באר משה (דנשבסקי) א מד

אך מ"מ דבריו הק' שם שכתב באות י' שגם בעוף אף דסגי בשחיטת הקנה לבד וא"כ גם אם היה נשאר שלם מה שנחתך מן הוושט אף מחציתו אפשר היה בשחיטת הקנה, מ"מ כיון שבהושט אין בו מה לשחוט אחרי שנשחט מחציתו קודם השניה ממילא הקנה ג"כ אין ראוי לשחוט וכמו דאמרינן בשמוטת הקנה שגם הושט אין מכשירו לפי שהקנה אין ראוי להשחט, לענ"ד אין זה דומה להא, דהא באמת גם הוושט ראוי להשחט למעלה חוץ ממקום הנקב, רק מ"מ אמרינן כיון ששחיטת אותו הצד היה מוכרח להשחט כי בלעדי זה אין רוב ראוי לשחוט והוא הכרחי להשחט, ע"כ השהיה יפסול אותו כי הוא נקרא חלק מן השחיטה וא"כ כיון שהקנה יש לשוחטו גם אם היה שלם וכאשר היה שלם אז היה אפשר בשחיטת הקנה, א"כ גם הושט יהיה אפשר לשוחטו למעלה אחרי שאותו הצד אין מוכרח להשחט ואין מעכב מה ששחט מקודם

אמנם המחוור לפרש דברי רבינו ירוחם שהביא שם באות ח' וט' שיהיו דבריו כשיטת העיטור שאין הכי נמי אם היה שוחט שלא במקום חתך היה באמת אינו פוסל גם מחצית הושט של קודם השהיה, רק במקום ששחט קודם השהיה כשגומר באותו המקום כיון שהנשאר אין בו כדי שחיטה לולי הצטרפות הקדום אז השחיטה בהושט שקודם השהיה אין מכשירו והרי היא נבלה, משא"כ במקום שנשאר רוב שגם לולי הצטרפות הקדום שקודם השהיה יש בו שחיטה כשרה במה ששחט הנשאר וממילא אינה רק טרפה וע"כ מצטרף הקדום ג"כ ואין מטריפו. ודברי רבינו ירוחם נלע"ד לפרש שרבותא השמיענו במש"כ "כגון רוב הנשאר" והכי פירושו, ור"ת פירש זאת האיבעיא במיעוט קמא דושט אם נאמר דשהיה אין פוסלת רק בדבר שנעשה בו הבהמה נבלה, כגון ברוב הנשאר שאם לא היה שוחט כלל זה המיעוט הראשון כו' והיה מהפך לצדדיו הסימן ושוחט הרוב הנשאר היה שחיטתו כשרה, פירושו לענ"ד נראה מ"ט מיעוט הסימן קיל שאין פוסל בו שהיה לפי שאפשר להשחיטה גם בלעדו, ולא מיבעיא אם ישחוט למעלה או בקנה בעוף ודאי דהוא אין עושהו לנבלה והוא אין נחשב להיות בו דין שהיה, אלא אפילו אם גמר באותו מקום השחיטה וא"כ לכאורה הוא גורם להשחיטה שע"י נעשה בו שחיטת רוב הושט, מ"מ כתב ע"ז כיון שאפשר היה לשחוט המותר תחלה קודם שחיטת מקום ששחט קודם השהיה והיה כשר גם בלעדי מה ששחט קודם השהיה, ע"כ לא יפסול בו מה ששחט קודם השהיה

גם מה שהביא בספר בית הלוי שם דברי מהרש"ל ביש"ש פ"ב (סי' ט') שתמה על דברי התוס' שכתבו דאת"ל דכשר בשהיה במיעוט קמא דושט לא פסלה שהיה בעוף מה"ת כו' וכתב היש"ש ואיני יודע אמאי לא נמצא שהיה בעוף בשחט מחצה על מחצה ושהה ע"כ, והקשה ע"ז שלכאורה דבריו אין להם הבנה הא גם במחצה אינה רק טרפה, ובאמת דבר זה הלא כתבנו לעיל והבאנו דברי בעל העיטור שהוא כתב מפורש שבמחצה הושט יש בו דין שהיה, ולבד זה נראה לענ"ד לומר בכוונת מהרש"ל בדרך פשוט שהוא ליישב הדין של שהיה בעוף שיהיה מה"ת אחרי שלא נמצא בגמ' רק האיבעיא במיעוט סימנים, הלא נוכל לומר כפשטא דמילתא שהספיקא שהסתפקו בגמ' אם שהיה במיעוט קמא דושט הוה שהיה לפי שלא נעשה בזה נבלה הוא בשחיטת מיעוטו של בסימן אבל לא במחציתו, שהרי הרבה יש לחלק בין מחצית למיעוטו ולכן במחצית אע"פ שאין נעשה בו נבלה רק טרפה מ שהיה פוסלת בו, ובזה האופן יהיה שהיה מה"ת בעוף. היוצא מכל האמור הנה עיקר הדין בנקובת הושט אי הוה טרפה או נבלה הוא תלוי ברבוותא, שדעת רש"י והרמב"ם והרשב"א והאשכול דהוה נבלה, והראב"ד בעל ההשגות יראה שגם דעתו כדעת הרמב"ם שהרי לא העיר בשום מקום על דברי הרמב"ם, ונראה שהולך בזה בשיטת רבו וחותנו הראב"ד בעל האשכול

