכא יכולה להוליד לנו ספק על מקום הנשאר מן הריעותא שהוא סמוך להסירכא שמא יש שם נקב ואותו המקום לא נסתם בהסירכא שנאמר עליו שדופן סותמו אמנם באמת ז"א דהא סירכא בין אונא לאונא כסדרן שיוצאת מתוך הבועא למטה מחציין גם בדבוקה מקלינן וכמ"ש הט"ז בסי' ל"ז ס"ק ג') ועיין בתשובה הנז' של הגאון בעל מג"ש שבס' ראש אפרים שהקיל בענין זה הרבה גם בדאיכא חלון, ולא אשתמיט חד לכתוב שהוא דווקא באופן שהסירכא כיסתה את כל מקום הבועא לפי שיש לחוש שהסירכה תוליד ריעותא וחשש נקב על המקום בריעותא הסמוך להסירכא ושם יש חשש נקב שאין לו סתימה, אלא ודאי מוכח שכל ענין תרתי לריעותא הוא דווקא באם שנוכל לחוש על מקום שתי הריעותות אבל היכא שבמקום חד ריעותא לא נוכל לחוש מצד התרתי לריעותא אין מצטרפת כלל גם לעשות ממנה על השניה הסמוכה לה. ועוד יש לומר דלכתחלה ראוי לנו לתלות הקלקלה במקולקל יותר, שהיינו שהריעותא הוא במקום ששתי הריעותות שולטות שם היינו במקום שהסירכא היה על הבועא, ולכן כיון שבאותו מקום שהסירכא עומדת אין לחוש שם מטעם תרתי לריעותא אין אנו חוששים גם על הסמוך לה. כן נראה לענ"ד: סימן יג

עובדא בא לידי בחצר הכבד שנתלש מהכבד בכח ואח"כ נמצא בחצר הכבד נקב עגול גם שפה עגולה סביב הנקב אך מחצית הנקב היה מכוסה בקרום, ויותר ניכר מקום תלישה בקרום הלז וגם בהכבד נמצא חתיכות במקום תלושה מן הכבד, אך לא נודע אם היה כיסוי טוב בהקרום על הנקב

והנה בקרום הזה יש להסתפק בו בשני דברים. א) אם הקרום נשאר מחצר הכבד גופא שמחמת חולי או סיבה אחרת נחסר בעוביו ורק קרום נשאר ממנו ומעולם לא היה שם נקב מפולש, או שהיה נקב מפולש ואח"כ עלה עליו קרום, ואם הסתימה היה שלם לפנינו, בין כך ובין כך כשר כמבואר בכל הפוסקים ובשו"ע סוף סי' מ"א בט"ז וש"ך שם שגם קרום שעלה מחמת מכה מועיל בחצר הכבד שניקב, אך לנ"ד יש חילוק לכאורה, אם הקרום הוא מעצמות חצר הכבד שנשאר ממנו או שאח"כ נסתם, שזה ודאי אם נמצא בחצר הכבד נקב שיש לתלות במשמוש ידא דטבחא ודאי דכשר ותולין בזה. ומעתה אם נאמר שהקרום הוא שנשאר מעצם חצר הכבד וכאן שתלש במקום ההוא ונקרע וספק לנו אם היה הקרום קודם שנקרע שלם ודאי דכשר הוא כדין אינקב היכא דממשמש ידא דטבחא, ואין לומר שלפי שיש ריעותא בחצר הכבד שנחסר חסרון עגול בעוביו של חצר הכבד לא תלינן בקרום שעל החסרון הזה במשמוש ידא דטבחא לפי שאיתרע מקום זה, ז"א דהא גם בבועא תלינן במשמוש ידא דטבחא הגם שבועא הוי ריעותא ומצטרף לתרתי לריעותא להטריף ואפ"ה תלינן במשמוש ידא דטבחא בנקב שעל הבועא, ולא חיישינן שמא מתוך חולי הבועא היה שם הנקב, אלא אמרינן שכל שלא ידעינן אם היה בו נקב המטריפו או לא, לא חיישינן ותולין במשמוש ידא דטבחא כל שאין הדבר לפנינו המספק שנעשה בו הנקב, כי דווקא בנקב שע"י קוץ בזה גם אם לא ידענו שניקב נקב מפולש שם מחמרינן במקום שנאבד בלא בדיקה, אבל בנקב שע"י חולי כל כמה שלא ראינו ששלט החולי לעשות דבר המטריפו לא חיישינן לזה, רק אם יש לפנינו הדבר מחויבים לבדוק אם שלט החולי ועשה מעשה המטריף אבל אם נאבד בלא בדיקה כשר

ואם שיש לחלק זה מהא דתלינן במשמוש ידא דטבחא בבועא משום דבועי שכיחי טובא בריאה בלי ריעותא דנקבי ע"כ תלינן בסתמא על הנקב שהוא ממשמוש יד הטבח, משא"כ כאן מי יימר דשכיחא שיהיה נקב עגול בחסרון בחצר הכבד שנשאר ממנו קרום שלם דק, ולכן גם אם הקרום נקרע ע"י משמוש ידא דטבחא יש לחוש שמא לא היה להחסרון הלז קרום בשלימות, מ"מ נראה שאין לחוש לזה, דהתב"ש בסוף (סי' ל"ד) לענין בועות שבבני מעיים הנצרך בדיקה, כתב ג"כ לחלק בין בועי דריאה דשכיחא טובא לזה, ומ"מ העלה לדינא שאם אין כאן רק בועא אחת בבני מעיים אז תלינן להכשיר בדיעבד בלא בדיקה, אבל ביש בועות הרבה בזה בעינן בדיקה לעיכוב ואם נאבד