אמנם לעומת זה בעל ה"ג כפי מה שמפרש האשכול דבריו יסבור שנקובת הושט הוי רק טרפה וכן דעת בעל העיטור והר"ת מבעלי התוס' והרא"ש שהביא דבריו וכן דעת האו"ז, וכן הביא בספר בית הלוי בשם ס' המכריע, ולשיטה זו היכא שהיה נקובת הוושט וגמר לשחוט רובו של הוושט אם גמר לשחוט הוושט באופן שאם נצטרף גם נקב של הוושט שיהיה רובו בכלל הנקב עם מה ששחט, בזה צדדנו שלכו"ע הוה באופן זה נבלה, אמנם אם ישחוט אח"כ הרוב גם חוץ ממקום הנקב בזה צדדנו שלהני דס"ל דנקובת הוושט הוה רק טרפה באופן זה יהיה רק טרפה, ולא נוכל לסמוך להקל במקום שנבלה הוא קולא כגון לענין דינא דאותו ואת בנו, ודוק בכל זה: סימן יב

אשר כתבתי מכבר בענין סירכא שהיה במיצר החזה לבשר שבין הצלעות ועברה ע"י מיעוך הנהוג ובמקום הסירכא היה ריעותא האם נחוש בזה מטעם תרתי לריעותא

הנה לכאורה נוטה הדבר להכשיר בהחלט כיון שכל ענין תרתי לריעותא אינו רק ספק נקב כמובן לכל ישר בדעת וכמש"כ האחרונים, וא"כ בנ"ד שהסירכא היה דבוקה לבשר שבין הצלעות, הגם שסירכא העוברת ע"י מיעוך הוי עדיין ריעותא. מ"מ הוי זה ספק נקב במקום שמדינא דגמ' הוא כשר בהחלט גם אם היה נקב כמבואר בגמרא ופוסקים (בסי' ל"ט) לדינא, רק מצד שנהגו במדינות אלו להטריף ולא יהיה זה עדיף מכל ספק דרבנן שספיקא לקולא, ואף אם נאמר שיש לחוש לד' רגמ"ה שמצריך בדיקה לריאה שניקבה ודופן סותמה במקום רביתא אם הוא נסתם יפה ואנן לא בקיאינן בדיקה וא"כ יש כאן חשש דאורייתא, מ"מ הא לענין דאורייתא הוה ספק ספיקא, ספק אם ניקבה וספק אם נסתם יפה, וגם מצינן לומר הספק ספיקא כך שמא לא ניקבה ואפי' ניקבה שמא קיי"ל ככל הני פוסקים הגאונים החולקים על רגמ"ה אשר באמת קיי"ל כוותייהו דלא חיישינן כלל לשמא לא נסתם יפה, והגם שמצד המנהג שנהגו ע"פ רבותינו כמבואר ברמ"א גם אם נסתם יפה אסורה, מ"מ זה הוי רק מנהג ובזה הוי ספיקא לקולא, ודמיא למש"כ הש"ך (בסי' ס"ו ס"ק י') שמביא שם דעת הסמ"ק אשר הביאו הב"י בסי' פ"ג והאו"ה והרב בת"ח בדגים מלוחים המסופקים אם נמלחו בהם דגים טמאים שמותרים מפני שלענין דאורייתא לענין השומן הוה ספק ספיקא ולענין הציר שאסור מדרבנן הוי ספק אחד, וה"נ בנ"ד גם שלענין מה שאסור מצד מנהג הוא רק ספק אחד כיון שלענין חשש איסור תורה הוי ספק ספיקא שרי

אמנם יש לדון כיון דאנן מחמרינן גם בלא ידעינן שניקבה רק בסרוכה לבד לדופן במיצר החזה במקום רביתא ואפ"ה מחמרינן, הגם שיש ג"כ ס"ס ברורה שמא הסירכא מצד הדופן והריאה לא איתרע כלל ואפילו אם ניקבה הריאה היינו שהסירכא מריאה קאתא והיא מעידה על נקב שמא נסתמה ופה ואפ"ה מחמרינן, א"כ חזינן שכך הוא המנהג שהנהיגו קדמונינו שכל שיש חשש נקב בריאה לא נקל בה כלל מצד סתימת הדופן, וה"נ בנידון תרתי לריעותא כיון שכך הדין שכל תרתי לריעותא מספקא לן בנקב כמו סירכא דבוקה לחודא בלא מיעוך, וכיון שבסירכא דבוקה מחמרינן ולא מצרפינן להיתירא מטעם סתימת דופן ה"נ יהיה בתרתי לריעותא ואדרבא כל שכן הוא דהא מחמירינן בסרוכה לדופן במיצר החזה גם אם יש ריעותא בדופן שמצד הדין בזה לחודא סגי לדעת הרבה פוסקים כמבואר (בסי' ל"ט) במחבר